מצבו הבעייתי של הנוער המפונה

מצבי סיכון אצל נוער מפונה, אילוסטרציה (צילום: Zeferli /)
Zeferli /
מצבי סיכון אצל נוער מפונה, אילוסטרציה

מעל מאה ימים של מלחמה כבר עברו, ואנחנו לא יודעים להגיד איפה עובר קו הסוף שממנו מתחילים לדבר על המלחמה ההיא בלשון עבר או על "היום שאחרי" וכל שאר המושגים שלמדנו לשנן בתקופה הזו.

במובן מסוים, יש ערך בלסכם פרק, גם אם הוא אחד הגרועים שידענו. זו האפשרות לדבר עליו כמשהו שחלף. הסכנה כבר לא כאן וכעת נותר לנו לעבד את אשר קרה.

אבל אנחנו בתוך האירוע.

במובן מסוים, יש ערך בלסכם פרק, גם אם הוא אחד הגרועים שידענו. זו האפשרות לדבר עליו כמשהו שחלף. הסכנה כבר לא כאן וכעת נותר לנו לעבד את אשר קרה. אבל אנחנו בתוך האירוע

מניין הימים עדיין נספר – לחטופים, לעקורים, למלחמה; יש לנו א.נשים בעזה (איך נראית השגרה שלהם? איך הם הולכים לשירותים? איך הן מקבלות וסת בשבי? איזה סיוטים יש להם בלילה והאם מה שלמדתי באוניברסיטה על הזדהות עם התוקפן קורת גם להם.ן, כי הנפש תעשה הרבה לופים בשביל לשרוד). ילדים לא יודעים מתי ישובו הביתה אם בכלל; אנשים איבדו את היקר להם מכל או "סתם" את העסק שלהם ואין להם מושג מה יהיה בעוד שבוע, חודש או שנה.

אי הוודאות הוא אחד האתגרים הקשים לחוויה האנושית, בטח כשמדובר באי וודאות קיומית. ובתוך כל זה בני נוער אמורים לשוב לבית הספר המאולתר, להתאהב, לעבור בחינה, להתמודד עם שיימינג, דחייה, חצ'קונים וכל שאר האתגרים הרגילים של גיל ההתבגרות. ההורים שלהם מרגישים כמותם, אבל להם יש פחות לגיטימציה להתפרק, לשבור את הכלים או סתם לא לקום בבוקר.

על מה שקורה בתוך קהילות סגורות בבתי מלון, בתנאי לחץ – אנחנו יודעים הרבה ולא יודעים דבר. אנחנו שומעים הרבה, מגיעים לפתחם ועדיין יודעים את הסטטיסטיקה – פגיעות מיניות לא מדוברות. מצבי סטרס וצפיפות רבה עשויים להגביר אותן, לאפשר אותן, להקשות על המבוגרים האחראים לראות כי הם כל כך מפורקים.

אני חושבת על העבודה שלי כעובדת סוציאלית לפני השביעי באוקטובר ומודאגת מאד מאיך היא תיראה אחרי. פגיעות מיניות, זנות, חסרות בית, ניצול והדרה – את כל אלה אנחנו פוגשות ביומיום ובשגרה. זה לא דבר חדש והוא לא קורה רק במלחמות. הוא קורה גם בימי שלום וגם כשזורחת השמש על פני כדור הארץ עבור חלק מיושביו.

אי הוודאות הוא אחד האתגרים הקשים לחוויה האנושית, בטח כשזו אי וודאות קיומית. ובתוך כל זה בני נוער אמורים לשוב לביה"ס מאולתר, להתאהב, לעבור בחינה, להתמודד עם שיימינג, דחייה, חצ'קונים וכל שאר

אבל מלחמות, פוסט טראומה ומצבי דחק מגבירים את התופעות הללו, ו"ביום שאחרי" מתקבלת תמונה עצובה: אלו שלא היו לפני כן במעגל הסיכון עשויים להצטרף אליו, ואילו אלו שהיו גם היו, עשויים לנוע יותר לקצה, לקיצון.

אנחנו רואות את זה קורה גם היום, עכשיו בעודי כותבת שורות אלו. אם חד הורית פינתה את עצמה באזור מופצץ, איבדה את מקום עבודתה, וחזרה "לפלרטט" עם עולם הזנות. צעירה שהייתה חסרת בית נלחמת בשיניים להחזיק שכר דירה אחרי שהוצאה לחל"ת ואני יודעת שלא ירחק הזמן בו היא תשוב אלינו לאחת מהלנות החירום. צעירה שעברה פגיעה מינית בעבר רואה את השיח היומיומי על פגיעות מיניות בשבי והכל צף, חוזר ובגדול.

אז מה אנחנו יודעות?  לא הרבה, אבל אנחנו בעיקר יודעות שעוד עשויות להתגלות לא מעט זוועות. והן לא רק בשבי, מבלי חלילה להפחית מהנורא מכל שקורה שם.

מצד שני כאן יש לנו את הפריווילגיה לראות, לדבר על זה ואולי להצליח למנוע את זה או לפחות להפחית. החובה היא עלינו כחברה, כאנשי מקצוע, וכקהילות שבאמת ובתמים רוצות להחזיק את התקווה עבור הדור שעוד יצמח ויצמיח פה מהאדמה החרוכה.

אני פונה להורים, לאנשי הטיפול ולצוותים החינוכיים – כמו כל תופעה, כאשר אנחנו לוקחים בחשבון שאולי היא מתרחשת – אנחנו עשויים לראות יותר בבהירות, לשאול שאלות, להאיר מקומות חשוכים.

מלחמות, פוסט טראומה ומצבי דחק מגבירים תופעות קשות, ו"ביום שאחרי" מתקבלת תמונה עצובה: אלו שלא היו לפני כן במעגל הסיכון עשויים להצטרף אליו. אלו שהיו – עשויים לנוע יותר לקצה, לקיצון

יש לנו אחריות כבדה על הכתפיים והיא להכשיר צוותים, להעז להישיר מבט ולקחת בחשבון שיש פה קרקע פורייה להיווצרות עוד טראומות מעבר לכל מה שכבר קרה. ברגע שיהיה לנו את האומץ להגיד זאת בקול רם ולרצות לקבל כלים, כבר עשינו צעד אחד לטובת השינוי.

מאיה פיש ברון, היא עובדת סוציאלית ומנהלת תחום טראומה בעמותת עלם.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 631 מילים
סגירה