זירת הבלוגים

אסטרטגיה חדשה מול איראן - עכשיו

עד כה לוהקה איראן לתפקיד הנבל האולטימטיבי, הג'וקר של באטמן, וארה"ב לשריף הטוב

14/10/2019 15:14
בנימין נתניהו חושף את ארכיון הגרעין האירני (צילום: Miriam Alster-Flash90)

בעקבות מכירת-החיסול (כן, תרתי משמע) של הכורדים ע"י טראמפ, התהפך באחת הטון התקשורתי העברי כלפי האדם, שהרוב המכריע של הפרשנים והאנליסטים כינו "הידידותי ביותר לישראל שישב אי-פעם בבית הלבן".

בבסיס המנח האסטרטגי הישראלי שעוצב ב-13 שנות שלטונו של נתניהו עמדו איראן וארה"ב. נתניהו הוא איש של נראטיבים ודימויים, ישראלי-אמריקני בעל חשיבה מורכבת ויכולת הפשטה ופישוט של אסטרטגיות סבוכות לכדי נוסחאות קליטות. מ"Better no deal than a bad deal" ועד "לא יהיה כלום כי לא היה כלום".

נתניהו מפשט אסטרטגיות סבוכות לנוסחאות קליטות. מ"Better no deal than a bad deal" ועד "לא יהיה כלום כי לא היה כלום". כך לוהקה איראן לתפקיד הנבל האולטימטיבי, הג'וקר של באטמן, וארה"ב ל"שריף הטוב"

כך, איראן לוהקה לתפקיד הנבל האולטימטיבי, הג'וקר של באטמן אם תרצו, וארה"ב כמובן כ"שריף הטוב". מקומה של ישראל בדרמה הנוסחתית הזו? מעודדת מן הקווים, שלעיתים גם חוצה אותם ומשתתפת במשחק.

בימי אובמה פעל נתניהו במגוון דרכים כדי לדחוף – שלא לומר לאלץ – את ארה"ב להתעמת צבאית עם איראן. בימי טראמפ יכול היה להסתפק בעידוד פומבי נמרץ, ובסיוע מאחורי הקלעים, שיש להניח שלא כולו כבר נחשף.

עכשיו, כשהולך ומתברר שטראמפ שינה את הכללים ושבר את הכלים, נתניהו ייאלץ לחשב מסלול מחדש, לפחות כל עוד ימשיך למלא תפקיד (זמני?) של ראש ממשלה או שר.

אולם הכישלון של נתניהו כל כך מובהק ובוהק ומסנוור, עד שהפך כמעט מיידית למובן מאליו ואף… כמעט משעמם.

מעניין יותר לבדוק את צידה האחר של המשוואה הישראלית. אבל רגע, יש כזה? הרי השר לשעבר והמועמד לשעבר לראשות הממשלה ח"כ יאיר לפיד אמר ש"בעניין האיראני אין ימין ואין שמאל". ואם תגגלו את המשפט הזה תמצאו נוסחים כמעט זהים בפיהם של כל מנהיגי ה"אופוזיציה" לדורותיהם.

כפי ששאג אריאל שרון ז"ל במרכז הליכוד בשעתו "מי בעד חיסול הטרור? ירים את ידו!" והקהל כולו הרים את התיקרה – כך בעשורים האחרונים, בעיקר בעקבות נתניהו, התיישרה הפוליטיקה הישראלית כולה עם המנטרה של "איראן היא איום קיומי".

כפי ששאג שרון ז"ל במרכז הליכוד "מי בעד חיסול הטרור? ירים את ידו!" והקהל הרים – כך בעשורים האחרונים, בעיקר בעקבות נתניהו, התיישרה הפוליטיקה הישראלית עם המנטרה "איראן היא איום קיומי"

וכפי שפורסם, עשרות מליארדים כבר הושקעו בהיערכות צבאית מולה ע"י ראשי הממשלה שרון, אולמרט, ברק, וכמובן נתניהו, שהשבוע ביקש מליארדים טריים נוספים למטרה זו.

האם בנקודת הזמן הנוכחית, בקרוס הקונספציה שלפיה ארה"ב היא ש"בסופו של דבר תעשה את העבודה", יש סיכוי למהפיכה חשיבתית גם בחלקים של המערכת הפוליטית והממסד המדיני-בטחוני הישראלי? האם יכולה להיות תפישה אלטרנטיבית להתמודדות עם האיום האיראני?

בניית אסטרטגיה מתחילה בהנחות-יסוד. הנחות היסוד לאסטרטגיה אלטרנטיבית שכזו יכולות להיות:

איראן איננה איום קיומי על ישראל, ואין בכוחה להשמיד אותה או אפילו ליצור איום אמין שכזה.

אין בכוחה של ישראל להפיל את המשטר האיראני, אבל יש בכוחה ליצור איום אמין על תפקוד המדינה והכלכלה האיראנית.

איראן איננה איום קיומי על ישראל, ואין בכוחה להשמיד אותה או ליצור איום אמין שכזה. אין בכוחה של ישראל להפיל את המשטר האיראני, אבל יש בכוחה ליצור איום אמין על תפקוד המדינה והכלכלה האיראנית

איראן וישראל הינן שתיים מתוך שלוש המעצמות האזוריות החזקות במזרח התיכון, וכך יהיה בעתיד הנראה לעין (לתוהים – טורקיה היא המעצמה השלישית).

ארה"ב – לא תחת טראמפ ולא תחת נשיא אחר – לא תהיה עריבה בלעדית לבטחון אזורי במזרח התיכון.

השיח הציבורי הישראלי זקוק בדחיפות להמשגות ולתפישות חדשות באשר להתמודדות עם איראן, והחשיבה והעשייה האסטרטגית הלאומית נדרשות לעיצוב מערכת בטחון אזורית חדשה ועמידה, שלא תהיה תלויה רק בארה"ב ולא מבוססת על הרתעה צבאית בלבד.

ברור שנתניהו אינו האדם המתאים למשימה, אבל ספק רב האם מחליפיו הפוטנציאליים ערוכים ומעוניינים להיענות לאתגר. עד כה לא נשמע מכיוונה של כחולבן, או מכיוון גורם אחר במערכת הפוליטית, איתות כלשהוא שיעיד אחרת.