"מסע שחרור" של צוות פלחה"ן נחל לקרפטים ברומניה (צילום: תומר הרבסט)
תומר הרבסט
"מסע שחרור" של צוות פלחה"ן נחל לקרפטים ברומניה

יש עם מי לדבר מלחמת השחרור

מסעות טיפוליים בחו"ל הפכו ללהיט בקרב חיילים משוחררים שחוו טראומה בעת שירותם הצבאי ● בליווי מקצועי, יוצאים עשרות משלחות בשנה לטיול מגבש ● "כדי למצוא ריפוי, הם צריכים לחבור לעוד אנשים שראו את מראות הקרב לשבוע ברומניה, רק כדי שהם יוכלו להיות האחד עם השני ולא יחושו שמסתכלים עליהם כתמהוניים" ● טיול אחרי צבא מסוג אחר

מסעות טיפוליים בחו"ל הפכו ללהיט בקרב חיילים משוחררים שחוו טראומה בעת שירותם הצבאי ● בליווי מקצועי, יוצאים עשרות משלחות בשנה לטיול מגבש ● "כדי למצוא ריפוי, הם צריכים לחבור לעוד אנשים שראו את מראות הקרב לשבוע ברומניה, רק כדי שהם יוכלו להיות האחד עם השני ולא יחושו שמסתכלים עליהם כתמהוניים" ● טיול אחרי צבא מסוג אחר

מאי 2004, שלהי האינתיפאדה השנייה, פאתי שכונת זייתון בעזה, לפנות בוקר. כוח גבעתי מסיים בהצלחה מבצע לפיצוץ מחרטות לייצור רקטות, ונערך לחזרה. אבל אז נשמע פיצוץ שבעקבותיו אובד הקשר עם אחד הנגמ"שים. באותו הזמן מזהה הכוח מנוע של נגמ"ש מוטל על הכביש, כמה עשרות מטרים ממוקד הפיצוץ.

"חסר לי נגמ"ש, ויש פה חלקים מפוזרים", אומר בקשר מפקד גדוד הסיור של גבעתי, סא"ל אלוף עופר וינטר. שישה חיילים שהיו בנגמ"ש נהרגו וחלקי גופותיהם התפזרו לכל עבר. חבריהם החלו לחפש את השרידים במקום לשוב לישראל.

"זו הייתה פעילות שגרתית. עשינו אז פעם או פעמיים בשבוע מבצע חודר כזה בעזה, אם זה לעצור מבוקשים או אם זה לפוצץ מחרטות להכנת רקטות", אומר אלעד לברן, בן 36 מעפרה, שהיה אז לוחם בפלס"ר גבעתי והשתתף בפעילות.

"כל השירות שלנו היה בעזה, וכלל מעצרים, 'אלמנות קש' (השתלטות על בתים אזרחיים, ע.ש.) וכל מה שכרוך בזה. היו גם לא מעט היתקלויות, שלרוב הסתיימו בכך שחטפנו אש, אבל אז היינו חוזרים הביתה בשלום אחרי 24 או 48 שעות.

"הרבה פעמים מצאנו באמת שאריות של קליעים על הקסדות, אבל לא חווינו הרוגים, ובטח שלא אספנו חלקי גופות, עד אז. אירוע לא סימפטי", הוא מוסיף.

לברן והצוות שלו בילו את היומיים הבאים בחיפוש אחר חלקי הגופות, ובניסיון להקדים תושבים פלסטינים, שניסו גם הם לאסוף חלקים ולהשחית אותם.

ככל הנראה נפגע הנגמ"ש המיושן והפגיע ממטען גחון או מרקטה. לאחר הפגיעה הזו נכנסו לאזור כוחות חילוץ רבים וזרעו הרס רב בשכונה, עד שהפלסטינים הסכימו למסור את חלקי הגופות שבידיהם לצלב האדום.

יום לאחר מכן, הפעם בציר פילדלפי, נפגע מרקטה אותו סוג של נגמ"ש ו-5 חיילים נהרגו. גם הפעם נכנסו לשם כוחות רבים כדי לחלץ את שרידי הגופות.

"האירוע מוכר כאסון הנגמ"שים. מדובר בשני אירועים, יום אחרי יום, שבהם התפוצצו נגמ"שים, אחד בתוך עזה – שזה היה הכוח שלנו, והשני בציר פילדלפי. מה שכולם זוכרים מהאירוע זה את התמונה של חיילים עומדים על ארבע ומחפשים חלקי גופות בציר פילדלפי.

"לנו לא הייתה את ה'פריבילגיה' הזו, כי הפגיעה קרתה בתוך עזה, אז הסתובבנו מחצר לחצר והיינו צריכים לאסוף לתוך שקית את מה שהיה אפשר. היינו כבר בדרך החוצה מעזה, אבל נשארנו עוד יומיים כדי לחלץ את כל מה שהיה אפשר".

חיילים מתאמנים עם נגמש M113 (צילום: Ofer Zidon/FLASH90)
חיילים מתאמנים עם נגמש M113 (צילום: Ofer Zidon/FLASH90)

עשר שנים מאוחר יותר

לברן חשב שגם האירוע הזה ייבלע בים ההיתקלויות שחווה לפני ואחרי אותו מבצע שהסתבך, והוא המשיך בשירות הצבאי כרגיל, יחד עם שאר חברי הצוות. 

אלא שעשר שנים מאוחר יותר, כשהיה כבר אזרח, האירוע חזר אליו כששמע בחדשות על היתקלות דומה מאוד לזו שחווה בעצמו בשירות הסדיר.

הפעם הייתה זו חטיבת גולני, שנכנסה לשכונת שג'אעיה ביולי 2014, במסגרת "צוק איתן".  אותו סוג של נגמ"ש מיושן, M-113, חטף טיל נ"ט ושבעה חיילים נהרגו. אחד מהם, אורון שאול, נעדר עד היום. 

"לא כל כך דיברנו על מה שחווינו בזמן אמת. חזרנו מיד לשירות ולעוד פעילויות. ההיתקלות קפצה לי בזיכרון אחרי האירוע של אורון שאול בצוק איתן. זה ממש הכה בי", אומר לברן, כיום נשוי ואב לילדים, העובד כפיזיותרפיסט בירושלים.

"במשך חצי יום הרגשתי חוסר יכולת לעבוד. זה היה מפחיד. נשארה אצלי צלקת שהיא לא פוסט טראומה, אבל גם לא רחוק משם".

במשך שנים יכלו חיילים לפנות באופן דיסקרטי לאגף השיקום של משרד הביטחון, ובמידת הצורך לקבל טיפול פרטני או קבוצתי שמתמקד בטראומה, מבלי שיצטרכו לקבל בהכרח אחוזי נכות לשם כך.

"לא דיברנו על מה שחווינו בזמן אמת. חזרנו מיד לשירות ולעוד פעילויות. ההיתקלות קפצה לי בזיכרון אחרי האירוע של אורון שאול בצוק איתן. זה ממש הכה בי. במשך חצי יום הרגשתי חוסר יכולת לעבוד. זה היה מפחיד"

בימים האחרונים, ככל הנראה לקראת יום הכיפורים, משודרת ברדיו גם פרסומת של נט"ל, שפונה להלומי קרב ומציעה להם להתקשר לקו החם לקבלת סיוע.

לברן החליט לנסות ולעשות משהו בכיוון הזה. להתמודד עם הדברים במקום לנסות ולהדחיק אותם. "הרגשתי שאם לא אפתור את זה, אפגוש את זה בעוד כמה שנים רק בעוצמה גבוהה יותר. כל החיים לפני, משפחה, ילדים ועבודה".

אלא שבמקום לפנות לאגף השיקום באופן פרטני, הוא בחר לשתף את הצוות, שאיתו המשיך לעשות מילואים במשך השנים. "התחלנו לגלגל את הרעיון, ולבדוק אם יש תופעות דומות אצל שאר האנשים שהיו איתנו".

מסע שחרור של פלחה"ן נחל לקרפטים (צילום: תומר הרבסט)
מסע שחרור של פלחה"ן נחל לקרפטים (צילום: תומר הרבסט)

לבסוף בחרו הוא והצוות מגבעתי לצאת לסדנה בת כשבוע, במטרה לתת לצוותים ולמחלקות כמו אלה שלו, כלים שיאפשרו להם להתמודד טוב יותר עם ההשפעות של חוויות הלחימה. 

הסדנאות בפורמט הזה, שנקראות גם "מסעות שחרור", מתקיימות גם על ידי עמותה אזרחית בשם "בשביל המחר", והן נערכות במקום מבודד בטבע, בדרך כלל ברומניה. לברן שמע על כך מצוותים אחרים שכבר עברו את החוויה. 

"לקח שנתיים-שלוש עד שגם הצוות שלנו, 15 חבר'ה, יצא לפני כמה שבועות למסע. המדריכים איגדו אותנו לחבורה מדהימה. היו שם חיבור ופתיחות, ותחושה שאפשר לדבר על הכל ושצריך לעזור אחד לשני. זה לא דמה למה שדמיינתי".

לדברי לברן, עד שחוויות הקיצון מהשירות הסדיר צפו אצלו מחדש, הוא חי את חייו כרגיל, ולהערכתו, גם שאר חברי הצוות שלו לא נופלים בהגדרה של הלומי קרב.  "החיים שלי המשיכו להיות נורמטיביים, ואני לא חושב שיש מישהו מהצוות שהאירוע גרם לו למשהו כזה (פוסט-טראומה). אבל במסע חיברנו דברים והבנו שאולי לאירועים דווקא כן היו השלכות, כמו למשל משברים אישיים ומשפחתיים.

אלעד לברן
"מסע שחרור" של צוות פלס"ר גבעתי לקרפטים ברומניה (אלעד לברן)

"המסע מיועד גם לאנשים שאין להם את המילה פוסט-טראומה על המצח, והוא יכול להגיע גם שנים אחרי השירות. לדעתי גם אנשים שעברו חוויה כזו והמשיכו כרגיל צריכים לטפל בה, ולאו דווקא טיפול ארוך, כי רק אז מבינים איך הכל קשור".

ההכנה למסעות מצריכה גם ביסוס של חוזה קבוצתי והפחתת ציניות. השהייה בטבע מביאה תוצאות, כפי שאומר תומר פרייבך, מנכ"ל עמותת "בשביל המחר", שגם מדריך מסעות כאלה בעצמו מזה כעשור.

"היו גם מסעות ליוון, אבל אתר הבית שלנו הוא בקתת הרים בקרפטים. הטבע יפה, מרשים, משחרר ומגביר פתיחות. הטבע מדגים רציפות והמשכיות, ומחזיר לחוויות ילדיות חיוביות. השהות שם מאפשרת ניתוק והרגשה אחרת".

לברן מעיד שהניתוק הזה עבד. "לא האמנתי שנגיע לרמת תקשורת כזו. החוויה הייתה אינטנסיבית. לא קל לדבר על רגשות 8 ימים, אבל זה היה כמו קסם והצלחנו לדבר על הכל. גם מי שאמר מראש שלא ירצה, בסוף דיבר בלי הפסקה".

יצא יחסית בזול

תומר הרבסט, במקור מבית אלפא, השתחרר מפלחה"ן נחל לפני כחמש שנים. אחרי שחזר מהטיול בחו"ל, הוא התמקם בת"א והחל לעבוד בעבודות מזדמנות. לפני מספר שבועות, בגיל 26, חזר גם הוא מ"מסע שחרור" יחד עם כל הצוות שלו.

"האירועים שמדובר עליהם", הוא מספר, "היו בעיקר סביב צוק איתן ו'שובו אחים', (מבצע לפגיעה בתשתיות חמאס ביו"ש, אחרי רצח הנערים מגוש עציון, ע.ש.).

הרבסט מעיד שחלק מחבריו יצאו מצולקים מאוד מהשירות, כפי שגם התברר בסדנה. למזלו, הוא עצמו יצא יחסית בזול, ולא חווה את ליבת האירועים הקשים שעברו על חבריו לצוות, בין היתר בגלל שיצא לקורס חובשים. אבל למסעות האלה הצוותים יוצאים יחד, למרות שכל אחד נושא מטען שונה של זיכרונות. 

"טסנו לרומניה והגענו לבקתת עץ ליד נחל בין ההרים, מקום פסטורלי בקרפטים. לוקחים כיסאות מתקפלים, קצת מים ואוכל ויוצאים לשטח, ושם מדברים בקבוצות קטנות וגדולות. המדריכים נתנו לנו פעילויות, כמו למשל לכתוב סיפור בשישה חלקים, מי הגיבור, מה המטרות שלו ומי יכול לעזור לו, וכל שאלה היא חלק בסיפור. יום אחרי זה, בהנחיית המדריכים, כל אחד מספר את הסיפור שכתב.

תומר הרבסט
מסע שחרור של פלחה"ן נחל לקרפטים  (תומר הרבסט)

"הולכים בזוגות, ובדרך למקום הבא מדברים, כל אחד מספר בעיה מהחיים, מגיעים למקום הבא, עוד סשן. המדריכים מבקשים מאיתנו לבנות בית מהחומרים שבטבע, וכל אחד לוקח את זה למקום שלו. העיקר קורה כשכל אחד מספר את הסיפור שלו, וזה אחרי הכנות שמפחיתות את הציניות. המון אנשים התלבטו, 'למה אני צריך את זה', אבל כל ה-23 שיצאו למסע אמרו שזו הייתה חוויה מטורפת.

"עמותת 'בשביל המחר' קמה אחרי מלחמת לבנון השנייה, ומטרתה לתת כלים להתמודד עם השפעות של חוויות לחימה", אומר המנכ"ל פרייבך, שקהל היעד שלו הוא חיילים משוחררים, שבעצם לא לגמרי השתחררו.

"בקצה הרצף נמצאים אנשים שלוקים בפוסט-טראומה, אבל בגדול אנחנו לא מתעסקים רק איתם. מהניסיון שלנו, יש אחוז גבוה, כמחצית מהחיילים, שלא חוזרים להיות בדיוק כפי שהיו. אין להם את כל הסימפטומים, אבל מדי פעם הם מתקשים להירדם, מדי פעם יש להם פלשבקים, מצבי רוח או תופעות מהסוג הזה.

"אנשים שמגיבים תגובות נורמליות לחוויה לא נורמלית של מלחמה, לא חוזרים להיות אותו בן אדם. הם קצת יותר עצבניים, קצת יותר מתגרשים, מחליפים מקומות עבודה, מתעצבנים מפיצוץ בלון, ואף פעם לא יושבים עם הגב לדלת. כל מי שיש לו חלק מהתופעות האלה, ולפני המלחמה לא היו לו, אנחנו שם בשבילו".

"אנשים שמגיבים תגובות נורמליות לחוויה של מלחמה, לא חוזרים להיות אותו בן אדם. הם קצת יותר עצבניים, יותר מתגרשים, מחליפים מקומות עבודה, מתעצבנים מפיצוץ בלון, ואף פעם לא יושבים עם הגב לדלת"

פרייבך עצמו הוא יועץ ארגוני במקצועו, וגם חווה שירות קרבי, כשבתפקידו האחרון היה סגן מפקד יחידת החילוץ של צה"ל, בדרגת רס"ן. 

לדבריו, רוב המשתתפים במסעות הראשונים השתייכו לסיירות וליחידות מיוחדות, אך בהמשך המעגל התרחב. "היחידות האלה בדרך כלל ממשיכות יחד מהסדיר למילואים, מה שלא תמיד קורה בגדודים.

"צריך אומץ להתמודד עם השדים שלך. זה נכון לחיילים ובוודאי שלמפקדים, שהרבה פעמים במצבי לחימה נראים פחות טוב, ולא קל להם לצאת עם החיילים ולפתוח דברים. יש מפקדים שמרגישים שזה חלק מהאחריות הפיקודית שלהם.

"אנחנו מלמדים מודל להתמודדות עם קשיים מנטליים באשר הם. היומיים האחרונים מוקדשים לסגירה ולבדיקה שמכווינים את האנשים היטב. בארץ עושים עוד מפגש כדי לראות שכולם חזרו בצורה טובה, ואם צריך מפנים לטיפול פסיכולוגי.

"רוב הקבוצות שלנו כוללות אנשים בסביבות גיל 30 או קצת אחרי זה, ויש סיכוי טוב שהם עוד ידשדשו בשג'אעיה פעם או פעמיים בשנים הקרובות. הסוג השני הוא קבוצות הטרוגניות, שכוללות אנשים שפנו אלינו כבודדים. בקבוצות האלה יש גם נשים, תצפיתניות, קצינות נפגעים או פרמדיקיות, שחלקן חוו זוועות עולם.

מסע שחרור של עמותת מטיב לסידהרסט ניו יורק

כמו באמריקה

"יש פה בעצם מצב של אמריקניזציה: החברה הישראלית ברובה מתרחקת מהלוחמים, וגם רוב החיילים המשרתים בצבא כבר לא חווים קרב", אומר פרופ' אודי לבל, החוקר את שיח הטראומה והאבדן בביה"ס לתקשורת ומרכז בגין סאדאת באונ' בר אילן.

לדבריו, התופעה הזו ממחישה את הפער שנפער בין ישראל המודרנית למעטים שחוו את שדה הקרב. "מה שהם חווים דומה למקרה שקורה ללוחמים אמריקאים ששבים מהקרב. ברוב שנותיה לא היה בישראל מעמד 'ווטרנים' כפי שיש בארה"ב.

"הם חוזרים מהקרב ללא אינטגרציה למקומות עבודה או למשפחה, ללא יכולת הסתגלות, עם תופעות של אלימות, שכרות, ופנייה לשירותי רווחה. זה ממש אישיו שם. הם תוקפים מועמדים למשרות פוליטיות עם השאלה 'מה עשית בשביל הווטרנים?'

"הפסיכולוגים האמריקאים לא יודעים מה לעשות עם זה. הם רגילים לדבר על נהנתנות, חינוך וקריירה. אז הווטרנים מתאספים במקומות ייעודיים, כמו מסעות שיקום על אופנועים, ומה שחשוב בהם יותר מהתהליך הטיפולי זו תחושת הביחד.

"אלה אנשים פגיעים כי הם חוזרים לחברה ליברלית ונהנתנית, שאינה מסוגלת להכיל פוסט-טראומה. רוב האנשים שהיו באפגניסטן ובעיראק הם מחברות כוח אדם או ממיליציות מקומיות, והמעטים שחזרו לארה"ב התפזרו ולך תמצא אותם".

פרופ' אודי לבל (צילום: יח"צ)
פרופ' אודי לבל (צילום: יח"צ)

לבל מתאר מצב שאפשר לראות בסרטים כמו "נולד ב-4 ביולי", על חייל שחוזר מווייטנאם, ושהמשקעים מהמלחמה גורמים לו לניתוק ולניכור מהמשפחה ומהחברה,  וזאת בשונה מהסרטים על חיילים ממלחמת העולם ה-2, שחוזרים הביתה לחברה שברובה הייתה מגויסת כמותם. במובן הזה, סבור לבל, מסעות השחרור של הצעירים הישראלים מהשנים האחרונות, משקפים תהליך המקביל לזה שהוליד את הווטרן האמריקאי של וייטנאם, עיראק ואפגניסטן.

"זו תחושה שזר לא יבין. עד היום לא קם בישראל מעמד כזה. יש מעמד של הורים שכולים, אלמנות ויתומים שסמוכים לחיילים. אבל כאן נוצר בפעם הראשונה מעמד כזה כי החברה כבר לא לוחמת, כולל החיילים המגויסים שברובם כבר לא לוחמים. אלה שכן לוחמים לא מוצאים שפה משותפת עם החברה.

"כדי למצוא ריפוי, הם צריכים איזושהי עמותה שתחבר בין עוד אנשים כמותם, שראו את מראות הקרב, ותטיס אותם לשבוע ברומניה רק כדי שהם יוכלו להיות האחד עם השני ולא יחושו שמסתכלים עליהם כתמהוניים"

"כדי למצוא ריפוי לחוויה שהם עברו, הם צריכים איזושהי עמותה שתחבר בין עוד אנשים כמותם, שראו את מראות הקרב, ותטיס אותם לשבוע ברומניה רק כדי שהם יוכלו להיות האחד עם השני ולא יחושו שמסתכלים עליהם כתמהוניים.

"זה לא מה קרה להם, אלא מה קרה לחברה שהיא כבר לא שם. החייל הממוצע כבר לא חווה קרב, ההירואיקה היא של כפתורים. את המעטים שחוו קרב צריך למצוא בפינצטה, ובשביל זה צריך עמותה שתנרמל להם את הסיטואציה".

כל המדריכים מתנדבים

הצורך לנרמל את החוויה משדות הקטל של עזה, הולך ותופס תאוצה גם בארץ. "בשביל המחר" הוציאה עד היום 82 מסעות שחרור, בדרך כלל 6-10 בשנה.

"השנה נוציא 21 מסעות ובשנה הבאה 30", אומר פרייבך. "הביקוש עצום ועובר מפה לאוזן, כך שנאלצנו לתעדף ולקחת צוותים שנראה היה לנו שהפגיעה בהם יותר משמעותית".

לדבריו, כל מסע יוצא עם שני מנחים שאחד מהם פסיכולוג קליני או עובד סוציאלי קליני מוסמך, והשני מומחה בטיפול בטבע או בהנחיית קבוצות. כולם מתנדבים ומקבלים פיצוי סמלי על 15 ימי עבודה. העמותה מקבלת מדריכים מוסמכים, ומכשירה אותם למודל שלה ("היו לנו 20 מנחים ונכשיר עכשיו עוד 40").

כדי לממן את הדבר הזה, העמותה מגייסת תרומות מיחידים ומחברות, ופרייבך מציין ביניהן את אורבוטק וסוכנות הנסיעות טריפולוג'י שתורמת ומתרימה גם את הלקוחות שלה. "אנחנו קרובים לתקציב של 3 מיליון שקל בשנה החולפת, וזה כולל כ-400 אלף שקל ממשרד הביטחון, שהגדיל את התמיכה בנו".

כיום הצבא מנסה לאמץ חלק מהמודל הזה בפרויקט בשם "בחזרה לעתיד", ושכבר היה לו פיילוט ראשון של סדנאות חוסן נפשי לחיילים בסוף השירות הסדיר. גם הצבא עורך מסעות בטבע עם מנחים מתחום הטיפול, אבל בארץ.

אגב, גם העמותה האזרחית קיימה את הסדנאות הראשונות בארץ, ובאחת מהן קרה הדבר האחרון שהתכוונו אליו. "היינו במדבר ובלילה נחת לידנו מסוק באמצע תרגיל של היחידה של אותו הצוות. נחתו להם על הראש", משחזר פרייבך.

"כשצוות או מחלקה עוברים אירוע לחימה משמעותי, הנטייה היא לא לדבר על זה. אחד אומר לשני, 'הפסקתי לבוא למפגשי צוות, ולא נעים לי להסתכל לך בעיניים כי קפאתי ולא עשיתי כלום', כשהחבר שלידו נכה"

בשורה התחתונה, אומר פרייבך, המסעות האלה יכולים לפתור באחת תסביכים שבלי הסדנה היו נמשכים עוד שנים רבות. "כשצוות או מחלקה עוברים אירוע לחימה משמעותי, הנטייה היא לא לדבר על זה. אף אחד לא יודע בדיוק מה היה כי זה תוהו ובוהו. הרבה פעמים אחד אומר לשני, 'הפסקתי לבוא למפגשי צוות, ולא נעים לי להסתכל לך בעיניים כי קפאתי ולא עשיתי כלום' כשהחבר שלידו נכה.

"אז מסתכלים עליו 'ואומרים לו: תגיד אתה דפוק? כולם קפאו. אתה היית מהבודדים שתפקדו וגררו אותו החוצה'. וההוא אומר לו ב'זכותך אני כנראה חי'. במשפט אחד סיוט שלם שהבנאדם סוחב איתו כבר חמש שנים, נעלם".

מודל טיפולי נוסף

לצד המסעות בטבע, יש מודל טיפולי נוסף לחיילים משוחררים. אוהד גירחיש בן 32 מרחובות, יצא למסע כזה עם מחזור נובמבר 05 מגדוד 51 בגולני.

הוא חווה יותר מדי אירועים עם הצוות הזה, וגם כקצין בהמשך השירות שלו, עם מחלקה אחרת. כיום הוא עובד בתעשייה האווירית ואף מוכן להיחשף ולדבר על הדברים, מה שאינו מובן מאליו עבור המרואיינים האחרים ששוחחנו איתם. 

אוהד גירחיש
אוהד גירחיש. 8 חודשים של פעילות אינטנסיבית בעזה עם צוות מגדוד 51 של גולני

"הייתה תקופה של 8 חודשים שעשינו פעולות בעזה אחרי ההתנתקות. היינו נכנסים פעם בשבוע למעצרים, סריקות אמל"ח, חיפוש מנהרות ועצירת מבוקשים. עברנו אז כמה היתקלויות קשות, ובאחת מהן נהרג לנו חבר בשם בן קובני.

"באירוע אחר שבו ניסו לחטוף לנו חייל, נפצעו 3 חבר'ה, אחד אנוש עם פגיעת ראש קשה. אני המשכתי לקורס קצינים, ו'בעופרת יצוקה' נפצעתי עם מחלקה אחרת".

"מסעות השחרור חושפים את בדידותו של הלוחם בחברה הישראלית – לא הג'ובניק, לא המשתמט, הלוחם. הוא הבודד שנותר בשולי החברה. זו תופעה שחושפת את השקר שמאחורי המיתוס שכל העם שותף להקרבה"

לדבריו, רצף האירועים הזה יצר מעמסה שאי אפשר להדחיק לאורך זמן: "העומס של פעילות שבועית בתוך עזה, כניסה בלילה ושהייה של 24 שעות שם, יצרה המון לחץ. הכל היה בסדר עד שחבר שלנו נהרג. חיינו בתחושה שהכל סבבה, שזה משחק וידאו, אבל אז פתאום בן נהרג, וחודש אחרי זה חברי צוות אחרים נפצעו, והשתנתה הפרספקטיבה. לילדים בני 20 זה קשוח, בטח כשלא מבינים שצריך לעבד את זה".

הוא עצמו המשיך לפקד על מחלקה אחרת שאיתה נפצע. בשלב ראשון הוא הוכר כנכה בדרגה לא גבוהה והמשיך לשרת כמעט כרגיל. רק כשחזר מהטיול שעשה אחרי הצבא הגיש תביעה והוכר על ידי משרד הביטחון כנכה באחוזי נכות משמעותיים יותר. 

"לא התעסקתי עם זה במהלך השירות, ואיך שהשתחררתי טסתי לחו"ל כדי לנסות ולהתנתק קצת. גם כשחזרתי הכל נראה לי נורמלי, אבל תוך כדי החיים למדתי והבנתי שחוויתי דברים שצריך לבדוק אותם, לחוש אותם ולעשות את זה במסגרת שתתמוך ותלווה. היו דפוסים וחוויות שחזרו על עצמם. השלב הראשון היה להבין שאני בסדר כשאני חווה את הדברים ה'לא בסדר' האלה". 

תומר הרבסט
מסע שחרור. "העיקר קורה כשכל אחד מספר את הסיפור שלו, אחרי הכנות שמפחיתות ציניות" (צילום: תומר הרבסט)

אחרי ההכרה כנכה צה"ל, גירחיש החל לעבור תהליך טיפולי יחד עם עובדת שיקום של משרד הביטחון. התהליך הזה סייע לו להפנים את החשיבות של עיבוד החוויות הצבאיות גם עבור שאר חברי הצוות שעליהם פיקד כמ"כ בתחילת השירות.

גירחיש יצר קשר עם עמותת "מטיב: המרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה". גם שם החלו מסעות השחרור לפני כעשור וזה קרה במקרה, כשצוות לוחמים פנה וביקש סיוע. כדי לחוות את הניתוק ולהקדיש את הזמן לתרפיה, המסע הראשון יצא לפריז, וכדי לחסוך בעלויות, התארחו חברי המסע בקהילה יהודית שעטפה אותם בחום ובהכרת תודה. כך החל הפרויקט, שמוציא כיום למסעות כאלה כ-25 צוותים אורגניים בשנה.

גם כאן התהליך כולל סדנת היכרות של יומיים בשטח, שבוע בקהילה יהודית בחו"ל, בעיקר בצפון אמריקה ובריטניה, ובהמשך סדרת מפגשים בארץ וטיפול פרטני.

הצוות של גירחיש יצא למסע באפריל בשנה שעברה. הם היו מגובשים עוד קודם לכן, אבל המסע איפשר להם להתמקד בחוויות הצבאיות שעד אז נשארו מודחקות.  

לדבריו, "למרות שהמשכתי לקורס קצינים הקשר ביני לבין צוות נשמר במשך השנים, כי אנחנו נפגשים בימי האזכרה לבן, במסעות שהיו לזכרו פעם בשנה או בחתונות, והיינו המון ביחד. אחרי שהבנתי כמה חשוב לדבר על דברים התחלתי לרכז את הנושא".

לדבריו, האתוס של החי"רניקים הקשוחים הצריך קצת יותר עבודת הכנה לקראת מה שהלך לקרות בסדנה. "בהתחלה החבר'ה היו קצת אנטי, 'אנחנו לא פוסט-טראומתיים' ו'איך יהיה' והיו להם תלונות כאלה", הוא אומר.

"זה גולנצ'יקים, עם שגם ככה הוא קשה בראש. אנשים שלא מוכנים לדבר על קשיים כי 'אנחנו בסדר, ואף אחד לא דפק לנו ת'מוח'. אבל אירועים טראומתיים הם כמו כווייה, אי אפשר לחמוק מזה. השאלה היא אם יהיה גלד ותמשיך לחיות את חייך או שלא, אבל אי אפשר למחוק את הטראומה.

תומר הרבסט
מסע שחרור לרומניה של עמותת "בשביל המחר" (צילום: תומר הרבסט)

הסיפורים של הלוחמים המשוחררים האלה עשויים להישמע קצת מוזר גם למי שחווה שירות קרבי וחצה את גילאי ה-40. כאמור, זו תופעה חדשה יחסית, שאולי בחברה המגויסת של פעם לא היה בה צורך, או שלא הייתה מודעות.

לפי פרופ' לבל, "התופעה של מסעות השחרור חושפת את בדידותו של הלוחם בחברה הישראלית – לא הג'ובניק, לא המשתמט, הלוחם. הוא הבודד שנותר בשולי החברה. זו תופעה שחושפת את השקר שמאחורי המיתוס שכל העם שותף להקרבה ב'צבא העם'. החברה הישראלית לא ערוכה להתמודד עם המצב הזה. לא להודות בו, ולא לומר לעצמה שההקרבה והלחימה היא עניין של מעטים.

"החברה גם לא ערוכה להתאים את עצמה אליו, ולייצר מסגרת רלוונטית לחיזוק וטיפול בלוחמים. זאת בניגוד לעבר, כשהחברה כולה הייתה לכאורה 'לוחמת' ובוודאי מחבקת. כיום, כדי לחוש בבית, הלוחם המשוחרר נדרש להרחיק עד רומניה, ועוד במימון עמותה. יידרש אומץ לב להודות במצב החדש ולהיערך אליו".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
חושבת שמדובר בעבודת קודש. כאמא ללוחם בגדס"ר צנחנים בצוק איתן- רעדתי מפחד כשבני היה שם ועוד יותר פחדתי כשחזר. מיד לאחר המלחמה נפגשנו- ההורים של הצוות עם עמותת בשביל המחר- ששלחה שני אנשי ... המשך קריאה

חושבת שמדובר בעבודת קודש. כאמא ללוחם בגדס"ר צנחנים בצוק איתן- רעדתי מפחד כשבני היה שם ועוד יותר פחדתי כשחזר. מיד לאחר המלחמה נפגשנו- ההורים של הצוות עם עמותת בשביל המחר- ששלחה שני אנשי צוות. הפגישה היתה כל כך משמעותית עבורנו- ההורים- הלומי הקרב של ילדיהם. מברכת את העוסקים במלאכה. תודה.

עוד 2,883 מילים ו-2 תגובות
סגירה