זירת הבלוגים

על מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמיים?

לשלול את האחריות של הפרט לקיים יחסים מוסריים בחברה, ולקוות שאלוהים יעשה את זה עבורנו, זהו שיא הרשלנות המוסרית והחברתית

07/10/2019
 (צילום: iStock-scyther5)

המסורת היהודית כוללת דעות רבות על אחרית הימים, תקופת בואו של המשיח. מסורת אחת קדומה מופיעה במשנה בסוף מסכת סוטה:

"…. בעקבות משיחא חוצפא יסגא [בעקבות המשיח החוצפה תתחזק], ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר …. וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים (מיכה ז'), בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים…" [משנה מסכת סוטה פרק ט, טו]

מקור זה מציע שמה שיגרום למשיח לבוא היא התדרדרות  מידות, הערכים ויחסי אנוש של הדור, הירידה הערכית מחייבת בואו של המשיח.

התלמוד מפרש "והאמת תהא נעדרת":

"מאי 'ותהי האמת נעדרת' אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה". [תלמוד בבלי סנהדרין דף צז עמוד א]

לכל "עדר", קבוצה של אנשים, תהיה האמת שלהם. כל קבוצה תעמוד על דעתה מהי האמת, ותילחם עם כל קבוצה אחרת שמקבלת אמת קצת שונה משלה. כל קבוצה מתבצרת ב"אמת" שלה ולא מסוגלת אפילו לחשוב באופן רציני על הצעה אחרת של האמת. גישה זאת היא בדיוק ההיפך מן האידיאל שנקבע בספרות חז"ל לתרבות מחלוקת מסודרת:

"והאמת והשלום אהבו" [זכריה ח, יט]: "אף על פי שנחלקו בית שמיי כנגד בית הלל בצרות ובאחיות ובספק אשת איש ובגט ישן ובמקדש את האשה בשוה פרוטה … לא נמנעו בית שמיי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמיי אלא נהגו האמת והשלום ביניהן שנ' האמת והשלום אהבו [תוספתא יבמות (ליברמן) פרק א, י]

לפי המשנה, שמציגה אידיאל של התנהגות רצויה וראויה – אף על פי שהמחלוקת ההלכתית בין בית שמאי ובית הלל היתה חריפה עד כדי כך שהיתה עלולה לגרום לילדי הצד השני להיות מוגדרים כממזרים לפי הפרשנות ההלכתית של האסכולה – הצדדים במחלוקת לא נמנעו מנישואין בין הקבוצות השונות. לכן כל תופעה של עקשנות והתבצרות פוגעת לא רק בשלום אלא גם באמת!

אף על פי שהמחלוקת ההלכתית בין בית שמאי ובית הלל היתה חריפה עד כדי כך שהיתה עלולה לגרום לילדי הצד השני להיות מוגדרים כממזרים – הצדדים במחלוקת לא נמנעו מנישואין בין הקבוצות השונות

הביטוי שמסיים את הקטע "ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים" מופיע כחלק מן ההתדרדרות הערכית. היום ביטוי זה נתפס באופן כללי כהצעה שסותרת את המידות הרעות שקדמו לו. אלא אין הדבר כך, אלא הביטוי מופיע כחלק מן הגורמים לירידת הערכים בחברה.

למה זה ביטוי שלילי? אם נסתכל על הרשימה של מעשים שליליים נראה שכולם קשורים למצוות שבין אדם לחברו. הרשימה כוללת דוגמאות רבות של התנהגות רשעית של מנהיגים ואנשים בכלל ביחסים שביניהם.

הביטוי השלילי האחרון מציע שאבינו שבשמים צריך לפתור את הבעיות האלו, ורק הוא מסוגל. אלא שכל היהדות מונחת על האחריות האישית של הפרט לקיים יחסים מוסריים ותקינים, יחסים של גמילות חסדים ועזרה הדדית.

לשלול את האחריות של הפרט לקיים יחסים מוסריים בחברה, ולקוות שאלוהים יעשה את זה עבורנו, זהו שיא הרשלנות המוסרית והחברתית.

אין הדבר תלוי באבינו שבשמים. כוחו יכול לעזור לנו, כל אחד בנפרד, להתגבר על הנטיות שלנו לעשות רשע. אבל העשייה, באמת הפיכת מעשה השלילי למעשה חיובי – הוא בידינו בעיקר.

הביטוי שמסיים את הקטע "ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים" מופיע במקור כחלק מן ההתדרדרות הערכית, ולא כפי שהוא נתפש היום, באופן שגוי, כהצעה שסותרת את המידות הרעות שקדמו לו

ההוכחה שהמחשבה של היהדות מאמינה באחריות של בני אדם לאיכות החברה על פי המעשים שלהם, והקב"ה אינו האחראי לכך, היא המשנה במסכת יומא על המהות של יום הכיפורים:

"עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו…" [משנה מסכת יומא פרק ח, ט]

לקיים מצוות יום הכיפורים במטרה לקבל כפרה מה' על החטאים שלנו עובד רק לגבי עבירות בין אדם למקום, כגון כשרות או שבת. אבל על כל עבירה ביני ובין אדם אחר – אין יום הכיפורים מכפר. דהיינו אין כפרה מה' על עבירה נגד חברי פינחס, עד שאני אלך אל פינחס לבקש ממנו סליחה ולרצות אותו על הפגיעה שעשיתי לו.

העבירה נגד פינחס היא גם עבירה נגד ה', אבל ה' לא מוכן לכפר לי על החלק של העבירה נגדו, עד שארצה את פינחס על החלק של העבירה נגדו. אין לנו להשען על ה' לכפר על העבירה נגד פינחס בעבור פינחס!

כשנבוא לעשות הערכה של המעשים שלנו ושל חברים, עלינו לשפוט אותם ולהגיב בהתאם רק על פי המידה של צדקה ומשפט שהמעשה מגלם. כל פרט ופרט חייב לקבל על עצמו/ה את המחויבות לנהוג לפי החסד והצדקה והמשפט. רק אז אפשר להתמודד עם ירידת המידות בחברה כולה.

"כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ" [יהושע ב, כד],

הצדקת קיומנו בארץ היא בעיקר על פי המעשים שנעשה פה בינינו.