ליד הקבר כעסתי בגלל המוות המיותר של אסף

אני אדם ששוכח מהר. אבל יש רגעים בחיים שקשה לי להוציא מהראש. למשל, הרגע שבו נסעתי חזרה הביתה לפני קצת יותר מעשר שנים, ופתאום הודיעו ברדיו ש"הותר לפרסום שמו של חייל צה"ל שנהרג בהתהפכות הנגמ"ש בבוקר. אסף וקסמן, בן 28, מראשון-לציון."

אני אפילו זוכר איך המוח שלי הרכיב את המילים ביחד: "אסף וקסמן"- אני מכיר מישהו כזה. "בן 28"- זה הגיל של האסף שאני מכיר. "מראשון-לציון"- כמעט עפתי עם המכונית ב-90 קמ"ש על קיר ההפרדה של כביש 4.

אסף ואני נפגשנו בטירונות. תמיד היתה בו תמימות שנראתה נורא מוזר באוהל צבאי. פעם הוא אפילו סיפר בתמימות איך ויתר על קבלה למסלול עתודאי בשביל להיות לוחם.

וכשעמדתי עם עוד כמה חברים וראינו את אבא שלו בוכה מול קבר פתוח, ניסינו לברר מה קרה, וגילינו שאסף קיבל פקודה לנהוג נגמ"ש בלילה בציר שקשה גם לנהגים מנוסים. אסף סירב והסביר למ"פ שיש לו רישיון לנגמ"ש רק בגלל שהוא עבר קורס מקוצר, שגם בו הוא בקושי החזיק את ההגה, ומאז כבר עברו תשע שנים. המ"פ התעקש, ואסף שמעולם לא ידע לסרב לסמכות, עלה לנגמ"ש.

לזכות הצבא יאמר, שהוא העמיד לדין את שרשרת הפיקוד שהביאה את אסף לנגמ"ש. אבל חוץ ממפקד הנגמ"ש, כל שאר המפקדים שיש להם אחריות לאסון יצאו ללא עונש: לא נענש מי שנתן לאסף רישיון לנגמ"ש בלי שהוא באמת ידע איך עושים את זה. גם לא הקצין שאישר את התרגיל בלי לבדוק את הציר, ולא הקצין שנתן לאסף פקודה לנהוג למרות שידע שזה מתכון לאסון. אפילו לא מי שאישר לנסוע בנגמ"ש תקול.

ליד הקבר כעסתי בגלל המוות המיותר של אסף. אבל אחרי 10 שנים בערך, אני מבין שהסיפור של אסף הוא גם משל למה שקורה בחברה הישראלית. כי בישראל, מה שקורה בצבא, קורה גם בכל מקום אחר: הרי כמעט כולנו היינו פעם בצבא. ואם בצבא מחנכים לשמור אחד לשני על הגב כדי שאף אחד לא יהיה אשם אף פעם, למה שבאזרחות זה יהיה אחרת?

אז ככה יצא שכששר האוצר שטייניץ יצר גירעון של 5% בתוצר בלי שום סיבה, מינו את מבקר המדינה שיחקור. החקירה הגיעה למסקנות אחרי שנתיים, כששטייניץ כבר היה שר התשתיות. ומה קרה במשרד האוצר בעקבות ההערות של המבקר? שום דבר, מה שמאפשר לשר האוצר הנוכחי להביא את הגרעון ל- 3.8%, והשנה עוד רחוקה מסיום.

כשבנק לאומי הסתבך בחקירה בארה"ב שעלתה לבעלי המניות מיליארדים, המנהלים של הבנק יצאו בלי רבב, כי כנראה שאי אפשר להוכיח שהם היו צריכים לדעת. כשיורים טילים על הדרום כבר עשר שנים, ראש הממשלה שהבטיח שהוא יביא שקט, מקבל עוד קולות.

ומי שאשם זה אנחנו, שכבר התרגלנו ואנחנו אפילו לא מוחים. ואת המחיר של זה שאנחנו נותנים לדברים להמשיך בלי ביקורת ישלם, כרגיל, האזרח הקטן, ששוב יאלץ לשלם בגדול. כי משיח לא בא (אפילו לא מתקשר).

מרצה בבית הספר לבנקאות ושוק ההון במכללה האקדמית נתניה וכלכלן בכיר בבית ההשקעות אינפיניטי

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 422 מילים ו-1 תגובות
סגירה