מאז האסון, הטבח, ההרג, בשבעה באוקטובר אזרחים בישראל חשים מאוימים.
יש כאלה שלפני שהם יוצאים מהבית הם מציצים אל תוך העינית בדלת הכניסה, לוודא שאין זר שעומד במסדרון.

רבים מפנים מבט אלכסוני לעבר כל אדם שעובר קרוב, לבחון אם הוא לא נושא עליו משהו שיכול להיראות כנשק. רבים הוסיפו אל הארנק, התיק, הילקוט, סכין קפיצית. שיהיה, אם יותקפו.

רבים מפנים מבט אלכסוני לעבר כל אדם שעובר קרוב, לבחון אם הוא לא נושא עליו משהו שיכול להיראות כנשק. רבים הוסיפו אל הארנק, התיק, הילקוט, סכין קפיצית. שיהיה, אם יותקפו

תחושת החרדה מלווה אותם גם בביתם. כל רעש של אופנוע נישמע כמו תחילתה של אזעקה. ואז הריצה לכיוון חדר הילדים והבעתה שנשקפת מעיניהם.
אבא תגיד יכול להיות שהם יגיעו גם לכאן? האם לנעול את הדלת זה יספיק? בממ"דים שם בדרום הכדורים עברו דרך דלת הממ"ד. אבא? אמא?

דובר רבות על התוצאה הנוראה של הטבח בדרום.

ואני לא מתכוונת רק לפגיעה בהרתעה מול אויבינו מבחוץ. אני מכוונת לתחושת חוסר האונים שמלווה את אזרחי המדינה, לפיה אין על מי לסמוך.

אנחנו, בעינינו, כבר לא חשים מוגנים. זו כבר לא המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. אנחנו כבר לא הכי נועזים והכי מתוחכמים והכי…כי קבוצה של מאות ברברים חמושים בסכינים, בתת מקלעים, במטולי אר.פי.ג'י – עקפו את כל מערכות ההגנה המתוחכמות ביותר שהומצאו.

קציני הצבא הבכירים יכולים לראות מעל גבי מסכים, במרחק מאות קילומטרים, מה קורה בשכונה שבה נמצאים מבוקשים או מיועדים לחיסול – אבל לא ידעו לנתח נכון מה פירושו של דבר שפלסטינים מגיעים לגדר שטח ההפרדה, כדי לשחק כדורגל או כדי להסתובב לאורכה, לסיורים שנראו תמימים ולא בעלי משמעות.

אנחנו, בעינינו, כבר לא חשים מוגנים. זו כבר לא המדינה החזקה ביותר במזה"ת ואנו כבר לא הכי נועזים ומתוחכמים. קבוצה של ברברים עקפו את כל מערכות ההגנה המתוחכמות ביותר שהומצאו

ועכשיו לאחר הפגיעה הנוראה באמון במערכות הביטחון – זה הרגע לפעילות נחרצת ומיידית.

זה הזמן לוודא שהגבולות שלנו בלתי חדירים ושמרחבי המחייה שלנו מאובטחים.
הגדר, הגבול, לא יכולים להיות מבוצרים רק באמצעות הבינה המלאכותית או תצפיתניות. אם אין כח אדם מתאים שיידע לנתח את המידע שמתקבל, דרך הפעולה צריכה להתבסס תמיד על ההערכה ש"כולם אשמים אלא אם הוכח אחרת". כל מי שיעבור בשטח מפורז דינו אחד. ללא היסוס.

בד בבד יש לגייס מערך חירום בכל עיר ובכל ישוב, כמו זה שהיה באינתיפאדה הראשונה והשנייה, אבל מקצועי יותר ומאומן יותר.

כן. זה יעלה, והרבה, אבל זה המחיר שיש לשלם כדי שנוכל להשיב את תחושת הביטחון.

עם יד על הלב, כמה מכם יהיו מוכנים לשלוח את ילדיהם למסיבות יער?
כמה מוכנים לצאת לטייל בשמורות טבע? כמה מכם מדירים עצמם ממקומות הומי אדם?

זו מציאות הזויה. אבל זו המציאות שבה אנו חיים עד שיינקטו הצעדים הראויים כדי שנדע שזו לא מסיבת היער האחרונה.

זה הזמן לוודא שהגבולות שלנו בלתי חדירים ושמרחבי המחייה שלנו מאובטחים.
הגדר, הגבול, לא יכולים להיות מבוצרים רק באמצעות הבינה המלאכותית או תצפיתניות

ומילה לגבי האחריות והאשמה.

אין ספק שמה שהיינו מצפים עכשיו מהאיש שעומד בראש ממשלת החידלון והכישלון זה לקום ולומר: לא רק שאני אחראי אלא אני אשם. האיש שעמד בראש הממשלה שבמהלך כהונתה נספו 45 אנשים ועוד 147 נפגעו באסון האזרחי הגדול ביותר, האיש שבמהלך כהונתו נרצחו 1200 בני אדם בטבח שלא זכור כמותו בהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט, או העולם המערבי בכלל, היה צריך להסתגר בביתו. ממש כמו שעשה בשעתו מנחם בגין, כשגילה את גודל המחדל במלחמת לבנון הראשונה. היינו מצפים שיניח את המפתחות ויאמר "איני יכול עוד" כי כך עושה מנהיג.

אבל לאסוננו הגדול – מנהיג ראוי הוא לא.

ההוכחה היא ההתנהלות בנושא החטופים. האם מישהו מכם חש שבראש הממשלה עומד אדם שבאמת נלחם להחזיר את החטופים? המו"מ שמתנהל נעשה ברשלנות, באטימות, וגם כאן נשברה האמונה שהמדינה תעשה הכל כדי להשיב את החטופים. וזו הסיבה שמטה משפחות החטופים מצליח לאסוף סביבו עשרות אלפי בני אדם לצעדות המחאה בתביעה להשיב את החטופים עכשיו.

ראש הממשלה הזה הוא אדם הקרוב אצל עצמו בלבד.

כמה דוגמאות? ולא נזכיר את המטוס הנשיאותי. הראיה, בעיצומו של משבר הקורונה הצליח ראש הממשלה בנימין נתניהו, באמצעות יד ימינו ח"כ מיקי זוהר, לסדר לעצמו הטבות מס רטרואקטיביות. לא רק על הוצאותיו במסגרת תפקידו, אלא גם על ההוצאות הפרטיות. כמו למשל על הבריכה בוילה בקיסריה.זה היה ב-2020. ב-2018 הוגשה בקשה לקבלת פטור על תשלום מס על רכב השרד וכדומה. ועכשיו, בעיצומה של המלחמה הנוראה הזו, הוא לא שכח לבקש להעביר לו מקופת המדינה 30 מיליון שקלים למעונו. למעון מס' אחד? שניים? שלושה? המערכת המטורללת מאשרת שוב ושוב, כאילו כל פעם בית אחר הוא המעון הרשמי.

נתניהו צריך להסתגר בביתו. ממש כמו שעשה בגין, כשגילה את גודל המחדל במלחמת לבנון ה-1. היינו מצפים שיניח את המפתחות ויאמר "איני יכול עוד", כי כך עושה מנהיג. אבל לאסוננו הגדול – מנהיג ראוי הוא לא

הבעיה היא לא בכך שהמשפחה המלכותית ביקשה, הבעיה היא בגוף שאישר.
יש אומרים שכל עם מקבל את ההנהגה המתאימה לו. אם אתם סבורים שמגיעה לכם הנהגה אחרת, עשו משהו בעניין. אנחנו עדיין במדינה דמוקרטית.

פאר לי שחר היתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של 48 שנים בתקשורת - בגלי צהל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות), ככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר, וכיום היא פעילה בעמותות לטובת האוכלוסיה המבוגרת. היא חברת הוועד המנהל במדרשת אדם לקידום הדמוקרטיה וחברה באירגון מפקדים למען בטחון ישראל.