דמיינו שלאנשים לא ברור שהנאצים פלשו לפולין, שמנדלה נלחם באפרטהייד או ששתיים ועוד שתיים שווה ארבע. תארו לעצמכם שחורשי רעות משכנעים את מחצית האוכלוסייה שכל זה "פייק ניוז". לשם פנינו.

מה מונע את האידיוקרטיה? חינוך? לא ממש – חינוך משפיע בעיקר על ילדים. פוליטיקה? פוליטיקה היא שורש הבעיה. תרבות? תרבות חשובה אך היא לא אמורה לספק עובדות. המדיה החברתית? הבנתם את העניין.

הדבר היחיד שיכול לספק מידע זה עיתונות בת-קיימא ועצמאית הנהנית מקונצנזוס חברתי.

במקום זאת, גאלופ מצא בחודש שעבר שרק 41% מהאמריקאים נותנים אמון במידה כלשהי בתקשורת. סוקרי IPSOS מצאו המונים עם אמון קטן או לא קיים בתקשורת: הממוצע העולמי היה 48%, בבריטניה 45%, במקסיקו 57% ובפולין 65%. המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי האמון בתקשורת כאן צנח מ-52% בשנת 2009 – ל-28% בשנת 2017.

אפשר לטעון שזה קורה בזמן הגרוע ביותר.

השטנה הבין-מפלגתית באמריקה היא במצב חסר תקדים. זה קשור למפלגות הגדולות שפעם היו מגוונות אבל עכשיו מסודרות לפי ענייני גזע וזה הגיע לשיא עם עלייתו של נשיא המפיץ שקרים כלאחר יד (אתר ה-POLITIFACT הלא-מפלגתי מצא ש-83% מההצהרות של דונלד טראמפ שקריות חלקית או לחלוטין, דבר חסר תקדים), תוקף את שומרי הסף של הדמוקרטיה ומתעלם מנורמות (כמו סטלין ממש, הוא מכנה את התקשורת "אויבי העם").

גרסה לכך קיימת בישראל, ובארצות אחרות נבחרו אוטוקרטים לכל דבר. כל זה קשור למלחמת תרבות גלובלית המתפשטת במהירות וחוצה בין מודרניות למסורת, פתיחות להסתגרות, וחילוניות ודת.

בתקופה של שסע שכזה אנו זקוקים למקורות מידע אמינים ואמונים, שאינם חלק מהסכסוך.

זה קשה. אפשר ללגלג, אבל העיתונאים שייכים בעיקר למשכילים הנוטים לצד אחד. הם לא יכולים בקלות "לייצג" את מי שחושב שההתחממות הגלובלית היא מתיחה (כפי שעושה טראמפ ככל הנראה), שלימוד התורה חשוב יותר מטנקים (כמו שמפלגות דתיות בישראל עושות), וכי "אקדחים לא הורגים אנשים, אנשים הורגים אנשים" (כטענת שדולת הנשק בארה"ב). הם יכולים לנסות, אבל זה לא יצליח.

ויש גורמים נוספים המערערים את האמון:

• פייק ניוז אמיתי (לא גרסת טראמפ המעוותת): הטכנולוגיה צמצמה את חסמי הכניסה כך שכל שוטה יכול לפרסם "מאמרים" שיגיעו לכל פינה עלי כדור הארץ באין מפריע.
• כאשר חדשות נצרכות לרוב כקטעי תוכן, כל דבר שטות מבריק יכול לקבל תשומת לב וכבר לא ברור מה רציני.
• הנושאים הפכו מסובכים מכדי שרוב האנשים שאינם מומחים יכולים להבין אותם. למעשה די ברור שהנאצים פלשו לפולין. כמו כן, צריך להיות ברור שכדור הארץ מתחמם בגלל שינויי אקלים הנגרמים על ידי האדם, אך כדי להשתכנע ולהבין יש לצלוח המון מדע וסיבוכים. כך גם הסחר העולמי, שירותי הבריאות וכיבוש הגדה המערבית.
• המדיה חברתית מציעה חדשות מתחרות שלא גורמות לכאב ראש, למשל החתול החמוד של השכן. כ-75% מכספי הפרסום שהיו עשויים להגיע לבעלי אתרים הוסטו בעקבות זה למקומות אחרים.
• קיטוב קיצוני: כאשר לאנשים אכפת יותר לנצח מאשר להבין, לעובדות יש בעיה.

התקשורת מתמודדת עם כל זה תחת עננה שלא מדברים עליה. הרי מה ייעודה? למה מצפים?

• שתכסה נושאים "חשובים" כדי שאנשים לא יהיו חסרי מושג;
• שתסביר בבירור כך שלא יעשו שטויות;
• שתחשוף אמת ותסכל עלילות מרושעות;
• ושתהיה חופשית מכל השפעה.

מי יממן משימה זו? אם הכסף בא מהממשלה, התקשורת היא בובה. אם ממפלגות פוליטיות, התקשורת מוטה. אם מעסקים אחרים, היא משועבדת לאינטרסים מסחריים. אם מפילנתרופיה, התקשורת נראית חלשה ותלויה.

מה נשאר? התקשורת כעסק, בו המוצר, וזה התוכן, חייב להיות רווחי.

השאלה תמיד הייתה תלויה באוויר: מהן חדשות? האם כתיבת המילים האלה זה חדשות? האם דעת הקורא עליהם זה חדשות? למה לא? אה – אולי בגלל שלא מספיק אנשים מתעניינים! הגדרה מתקבלת על הדעת של חדשות היא אכן מה שאנשים מוצאים כמעניין (או למצער, מבדר).

הגדרה זו הופכת לדומיננטית אם החדשות זה עסק לכל דבר.

ומה אם שטויות זה התוכן הכי מעניין?

למשל, האם אנשים רבים במערב מתעניינים במלחמה ורעב באפריקה?

שאלתי בוס גדול מאוד בארגון החדשות שלי. זה היה לפני כ-15 שנה והתקשורת ממש הדפיסה מזומנים עדיין. אבל הטכנולוגיה החלה למדוד באופן מדויק מה אנשים קוראים באמת. אוי לאותה צרה!

שאלתי את האיש מה לעשות אם לקהל הקוראים שלנו לא היה אכפת מהמלחמה הנוראה בדרפור. מה אם הם רוצים רכילות על סלבריטאים במקום? האם לא נסיט לשם משאבים? אם לא, כי זה מבאס, האם בעלי המניות יסבסדו את היהירות שלנו לקבוע מה חשוב?

"אנו מכסים את החדשות", אמר האיש לאחר זמן, והתעסק במכשיר חדיש המכונה "בלקברי".

אפשר היה לתחמן אז, ולאחוז במקל בשני הקצוות. זה כבר לא אפשרי כיום, כי העסק קרס.

איך הם הדפיסו כסף פעם! מספרים על כתב שהובהל הביתה לאחר שהעיז לטוס ביזנס בדרך לאיזו הפיכה. "אנחנו טסים רק במחלקה הראשונה", אמר לו העורך להפתעתו. "אל תיתן לזה לקרות שוב". זה לא קורה היום; אף אחד אפילו לא מתבדח על זה.

מודעות דרושים נעלמו ורק מתי מעט רוכשים מנויים למוצר המודפס או קונים בדוכנים. פרסום שווה פחות לקורא היום מבעבר, באופן מאכזב. בינתיים פיטרו המוני עיתונאים, וככה זה גם נראה.

עיתונאים מתוגמלים בסדר יחסית כי אין להם ציפיות – אבל התקשורת לא מרשה לעצמה להעסיק אנשי עסקים משובחים במחיר השוק בתחומם. אתה מקבל את מה ששילמת עליו. המנהלים העסקיים בתקשורת עשו כל טעות אפשרית.

בסוף שנות התשעים הם שמו את התכנים באינטרנט בחינם, כי זה חלון הראווה למוצר המודפס. בזאת ייצרו פתולוגיה שקשה לבטל. בשנות האלפיים הם סירבו לשקול דגם iTunes ("מיקרו-תשלומים") מחשש שמעטים ישלמו אונליין. הם ברחו ממנויים דיגיטליים כי זה יפחית את מספר הגולשים ומפרסמים רוצים המונים. הם התמסרו לנביאי הדיגיטל ("המידע רוצה להיות חופשי!") וסמכו על מודלים מתוחכמים ("נעשה כנסים רווחיים!").

כעת, בדקה לחצות ועם הגב לקיר, זו לבסוף השנה שרבים מהם מתכננים לגבות לפחות על חלק מהתכנים בכל מני שיטות. עד כה ניסו זאת בעיקר (אם כי לא רק) עיתוני עילית עם קהל קוראים אמיד נוסח האקונומיסט והוול סטריט ג'ורנל, או מותגים עולמיים גדולים כמו הניו יורק טיימס.

רוב האנשים מבינים שחברות חופשיות ושווקים חופשיים זקוקים למידע אמין. אנו מכורים כעת למידע בחינם. ההתנגדות עשויה להיות חסרת תוחלת; השוק ינצח. האם אנו באמת רוצים להתנגד ולנצח?

קוראים יקרים: אם הגעתם עד כה, אתם צורכים לעומק מוצר חדשות שאינכם משלמים עליו כמו שהייתם משלמים עבור פלאפל. זה נראה תקין? נראה שהשיטה תשרוד?

מידע הוא כמו כל דבר אחר בעולם הזה. יש לו ערך. אם רוצים אותו, שלמו. אחרת, אני חושש, מדובר בהונאה.

נביאי הדיגיטל היו נביאי חורבן וזעם. אפשר גם אחרת. יש דרך פשוטה להציל את העיתונות: שלמו עבורה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com