זירת הבלוגים

מה קרה כשהתחלתי להסתובב בעיר עם אטמים

בנסיון להתמודד עם זיהום הרעש במרחב העירוני

06/10/2019
 (צילום: iStock-SIphotography)

אם עד לאחרונה הם היו מזוהים עם פועלי בניין וברמנים במועדונים, היום הם כבר אמצעי שימושי שכדאי שיהיה בכל בית בעיר גדולה למקרה הצורך, ממש כמו אקמול. המרחב העירוני טומן בחובו לא מעט הפרעות ומפגעים, ואחד הבולטים בהם הוא הרעש, שבאזורים מסוימים בארץ הופך לברירת מחדל שקשה מאד לחיות איתה. מה עושים? אטמים. 

אם אתם גרים במרכז או בעיר גדולה – אתם יודעים היטב על מה אני מדברת. כמעט בכל רחוב יש בניין שעובר פינוי בינוי על פועליו וכליו הכבדים, משאיות שפורקות סחורה, רכבים צופרים, מטוס חוצה, צליל של רוורס כבר שעה ומישהו עם נייד על ספיקר בשיחה ערה. לאחרונה בגוש דן נוספו גם הקורקינטים והצפצוף המציק שהביאו איתם בילט-אין למערך הרעש הלבן העוטף את העיר. רועש בראבק. 

יום אחד, לפני כמה חודשים, בצעד נואש של הרמת ידיים – קניתי אטמים. רציתי לומר לעולם, שאם הוא לא ישתוק אני אנמיך אותו

אז יום אחד, לפני כמה חודשים, בצעד נואש של הרמת ידיים – קניתי אטמים. רציתי לומר לעולם, שאם הוא לא ישתוק אני אנמיך אותו, אבל בפועל עמדה בפני סוג של התגלות. ולא כי לא ענדתי אטמים מעולם, אלא כי מעולם לא עשיתי זאת בכוונה להתנהל יותר בחופשיות, ומבלי לחזור הביתה עם סימנים כחולים בעור התוף. 

שומעת, עבור

בשורה התחתונה והלא מפתיעה בכלל – 80% בערך מהרעש מסביב נעלם. כל מסך הרעש הלבן המתגבר שלפעמים נדמה כנחשול שמאיים להטביע, התכווץ לאדווה והפך נסבל. זה לא שפתאום נהיה סביבי מצפה רמון, אבל מדובר בהבדל משמעותי מאד ביחס לכמות הרעש במרחב.

תוך כך, התחלתי לשמוע את עצמי נושמת, את הרוק שזז בחלל הפה, קולות מהבטן ולהרגיש פעימות. הבנתי שהרעש מסביב פגע ביכולת הקשיבות שלי לעצמי, ומרגע ש"הנמכתי" אותו הוא הפך להיות הרבה פחות מורגש, וגם החרדה שנבעה ממנו הלכה ושככה.

תוך כך, התחלתי לשמוע את עצמי נושמת, את הרוק שזז בחלל הפה, קולות מהבטן ולהרגיש פעימות. הבנתי שהרעש מסביב פגע ביכולת הקשיבות שלי לעצמי

מצאתי עוד, שלהיות חצי שעה-שעה עם אטמים, משול בתחושה הסופית לתרגול מיינדפולנס עדין, וזה הגיוני, כי מיינדפולס היא אסופת טכניקות שמעודדות קשיבות, לכן התוצאה היתה דומה – רוגע.

*  *  *

זה לא שאתם הופכים אילמים או שהתחרשתי. אני גם שומעת היטב מה אתם אומרים, לא צריך לצעוק. האפקט של האטמים הוא בכך שהרעשים הרחוקים והחזקים מתעמעמים משמעותית, ובמקביל כשאדם עומד מולי ומדבר אלי אני שומעת אותו בטון נמוך (ובסתר ליבי מקווה שיהיה לו משהו מעניין לומר).

זה גם לא שהצמחתי קרניים, אז אל תסתכלו עלי מוזר כשאני עם אטמים. תחמלו עלי. אני קורבן של מרחב עירוני רועש וסואן ברמה שמקשה על ההתנהלות ולא רק לבעלי שמיעה טובה, אלא בכלל. 

למה? כי מבלי משים הרעש הזה שאופף אותנו 24/7 הופך אותנו דרוכים ולחוצים יותר ומכאן הדרך לפתח הפרעות שינה, חרדה או דכאון קצרה.

את "העיר הגדולה וחיי הנפש" כתב גיאורג זימל בשנת 1903, ובו בחן את השפעת המטרופולין על חיי הנפש.  זימל מצא כי זרם הגירויים השוטף את העיר באופן בלתי פוסק, מביא את האדם למצב בו הוא כבר לא יכול להגיב להם והופך לקהה חושים. קהות החושים או האדישות הזו, גורמת לכך שדברים נתפסים כחסרי ערך, וכשאדם מוקף חוסר ערך, למה לו לקום בבוקר?

זימל מצא שאנשי הכפר מאושרים יותר מאנשי העיר משום ש"הבסיס הפסיכולוגי שעליו מושתת הטיפוס של היחיד תושב המטרופולין – הוא העלייה של הפעילות העצבית, הנובעת מן התחלופה הבלתי פוסקת של גירויים פנימיים וחיצוניים. זאת, בניגוד ניכר לחיי העיר הקטנה והכפר שבהם קצב החיים והדימויים החושיים והרוחניים איטיים וסדירים יותר מאלה שבעיר".

מבלי משים הרעש הזה שאופף אותנו 24/7 הופך אותנו דרוכים ולחוצים יותר ומכאן הדרך לפתח הפרעות שינה, חרדה או דכאון קצרה

אחת המסקנות המתבקשות מכך היא לא שפעם באמת היה טוב יותר – אלא שפשוט היו פחות אנשים, פחות מכוניות ופחות רעש – לכן היה יותר נעים ופחות מלחיץ להסתובב. 

מיגונית לעור התוף

מה שדחף אותי לאטמים באופן אישי היה שכן ספר, שעשורים של פאנים הפכו אותו לחירש. ז"א, הוא לא באמת חירש, אבל הוא לא שומע את עצמו, ולכן כמה פעמים ביום, וללא התראה מוקדמת, נשמעו מתחת לחלוני צעקות של ממש.

בהתחלה נבהלתי מאד. רעש צעקות שתוקף בלי הכנה זה דבר מלחיץ. בהמשך, ומשהבנתי שכך הוא מדבר כברירת מחדל – סירבתי להתרגל. כל פעם זה הבהיל אותי מחדש, עד שירדתי למטה עם פרצוף זועם מאד, ומאז הוא משתדל לצעוק טיפה יותר בשקט.

משאיות הניקיון ופינוי האשפה לעומת זאת – לא שומרות על השקט. האם רק בעיני זה אבסורד זועק שרכבי הניקיון מרעישים כל כך? רעש הוא זיהום שפוגע גם בגוף וגם בנפש.