העולם הערבי מחולק היום לשלוש קבוצות – אלה שעברו את הסער הערבי, אלה שלא עברו אותו, ואלה שהתבוננו בסער הערבי "ממרחק ביטחון".

הקבוצה הראשונה כוללת את סוריה, עיראק ולוב, הקבוצה השנייה את ירדן והפלסטינים, והקבוצה השלישית כוללת את סעודיה והמפרץ.

סוריה, עיראק ולוב נהרסו, ירדן והפלסטינים ניצלו, סעודיה והמפרץ הזדרזו לעצור מייד את עושי הצרות הידועים, האחים המוסלמים המצרים ואנשי חמאס ששהו בסעודיה, וכך הצליחו לשרוד את הסערה.

סוריה, עיראק ולוב נהרסו מהסער הערבי, ירדן והפלסטינים ניצלו, סעודיה והמפרץ הזדרזו לעצור את עושי הצרות הידועים – האחים המוסלמים המצרים ואנשי חמאס ששהו בסעודיה, וכך שרדו את הסערה

מה שקורה כעת בעזה פירושו שהסער הערבי גרף עכשיו גם את הפלסטינים, ומעמיד לפנינו את אופציות סיום המלחמה בניצחון שלנו, כפי שנפתחו לנו בסוריה ועיראק – והחמצנו.

מה קרה מבחינת ישראל בסוריה ועיראק, ובמידה רבה גם בלוב? הסורים, העיראקים והלובים התפכחו מן האידאולוגיות הפאן-ערביות/אסלאמיות והבינו כי הדיקטטורים שלהם, בשאר אסד, סדאם חוסיין ומועמר קדאפי רימו אותם. שיסו אותם בישראל, כדי שיוכלו – תחת סיסמאות לאומניות – להמשיך את שלטונם עם כל חיי התפנוקים המתלווים אליהם.

גורמים מרכזיים בסונה הסורית והעיראקית פנו לישראל כדי ליצור קשרים, והם לא נרתעו מהופעה גלויה, אם צריך.

ישראל לא תפסה את היד המושטת. לא היה מדובר בגורמים שוליים, אלא גורמים מרכזיים במשטרים של אסד שנטשו אותו ולחמו נגדו. גם בעיראק היו גורמים דומים, מלב שלטונו של סדאם חוסיין.

הגורמים העיראקיים הציעו לקרוא לברית עיראק-סוריה-ישראל – "קשת אברהם", על שם מסעו של אברהם אבינו בדרכו מעיראק לסוריה ומשם לישראל. זה נועד להחליף את "הקשת השיעית" בקשת בני אברהם היהודים והערבים, ובכך הם הקדימו את ברית אברהם בין ישראל למפרץ.

ישראל חייבת להבין כעת מדוע טעתה בסוריה, כדי לנצל את ההזדמנות שנפתחות לה בעזה.

גורמים בסונה הסורית והעיראקית פנו לישראל כדי ליצור קשרים, בלי להירתע מהופעה גלויה. ישראל לא תפסה את היד המושטת. לא מדובר בגורמים שוליים אלא מרכזיים במשטרי אסד וסדאם שנטשו אותם ולחמו נגדם

ראשית, אילו ישראל הייתה נענית ליד המושטת מסוריה (ועיראק), היא הייתה יכולה לסייע להקים כוח צבאי משמעותי בחולייה המרכזית של הקשת השיעית – והייתה יכולה לשבור אותה.

עם כל התקפות חיל האוויר על מוקדי כוח פזורים של המיליציות הפרו-איראניות, ככל שהם חשובים – אין כמו boots on the ground כדי לחולל שינוי משמעותי בחזית מול איראן.

שנית, אילו הייתה ישראל מצליחה לקדם משטר חדש שאינו ריכוזי אלא מעניק אוטונומיות של עדות לארץ המנומרת – היא הייתה יכולה לחולל תהליכים דומים באיראן שגם היא ארץ מנומרת עדות. הפרסים הם מיעוט באיראן! המיעוט הגדול, פחות מחצי המדינה, אבל עדיין מיעוט.

ושלישית, אולי המשמעות החשובה ביותר. ישראל לא הצליחה לרכוש לעצמה מעמד לגיטימי במזרח התיכון, מה שמשפיע לרעה על הלגיטימיות שלה בעולם כולו, והמתחולל באוניברסיטאות בארצות הברית מעיד על כך. סוד כוחו של ה-BDS הוא חוסר הלגיטימיות של ישראל באזור שבו היא נמצאת.

*  *  *

שורש הבעיה בסוריה היה האידאולוגיה הפאן-ערבית של מפלגת הבעת', שהכריחה את כל אזרחיה להגדיר את עצמם כערבים, אפילו אם אינם ערבים – כמו הכורדים.

אילו ישראל הייתה נענית ליד המושטת מסוריה (ועיראק), היא הייתה יכולה לסייע להקים כוח צבאי משמעותי בחולייה המרכזית של הקשת השיעית – והייתה יכולה לשבור אותה

מול הפאן-ערבים קמה תנועת האחים המוסלמים הפאן-אסלאמית, שחייבה את כל האזרחים להגדיר עצמם כמוסלמים. זה היה מקור אסונם של הנוצרים. כל עוד הגדירו עצמם כערבים הם יכולים היו להשתלב במדינה של אסד, אבל כשלא הצליחו לקבל את ההגדרה המוסלמית – הם נשחטו.

בישראל עושים עבודה מדהימה נגד ה-BDS, אבל הכרה בלגיטימיות של ישראל היהודית מצד הליבה של הסונה הערבית בסוריה ועיראק הייתה יכולה להכות את ה-BDS מכה ניצחת, וישראל הייתה זוכה סוף סוף בלגיטימיות המיוחלת ומחזקת את מעמדה בעולם.

למה זה חשוב לעזה? מכיוון שהסער הערבי פסח על ירדן והפלסטינים. הם נשארו דבקים באידיאולוגיות הפאן-ערביות/פאן אסלאמיות כאילו לא היה סער ערבי מעולם. אבל כעת, כאשר עזה הצטרפה לסער הערבי והעזתים הצטרפו לזרם הפליטים האינסופי שאפיין את סוריה ועיראק, ורפיח היא התאומה של מחנות הפליטים בטורקיה ואידליב – יש סיכוי שההתפכחות של סוריה תקיף גם את עזה.

ויש התחלה שמעידה על כך, כמו למשל סימני המרד נגד חמאס אצל פליטי רפיח, ויותר מכך – סימני ההסתלקות מן התביעה לזכות השיבה. בין הסיסמאות המושמעות בין הפליטים, לצד "העם רוצה את הפלת חמאס", גם שה"עוודה" היא לבתינו (השיבה לבתינו)

במשתמע, לא לשטחי ישראל. הם יכולים היו לומר: רוצים לחזור הביתה, אבל הם משתמשים במילה "עוודה", שכולם מבינים את משמעותה. כעת "העוודה" היא לביתם ההרוס בעזה, ולא לבית הנשכח בישראל. עוד קריאה שיכולה לעניין אותנו — הם גם קוראים לחמאס לשחרר את חטופינו.

כעת, כשעזה הצטרפה לסער הערבי, והעזתים הצטרפו לזרם הפליטים האינסופי שאפיין את סוריה ועיראק, ורפיח היא התאומה של מחנות הפליטים בטורקיה ואידליב – יש סיכוי שההתפכחות הסורית תקיף גם את עזה

לא מציע להקל בזה ראש. היד הזאת חלשה ורופסת, היא עדיין בעומק הטראומה, ועדיין אין יד שאפשר לאחוז. אבל בואו נמתין לראות לאן זה יתפתח, שלא נחזור על השגיאה בסוריה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.