אתמול ביקר אצלי במשרד שליח של השטן.
הוא בכלל לא נראה מפחיד, אפילו די סימפאטי. לבוש בחליפה מהודרת, מגולח למשעי, שום ריח של גופרית או סימן לקרניים, אבל ללא ספק הוא היה שליח נאמן של כוחות השחור.

מסתבר  שאני משהו מיוחד, אקסקלוסיבי. רק 1800 איש בארגנטינה יש כמוני, ברי מזל המועמדים להשתייך לקבוצה נבחרת ומובחרת שאליה לוציפר רוצה להזמין אותי, ויש רק 500 מקומות, ככה שרצוי שאזדרז.

כמובן שסקרנות גדולה השתלטה עלי, תמיד ידעתי שאני משהו מיוחד (אפילו אמא שלי אומרת) אבל בחיי שלא חשבתי שעד כדי כך. רק 1800 איש בארגנטינה? כנראה שבאמת יש בי משהו.

לוציפר הניח על השולחן קופסא שחורה ומבהיקה, כולה משדרת אקסקלוסיביות יוקרתית ובתנועה איטית אך בטוחה פתח את המכסה המהודר וחשף אותה. על מצע של קטיפה שחורה (נו מה?) היא שרועה לה בנונשלנטיות, בקושי מבחינה בקיומי, מעוצבת להדהים (בגווני שחור כמובן) קרירה מתכתית ובלתי מושגת. אמריקן אקספרס סנטוריון.

איך איך איך הם עושים את זה? איך יכול להיות שמצליחים להפוך כרטיס אשראי למושא תשוקה, לחלום רטוב, לסמל סטאטוס שאין שני לו. בסך הכל כרטיס אשראי, כלומר, עוד כרטיס אשראי. עוד דרך לבזבז כסף על דברים שאת רובם אנחנו לא צריכים. למה הלב שלי החסיר פעימה כשראיתי אותה? למה הרגשתי חום שמתפשט לי בגוף כמו בהתאהבות פתאומית? למה לעזאזל אני מדבר עליה בלשון נקבה?

לוציפר הוסיף וסיפר והסביר על היתרונות, ההנחות, האירועים הנוצצים, על האנשים החשובים והנשים היפות בשמלות ערב מרשרשות, על מסעדות היוקרה, מחלקות עסקים, מלונות פאר, ודבריו היו כמו מוזיקה לאוזני.

ידעתי לחלוטין שאני צריך, חייב, זקוק ליפהפיה השחומה.
ידעתי שחיי ישתנו מקצה לקצה כשאוכל לשאת אותה בארנק לכל מקום אליו אלך. המבטים המצועפים שינעצו בי הנשים, מבטי ההערכה המהולה בקנאה שינעצו בי הגברים.

ידעתי שבקרוב כשאצא לאכול עם חברי החדשים, נהגי פורמולה 1, שחקני גולף ושחקניות קולנוע, אוכל גם אני לשלוף בנונשלאנטיות את הכרטיס, מה כרטיס? את יצירת האומנות הזו ולבקש מהמלצר המעונב שאת הטיפ בסך 30% יוסיף לחשבון (זה טוב בשביל המיילים  you know)

לוותר על נשמתי נראה לי מחיר הוגן למדי עבור ההזדמנות הזאת להפוך למה שתמיד ידעתי שהוא האני האמיתי שלי, בעיקר בגלל שכידוע כל העיניין של חיי העולם הבא לא מדבר אלי כל כך, לפחות לא מדבר אלי באותו ווליום שבקע מן הקופסה השחורה (שאגב, יכולה לשמש גם כקופסת סיגרים מהודרת משהו שתמיד רציתי לרכוש ולא היתה לי הזדמנות)

3000 דולר לשנה והיפהיפיה הזו שלך. זה פחות ממה ששפיצר שילם לשעה עבור היפהפיה שלו, והוא עוד היה צריך להחביא אותה מעיני הסביבה. מה זה 3000 דולר בשבילנו שועי ארץ, קבוצה נבחרת של 1800 איש מורמים מעם. מחיר צנוע ביותר לעומת שפע ההטבות והזדמנויות שמחכות לנו בתוך הקופסא השחורה.

לא יודע מאיפה אספתי כוחות נפשיים שלא חשדתי שהיו בי ועמדתי בפיתוי.
כן אני  יודע לוציפר שמספר המקומות מוגבל. אני יודע שאם לא אחתום עכשיו אולי אחר כך לא יהיה, אני מבין לוצי, אני מבין. בכל זאת, אני מודה לך שבאת, אני אחשוב על זה, באמת. לא, אין צורך שתתקשר, אם אחליט שאני מעונין אתקשר אליך. יש לי את הטלפון. גם את הנייד, באמת תודה.
לוציפר התפוגג בתוך ענן גופרית ואני נותרתי סחוט, מזיע ומבולבל.
איך הם עושים את זה? איך הם גורמים לי בכלל לשקול את האיוולת הזו שלא לדבר על להשתוקק אליה.

איזה תירוצים המצאתי לעצמי – זה טוב ליחסי הציבור עם הקלינטים, ראית איזה ביטוח בריאות לנסיעות הם נותנים? אם אתה מאבד מזוודה בטיסה הם משלמים לך 1700 יורו ליום עיכוב, שזה ממש מכסה את התשלום השנתי. וההנחות…

משהו בתוכי רצה בכל מאודו להכנע ללוציפר והמציא תירוץ אחר תירוץ כדי להפוך את כרטיס האשראי הזה, סמל הסטאטוס המזורגג הזה, לרכישה רציונאלית ומוצדקת.

בינתיים גבר כח ההגיון. נצחנו בקרב הזה, אין לכם ספק מי מנצח במלחמה, נכון?

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.