זירת הבלוגים

כל שנה בסתיו

המועקה שמשתלטת עליי תמיד לפני חגי תשרי נחסכה ממני השנה. במקומה לא יכולתי לנשום

02/10/2019
אהרון ושרה אליאסי. עיטור התמונה: שרה אליאסי, פוטותרפיה במסגרת פעילות במועדון קשישות, יוני 2018

המועקה שמשתלטת עליי תמיד לפני חגי תשרי נחסכה ממני השנה. במקומה לא יכולתי לנשום. וכשלא נושמים לא יוצאות מילים. שנים שלא עשיתי חג עם אמא. השנה הייתי כולי שלה והיא שלי. הנשימה הסתדרה והמילים חזרו. למזלי.

אבא אהרון ז״ל היה לוטש יהלומים. היה עושה דרכו מדי יום ברגל מהבית בשכונת עזרא בה גרנו אל רחוב לבנדה, שם עבד ופירנס את תשעת ילדיו. בתחילה התגוררנו כולם בבית אחד, אליו הגיעו מהמעברה בקרית שמונה. בית קרקע. שלושה חדרים. אחת עשרה נפשות. אבא היה אדם מחושב, למרות הפחדים הגדולים והמחלות הקשות. בזיעת אפו בנה מעל הבית עוד בית.

אבא אהרון ז״ל היה לוטש יהלומים. היה עושה דרכו מדי יום ברגל מהבית בשכונת עזרא אל רחוב לבנדה, שם עבד ופירנס את תשעת ילדיו. תחילה התגוררנו כולם בבית אחד, אליו הגיעו מהמעברה בקרית שמונה

רוח חדשה נכנסה למשפחה ומרחב גדול יותר לכולנו. בדירה מעל, במרפסת של המטבח, בנה לו פינת עבודה. מלטשה קטנה. לאחר ששב מהמפעל בו עבד, היה סועד את האוכל של אמא. מעולם לא הסכים לאכול אוכל של מישהו אחר. אהב אותה. העריץ אותה, והאוכל שלה היה סוג של נחמה. אוכל עז טעמים. מאכלים פרסיים משובחים. ריחות משכרים של עשבי תיבול.

הוא לעומתה היה מומחה גדול בקבב. מעולם לא אכלנו קבב טעים כמו שהיה מכין. לעולם לא נאכל עוד קבב שכזה. הקבב של אבא. אני, הנחמה שלי הייתה קערת אורז חם ומהביל שישב על הפלטה ביום שישי, שעה 14.00. זה היה בדיוק הטעם המנחם שלי. לאחר מנוחה קלה היה עולה לפינת העבודה בדירה מעל ומלטש יהלומים עד השעות הקטנות של הלילה.

את אבא הכרתי בילדותי ובבגרותי. הוא היה הרבה דמויות בחיי. אבא סבל ממיגרנות קשות. גם אחותי הגדולה. אני זוכר אותו ספון בפינה הקטנה במרפסת, לוטש יהלומים וסביב ראשו כרוכות פרוסות תפוחי אדמה שהיו אמורות לספוח אליהן את הכאב. כמו הרבה תרופות סבתא גם את זו סחבו איתם מהכפר הקטן והעני באיראן בו התגוררו בסמיכות.

אני הפכתי גבר. אבא היה אז איש מופלא בן 72 שהיה כורך ספרי קודש לבית הכנסת ״הצריף״, שם נהג להתפלל. טיפח את הגינה הקטנה בה שתל עשבי תיבול וורדים גדולים וריחניים אותם היה קוטף מדי שישי לאמא. אבא אהב מאוד יהלומים והעריץ את אליזבת טיילור ומוחמד רזא שאה פהלווי – השאה הפרסי. לאמא אהב לרכוש תכשיטים משובצים יהלומים אותם ליטש עבורה. לי היה נדמה שהיא מעדיפה את הוורדים שהיה מביא לה בימי שישי.

אבא אהב מאוד יהלומים והעריץ את אליזבת טיילור ומוחמד רזא שאה פהלווי – השאה הפרסי. לאמא אהב לרכוש תכשיטים משובצים יהלומים אותם ליטש עבורה. לי היה נדמה שהיא מעדיפה את הוורדים שהיה מביא לה בימי שישי

בגיל ארבעים כבר הייתה לי משפחה משלי. בן זוג ושני ילדים. אותם קיבלו הוריי באהבה גדולה ובחום רב. בגיל ארבעים משתנים. לגוף יש מן משחק בו הוא אינו שולט, ולחיים יש כוח משל עצמם.

ההתקף הראשון היה מפחיד וקיצוני. בעיקר כואב. זה היה בסתיו. כל שנה בסתיו. כמו שעון ביולוגי. לקח זמן לאבחן. מחלה נדירה שיש לה תסמינים ברורים: היא פוגעת רק בגברים. בדרך כלל מעל גיל 40. ההתקף נמשך אצלי עד שמונה שעות.

זה מתחיל מחום בארובות האף והעין של הצד השמאלי של הפנים (אצלי זה תמיד בצד שמאל. לא חשובה הדעה הפוליטית). ומתחושה של חום עמום זה עובר לכאב חד כמו תקעו לך כידון בתוך העין. היו התקפים שהגיעו בלי הכנה מוקדמת. הישר לתופת. בסוף זה עובר. בסוף.

כאב הראש המקבצי נחשב לכאב הראש החזק ביותר שידוע בתחום הרפואה. יש המכנים אותו "כאב ראש התאבדותי" (Suicide Headache). תכל׳ס, גם לי זה עבר בראש לא פעם. בא לך לקפוץ מהחלון או לדפוק את הראש בקיר. הכל. העיקר שיפסק הכאב האיום.

התרופות שקיבלתי לא ממש הועילו. כדורים ומשאפים לאף. סטרואידים. ניסיתי כל מה שהיה לנוירולוגים להציע. בשנים האחרונות גילו ששאיפה של 100% חמצן יכולה לקטול את הכאב (החמצן עוזר לרוב רק בתחילתו של ההתקף ושימוש בחמצן בשיא ההתקף יכול שלא לעזור). לי יש בלון צמוד למיטה – לידיעתו של שף טום אביב שחשף לאחרונה כי הוא סובל מאותה מחלה.

כאב הראש המקבצי נחשב לכאב הראש החזק ביותר שידוע בתחום הרפואה. יש המכנים אותו "כאב ראש התאבדותי". תכל׳ס, גם לי זה עבר בראש לא פעם. בא לך לקפוץ מהחלון או לדפוק את הראש בקיר

התקופה בה סבלתי מהמחלה הייתה בשנים 2000 עד 2013. בחמש השנים האחרונות אני כמעט לא סובל מהמחלה (זה בסדר. קיבלתי מתנות אחרות. אבל זה בפרקים הבא).

שיאה של המחלה תפסה אותי כשהייתי ארטדירקטור של מגזין ״את״. היו ימים טובים למגזינים. מגזיני החג היו ענקיים. 300-400 עמודים, חלקם בגודל A3. שטחי פרסום נרחבים נקנו על ידי המפרסמים, במיוחד בתקופת החגים. היום מצב המגזינים בישראל אחר לגמרי. אנחנו בעידן אחר. מגזיני אופנה אינטרנטייים, סטורי, אינסטגרם, עוקבים וביקיני.

התקף קשה שזכור לי במיוחד היה בין ראש השנה ליום כיפור. ״בין כסה לעשור״ – עשרת ימי תשובה. היום הראשון נקרא: "יום תרועה”. מה זה תרועה. שמעו אותי צורח בכל השכונה.

את ראש השנה ביליתי עם אמא בבית חולים. היא רצתה שאקח אותה לבית הכנסת. באיכלוב יש כזה. גלגלתי אותה בכיסא פנימה. רגע לפני ששלחו אותנו לעזרת נשים, שמתי לב לפאר ולהדר בחלקת הגברים.

את ראש השנה ביליתי עם אמא בבית חולים. היא רצתה שאקח אותה לבית הכנסת. שמתי לב לפאר ולהדר בחלקת הגברים. נזרקנו החוצה והתגלגלנו אל עזרת הנשים. חרפה כזו לא ראיתי מימי. מסדרון צר ואפל, ריק מיושביו

נזרקנו החוצה והתגלגלנו אל עזרת הנשים. חרפה כזו לא ראיתי מימי. מסדרון צר ואפל. ריק מיושביו. היו שם מספר בודד של כיסאות. אין זכר לפאר ולהדר של הדרת הגברים. קיר חוצץ אטום מתנוסס מהרצפה לתקרה בין הנשים לגברים.

אמא לא רצתה להישאר, אפילו לא לדקה. התביישתי בשבילה. עצבות גדולה נפלה עליי. כל כך הרבה נמנע ממנה מאז האירוע המוחי. גם את הדת לקחו לה. רציתי בשבילה את הצריף הרעוע שהייתה הולכת אליו להתפלל עם אבא בחגים.