בשבוע שעבר חגגו בריקודים ובשירה חברי קואליציה, שרים ופעילים חברתיים (לפחות אחד מהם עבריין סדרתי ואחר הוא רוצח מורשע) את כוונתם ליישב מחדש את גוש קטיף. זה לא הגיע פתאום, זו לא מתקפת נוסטלגיה פתאומית וזו לא גחמה. הרבה לפני אסון ה-7 באוקטובר והרבה לפני "כנס הניצחון" של הימין הקיצוני – השיבה לגוש קטיף התנחלה לה במערכת החינוך של הילדים שלנו.

משרד החינוך מאפשר כבר משנת 2012 לציין את "יום גוש קטיף" (שחל בשבוע שעבר בכ"ב בשבט). כך, דרך הדלת הראשית, משרד החינוך הכניס את התכנים שמפיץ המרכז להנצחת גוש קטיף וצפון השומרון אל מערכת החינוך דרך מערכי שיעור, הרצאות, טקסים, סרטים ואתגרים כיתתיים.

משרד החינוך מאפשר כבר משנת 2012 לציין את "יום גוש קטיף" (שחל בשבוע שעבר). כך, דרך הדלת הראשית, משרד החינוך הכניס את התכנים שמפיץ המרכז להנצחת גוש קטיף וצפון השומרון אל מערכת החינוך

השיבה לגוש קטיף היא תכנית מגירה סדורה ובנויה. והיא נשענת על שני כשלים מבניים במערכת החינוך: האוטונומיה הערכית המוחלטת של החינוך הממלכתי-דתי וההשתקה האידאולוגית של החינוך הממלכתי.

להבדיל מימי ציון וזיכרון אחרים בלוח השנה החינוכי, "יום גוש קטיף במערכת החינוך", מעולם לא הוסדר בחוק. זוהי יוזמה פרטית של מרכז התיעוד וההנצחה של ועד מתיישבי גוש קטיף לציון יום עלייתו לקרקע של היישוב האזרחי הראשון ברצועה – נצר חזני, וכן יום תחילת הצעדה של לובשי החולצות הכתומות לירושלים, במחאה כנגד ההתנתקות המתוכננת.

יום גוש קטיף צוין לראשונה בשנת 2008, שנתיים וחצי לאחר הפינוי. באותה שנה גם הוקם, לפי חוק, המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון. בשנת 2012, בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, נקבע יום כ"ב בשבט כיום ציון שאינו חובה, יחד עם הפנייה לחומרים שהפיץ המרכז. זאת, על אף ש"יום גוש קטיף במשרד החינוך" מעולם לא הוסדר בחוק כלשהו.

מאז נפרץ השער. בכל שנה מצטרפים עוד ועוד בתי ספר לפעילות יום גוש קטיף, נערכות עוד ועוד פעולות חינוכיות שתכליתן אחת – לחזק את הדרישה העממית לשוב לעזה.

תראו מה זה: בשעה שבשמאל הופכים את המדינה בגלל התנגדות לתיקונים הנדרשים במערכת המשפט – בכ-1,000 בתי ספר לומדים היום על המאבק כנגד הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון במסגרת יום גוש קטיף במערכת החינוך. תזמון כואב.

(צילום: דוברות מרכז קטיף) pic.twitter.com/P8T9sARNEn

— אלעד הוּמינר ???????? العاد هومينر (@EladHumi) February 13, 2023

כך, לדוגמה, במערך ההיסטוריה היהודית לכיתה ג' וד' שהופץ השנה, מתבקשים הילדים במסגרת פעילות "נכון/לא נכון" לענות בין היתר על השאלות הבאות: "לאחר שהערבים קבלו לידיהם את אדמות גוש קטיף, הם הפריחו אותן ודאגו לשמור על השלום עם ישראל?", או למשל: "הפלסטינים (הערבים) שחיים היום בעזה הם צאצאי הפלישתים שסתמו את בארות אברהם ויצחק ונלחמו בשמשון?" התשובה הנכונה היא כמובן: "לא נכון, למה לקרוא להם פלסטינים? הם ערבים". כך במקור.

השיבה לגוש קטיף היא תכנית מגירה סדורה. היא נשענת על שני כשלים מבניים במערכת החינוך: האוטונומיה הערכית המוחלטת של החינוך הממלכתי-דתי וההשתקה האידאולוגית של החינוך הממלכתי

התכנים הללו, כמו גם תכנים אחרים, חוסים תחת הלוגו המעוצב של החינוך הממלכתי-דתי. בתקציב המדינה המתוכנן לשנת 2024 יוקצו עבור המרכז להנצחת גוש קטיף ארבעה מיליון שקלים.

סיפור "יום גוש קטיף" במערכת החינוך הוא דוגמה אחת לעוול אידיאולוגי שמתרחש כבר עשרות שנים במערכת החינוך הישראלית, שמתנהלת למעשה במעמד צד אחד.

הזרם הממלכתי-דתי הוא זרם פוליטי, וכיום מתפקד באופן מעשי כזרם חינוכי של מפלגת הציונות הדתית. 14% מתלמידי ישראל עוברים אינדוקטרינציה מפלגתית מלאה בחסות השלטון. זהו בייס חזק ויציב שיש לו מערכת חינוך משלו.

במקביל, התכנים של מרכז גוש קטיף, שעוצבו עבור קהל דתי, עוברים גם לבתי ספר ממלכתיים, ללא התאמה וללא בקרה חינוכית של גורמים ממלכתיים. בבתי הספר הללו, שבהם לומדים רוב תלמידי ישראל, יש צנזורה עצמית על הכנסת תכנים אידאולוגיים, שלא לדבר על פוליטיים, שלא להזכיר מפלגתיים. מורות ומורים משתדלים לרוב שלא להיקלע לעין הסערה הפוליטית למול הורים ולמול הסגל המקצועי, באמתלה של היצמדות ל"חומר הנלמד".

אלא שלפעמים, החומר הנלמד – שמופץ על ידי גופים רשמיים, בחתימת המשרד, במימון כספים קואליציוניים ובעטיפה נוצצת של סרטונים, משחקים לסלולר ואתגרים בהשתתפות הצ'ייסר איתי הרמן – מדבר על כיסופי החזרה לגוש קטיף, על העוול שנעשה לעקורים ועל הצורך הביטחוני בחזרה לעזה. אפשר רק לדמיין מה יקרה למורה שיעז לדבר בכיתה על האיוולת שבהקמת ההתיישבות מחדש בגוש קטיף.

הזרם הממלכתי-דתי הוא זרם פוליטי, ומתפקד כזרם חינוכי של מפלגת הציונות הדתית. 14% מתלמידי ישראל עוברים אינדוקטרינציה מפלגתית בחסות השלטון. זהו בייס חזק ויציב עם מערכת חינוך משלו

הפתרון המיידי לחוסר הסימטריה הנורא הזה הוא אמירה ברורה של הורים, מורים, מנהלות ותלמידים כי אלו אינם ערכינו, וכי לא ניתן רק לצד אחד להתנחל בלבבות.

הפתרון ארוך הטווח הוא מיסוד מערכות הגנה עבור בתי הספר הממלכתיים בפני השפעות זרות, ושיפור הבקרה של הגורמים החינוכיים המקצועיים על התוכן שעובר במערכת החינוך הממלכתית-דתית כך שייכנסו לשם שיקולים של פלורליזם, חופש מחשבה ודמוקרטיה מהותית.

עו״ד איתמר קרמר הוא מנהל משמר החינוך הממלכתי, מבית קרל ברל כצנלסון, גבעת חביבה ואידאה. מנהל בית ספר תיכון ומחנך לשעבר, פעיל חברתי בעל ניסיון של 20 שנים בניהול חינוכי.