אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
שְׁבוּעָה

במציאות שבה שבועות ונדרים איבדו מזמן את מעמדם הנישא, כשלכולם ברור שהבטחה היא לא תמיד הבטחה, התחייבות היא לא תמיד התחייבות, ומילה היא לא תמיד מילה – קשה להתייחס ברצינות לשבועת חברי הכנסת

"אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת".

 חברי הכנסת ה-22 נשבעים אמונים, 3 באוקטובר 2019

עד להשבעת הכנסת ה-22 ביום חמישי אחר הצהריים, השבעות כנסת חדשה לוו תמיד בהתרוממות רוח קלה, גם אצל מטילי ספק מקצועיים. בכל זאת – רגעים חגיגיים, טבולים בדבש, שגם אם היה ברור שהם זמניים ואפילו מזויפים, נעים להתרפק עליהם, להתמסר ולו לזמן קצר לאשליה המתוקה של שיגרה מפויסת. זו שלפעמים נדמה שהיא נחלתם של עמים רגועים, מבוססים, הגונים ובטוחים מאיתנו.

בשעה היעודה הנבחרים הוותיקים והחדשים מגיעים למשכן, מלווים בבני משפחה גאים. מכובדים תופסים את מקומותיהם ביציע. האווירה הרעילה, שמלווה כל מערכת בחירות, מתחלפת לרגע נדיר בכבוד הדדי, מתינות לא אופיינית, אדיבות ואפילו באופטימיות. ואז נשיא המדינה מגיע, הדגלנים נמתחים, החצוצרנים תוקעים בחצוצרות, יו"ר הכנסת מקריא את נוסח השבועה וחברי הכנסת אומרים "מתחייב אני" בזה אחר זה.

חברי הכנסת ה-22 בהשבעת הכנסת, 3 באוקטובר 2019 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
חברי הכנסת ה-22 בהשבעת הכנסת, 3 באוקטובר 2019 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

מעט מאוד מהחגיגיות הזו נשארה השבוע. ספק אם מישהו עדיין מאמין שהטקס הזה מייצג משהו בעל ערך. חברי הכנסת עצמם מרוטים משתי מערכות בחירות מכוערות ובפאניקה ממערכת בחירות שלישית, שאולי אורבת מעבר לסיבוב.

ראש הממשלה היוצא, שלרגליו משקולות השימוע הפלילי, מקפץ בקושי רב על הטרמפולינה של הלהטוטים הפוליטיים. הנשיא מדבר בנאומו על "כרטיס אדום" שהציבור הוציא לנבחריו. ובאופק קשה לראות ממשלה יציבה. הציבור מבולבל, מתוסכל, ובעיקר עייף מהניסיונות לפענח את מהלכיהם של מי שנבחרו לייצג אותו ולפעול למענו, אבל נראה שהתנתקו לחלוטין והם שקועים רק בעצמם, בתככיהם ובשאיפותיהם.

במציאות הזו, שבה שבועות ונדרים איבדו מזמן את מעמדם הנישא, כשלכולם ברור שהבטחה היא לא תמיד הבטחה, התחייבות היא לא תמיד התחייבות, ומילה היא לא תמיד מילה – קשה להתייחס ברצינות לשבועת חברי הכנסת.

"השבעה" היא טקס חברתי, שיש לו ערך רק בעולם שבו מכבדים מילים ומייחסים טוהר כוונות למי שנושא אותן. וגם בעולם כזה – העניינים יכולים להשתבש כהוגן ואפילו להיות מכוערים.

"השבעה" היא טקס חברתי, שיש לו ערך רק בעולם שבו מכבדים מילים ומייחסים טוהר כוונות למי שנושא אותן

מי לא ליווה לחופה זוג אוהבים נוצצי עיניים, שמיסדו את אהבת האמת הנצחית שלהם כשברקע חיים משה שר "נשבע / כמו היום הזה שבא / כמו מילה אחת פשוטה / בחיי אני נשבע", רק כדי לשקוע כעבור כמה שנים בסכסוך גירושים מכוער?

וחברי הכנסת רחוקים מלהיות האוהבים הצעירים ברגעים הכי יפים של החיים. עם כניסתם לתפקיד, הם נדרשים לשאת שבועה צנומה, דלת קלוריות, פרוזאית ובלתי חגיגית בעליל: לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותם. זה הכול. הדלות הזו בולטת לעין, כשמשווים את נוסח השבועה הזו, שקבוע בחוק, לשבועות אחרות שמופיעות בספר החוקים הישראלי.

השבועה המפורטת ביותר, הדרמטית ביותר, היא זו שקבועה בסעיף 3 לחוק צבא הגנה לישראל. השבועה שכל חייל בצה"ל מדקלם בסיום הטירונות, לפעמים לקול התייפחות ההורים ברחבת הכותל:

"הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים וּלהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".

החיילים, שחברי הכנסת עלולים לשלוח יום אחד לשדה הקרב, נדרשים לא רק לשמור אמונים למדינה, אלא גם לשמור על חוקיה, לציית (ללא תנאי! ללא סייג!), ואם יהיה צורך גם להקריב את חייהם.

אף אחד לא מצפה מחברי הכנסת שיקריבו את חייהם להגנת הדמוקרטיה, אבל מותר לצפות שלכל הפחות ישבעו לשמור על החוק? ובכן – לא. וספק אם שבועה כזו הייתה בכלל משנה משהו. הנשיא, למשל, מחויב על פי סעיף 9 לחוק יסוד נשיא המדינה להישבע: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולמלא באמונה את תפקידי כנשיא המדינה". אנחנו זוכרים איך נגמרה הכהונה של משה קצב.

אף אחד לא מצפה מחברי הכנסת שיקריבו את חייהם להגנת הדמוקרטיה, אבל מותר לצפות שלכל הפחות ישבעו לשמור על החוק? ובכן – לא. וספק אם שבועה כזו הייתה משנה משהו

שבועתם של שרים וראשי ממשלה, שמתחייבת מסעיף 14 לחוק יסוד הממשלה, מפורטת אף יותר:  "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כראש/חבר ממשלה ולקיים את החלטות הכנסת". אנחנו זוכרים איך נגמרו הכהונות של אהוד אולמרט ואריה דרעי, ואיך עלולה להיגמר לכאורה הכהונה של בנימין נתניהו (בכפוף לשימוע).

וכך טקסי השבועה האלה, שהיו אמורים לבזוק מעט הוד והדר על בית הנבחרים, ולעורר יראה וכבוד בבתי הבוחרים, רק מגדילים את הציניות והניכור. זה לא מקרי שחברי הכנסת הם נבחרי הציבור היחידים שלא נדרשים להישבע לשמור על החוק. הטענה הפורמלית היא, שבמהלך כהונתם חברי כנסת עשויים לשנות חוקים, ולכן אי אפשר להשביע אותם מראש לשמור עליהם.

טקסי השבועה היו אמורים לבזוק מעט הוד והדר על בית הנבחרים, ולעורר יראה וכבוד בבתי הבוחרים. זה לא מקרי שחברי הכנסת הם נבחרי הציבור היחידים שלא נדרשים להישבע לשמור על החוק

זו טענת סרק, מופרכת על פניה. חבר כנסת יכול להישבע לשמור על החוקים כל זמן שהם תקפים, ושבועתו תוחל לאלתר על כל חוק חדש, מרגע שהליך החקיקה שלו יושלם. ואם יידרש חבר הכנסת לעבור על החוק כדי למלא את שליחותו – הוא הרי מוגן בחסינות. אז מה הבעיה?

הבעיה היא שיש חברי כנסת שלא יכולים להישבע לחוק שאינו חוק התורה. ב-1984 הושבע הרב מאיר כהנא לחבר כנסת והוסיף לנוסח השבועה שלו את הפסוק מתהילים, "ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד". הסטייה מכללי הטקס עוררה אז מהומה קצרה במליאה, שבסופה החליט יו"ר הכנסת לקבל את השבועה של כהנא "מחמת הספק". אבל כהנא עצמו הסיר את הספק מאוחר יותר, כשנתבע לוותר על אזרחותו האמריקאית בטענה שמי שנשבע אמונים למדינה זרה אינו יכול להיות אזרח ארצות הברית.

מאיר כהנא נואם בכנסת ב-24 באוגוסט 1984 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)
מאיר כהנא נואם בכנסת ב-24 באוגוסט 1984 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

כהנא, שלא רצה לאבד את הדרכון האמריקאי שלו, הצהיר שהוא הוסיף לשבועה את הפסוק מתהילים כדי שיהיה ברור, שמבחינתו חוקי התורה עומדים מעל חוקי המדינה, ולכן אי אפשר לראות בו כמי שנשבע אמונים למדינה אחרת. בעקבות התפנית הזו החליטה ועדת הכנסת שהשבועה שלו בטלה ושללה ממנו את זכויותיו וסמכויותיו כחבר כנסת. כהנא עתר נגד ההחלטה לבג"צ, הפסיד, ונאלץ להישבע אמונים מחדש, הפעם בלי תוספות.

זה היה בימים הרחוקים-רחוקים של האייטיז. בכתפיים היו כריות, על הקרסוליים היו חותלות, מקגיוור בנה טילים בליסטיים מאטבי כביסה וקופסאות נעליים, וכמעט כל חברי הכנסת עזבו בהפגנתיות את אולם המליאה כשכהנא נאם. מאז, האופנה והטלוויזיה השתפרו פלאים, ובפרלמנט הישראלי הרעיונות של כהנא כבר לא כך בזויים. אפילו בצלאל סמוטריץ', שר בממשלה, הוזה לפעמים בקול על ימים שבהם ישלטו בארץ חוקי התורה.

בשני העשורים האחרונים, כמעט בכל קדנציה של הכנסת עלו יוזמות להרחיב את שבועת האמונים של הח"כים ולהוסיף לה התחייבות ל"מדינה יהודית ודמוקרטית". המטרה ברורה – לדחוק החוצה את נבחרי הציבור הערביים, שלא יוכלו להישבע אמונים למדינה יהודית.

על פי חוק יסוד הכנסת – מי שלא נשבע, לא יכול להיכנס לתפקיד. בינתיים היוזמות המקוממות הללו נהדפות, אבל הן מזכירות לנו, שבעולם שבו מאבדים את האמון בטקסי השבעה, יכול להיות שנאלץ להילחם – כדי שטקסי השבעה לא יהפכו בסוף לכלי משחית.

אוצר צלילים: הפלייליסט השבועי

עוד 1,041 מילים
סגירה