כותבים שאבדו לנו ועכשיו קולם חסר מאוד

עמוס עוז (צילום: Flash90)
Flash90
עמוס עוז

עם פריצת הקורונה בארצנו, לפני קרוב לארבע שנים, הייתה פה כזכור פניקה, ממש בהלה גדולה. פחדנו מקטסטרופה שאין לדעת מה יהיו גבולותיה. דמיינו שמעתה ואילך החיים יתחלקו לשתי תקופות: לפני ואחרי הקורונה.

ואני חשבתי שההתרחשויות הנוכחיות מעמיקות את התהום הנפערת בינינו למתים. דמיינתי שהם חוזרים לתחייה ואז מסתבר שהם כבר לא רלוונטיים ואינם מכירים בכלל את העולם העכשווי. פינטזתי גם על פגישה עם כמה חברות קרובות שלי שפרשו בשנים האחרונות לעולם שכולו טוב. אילו היו שומעות את סיפוריי על מה שקורה עכשיו הן היו ודאי חושבות שדעתי השתבשה.

גם אני כמו רבים אחרים ניסיתי לשאוב טיפת חיזוק מאמירה אלמותית שמופיעה בשיר של מאיר אריאל: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".

אילו כמה מחברותיי שפרשו לעולם שכולו טוב היו שומעות את סיפוריי על המתרחש כעת, ודאי היו חושבות שדעתי השתבשה. גם אני ניסיתי לשאוב חיזוק מהאמירה האלמותית: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה"

שירו של אריאל הדגול מוכר לנו מאז 1990. כעבור שנה, במלחמת המפרץ הראשונה, האמירה המצוטטת לעיל הייתה לסלוגן. השיר מדבר על פרופורציות נכונות ושפויות. הוא מזכיר לנו שהכול יחסי. צרות ותלאות שמציקות לנו במציאות הנוכחית מתגמדות בהשוואה למה שעולל לנו פרעה. אדם מתמודד לבדו עם פגעי בירוקרטיה והתעללות של גופים כמו מנהל המים, חברת החשמל. לוקחים לו, מעקלים, חוסמים וסוגרים. אבל זה לא סוף העולם בהשוואה למעללי פרעה.

חזיונות אפוקליפטיים שנשמעו סביבנו בתקופה הראשונה של הקורונה התחילו להתפוגג בהדרגה לאחר שהחיסון הגואל נכנס לתמונה. הבהלה האיומה הלכה ושככה.

אבל מאז השבת השחורה כבר אי אפשר להתחזק קצת בעזרת שירו של מאיר אריאל. כי הפעם העולם באמת התהפך עלינו והפרופורציות השתבשו לחלוטין. אין שום סיכוי שנתעורר ונגלה שהיה זה רק חלום רע.

אבל מאז השבת השחורה כבר אי אפשר להתחזק קצת בעזרת שירו של מאיר אריאל. כי הפעם העולם באמת התהפך עלינו והפרופורציות השתבשו לחלוטין. אין שום סיכוי שנתעורר ונגלה שהיה זה רק חלום רע

אבל קולו החכם של מאיר אריאל שוב חסר לנו מאוד, בדומה לקולותיהם של כותבים מכוננים אחרים שעליהם או לצידם גדלנו, בני דורי ואני, והם מתו ואבדו לנו בשנים האחרונות.

הבולט ביותר בהעדרו הוא כמובן עמוס עוז. בעוד שבועות אחדים, בסוף חודש דצמבר, ימלאו חמש שנים למותו על סף גיל 80. קולו הנוקב עדיין חסר כאן מאוד. האם היה חולק איתנו, כדרכו, תובנות חכמות? אולי היה מצביע על אור כלשהו בקצה המנהרה? ואיך היה מגיב על אימי השבת השחורה? הוא נחשב כידוע לקול המוביל של השמאל הלא קיצוני. האם היה מתמיד באמונתו שהאופק לא נחסם עכשיו סופית ועדיין לא אפסו סיכויי השלום?

ומה היה יכול לומר לנו עכשיו הסופר יורם קניוק? בימי הקורונה חשבתי שאולי הוא היה שואב השראה מהגרוטסקה שהשתלטה על העולם ומחבר עוד קומדיות שחורות, דיסטופיות, אולי גם נובלות נוספות בנוסח "נבלות". הנובלה "נבלות" מתארת התנגשות הזויה ורצחנית בין שלושה קשישים יוצאי הפלמ"ח לבין צעירים מתל-אביב המושחתת והמפוטמת שרצחו את האידיאולוגיה וליבם גס בזקנים. באותם אנשי "מגש הכסף" אשר בזכותם קמה המדינה.

אלא שההתרחשויות המבעיתות שהתחוללו בשבת השחורה עולות על כל דמיון שפוי. אילו סיפורי בלהות בנוסח "נבלות" של יורם קניוק יוכל להתחרות באירועי הזוועה שהיו הפעם ממשיים?

ההתרחשויות המבעיתות שהתחוללו בשבת השחורה עולות על כל דמיון שפוי. אילו סיפורי בלהות בנוסח "נבלות" של יורם קניוק יוכל להתחרות באירועי הזוועה שהיו הפעם ממשיים?

וחסרה עכשיו אמירה של נעמי שמר, נוגעת ורלוונטית. היא חיברה את השיר "לו יהי" בעיצומה של מלחמת יום-כיפור. זהו השיר המזוהה ביותר עם אותה מלחמה איומה. יש בו כאב, געגועים, גם תקווה וכמיהה לנורמליות. רבים מתייחסים לשיר הזה כאל תפילה חילונית.

ודליה רביקוביץ. אילו עומקים יש באמירותיה הצלולות, המדויקות. שירה המצמרר "תינוק לא הורגים פעמיים" נכתב בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, בתגובה לרצח ההמוני שביצעו הנוצרים במחנות הפליטים סברה ושתילה.

מאז הקורונה אבדו לנו כותבים גדולים נוספים וביניהם א.ב יהושע שהרבה להשמיע את קולו, בכתב ובעל פה, על מצב האומה. מאיר שלו ויונתן גפן עזבו אותנו לאחרונה בזה אחר זה. השניים, ילידי המושב נהלל, פרסמו גם טורים עיתונאיים משובחים במשך עשרות שנים.

עכשיו ממש מתבקשות אמירות של שני המופלאים. בעוונותי אני חושבת מדי פעם: אם נגזר עליהם למות בגלל חולי קטלני, אז אולי מבחינתם טוב שהם הקדימו לנטוש ולהיפרד מהעולם לפני ההתרחשויות המבעיתות.

*  *  *

כבר נאמר ששירים חורגים היום ממשמעותם המקורית, נפתחים לפרשנות מחודשת, אקטואלית, ונהיים לפתע רלוונטיים כל-כך. אני נזכרת גם במשוררים אהובים בני זמנים יותר רחוקים. הנה השיר המוכר "ולו" מאת רחל בלובשטיין, הידועה יותר בכינוייה "רחל המשוררת":

"ולו ילדים, ילדים קטנים –
ברוך משכיחנו עקת השנים
עוד רב לפנינו הדרך להיות
גדולים ונוגים וזוכרי זיכרונות.

ולו ילדים ורודי נשמה,
קוטפי ששונות כפרחים בקמה.
ידם לא תיעף, אוצרם עוד לא תם
ושמש צוחקת ברסיס דמעתם".

איך תום וטוהר שכאלו ומתיקות ילדותית מתחברים לסיוטי השבי של ילדים ותינוקות חטופים?

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 717 מילים
סגירה