היו תקופות שבהן אלפי מוסלמים נהרו אל ירושלים כדי להשתתף במצעד ייחודי מאוד. זה היה חלק מפסטיבל נבי מוסא (הנביא משה), שנערך בסמוך לחג הפסח ויצא מביתו של המופתי של ירושלים, בפינה של סמטה קטנטנה בשם רחוב הדגל.
רחוב הדגל הזעיר (המילה הטורקית לדגל, אל ביאריק, כתובה באותיות לטיניות בחלק העליון של שלט הרחוב) לא מופיע במסלולים התיירותיים השחוקים, אבל ראה הרבה פעילות במהלך 200 השנים האחרונות. שמו מגיע מהדגל המוזהב שנשא המופתי של ירושלים כשהמוני מוסלמים צעדו אל הפסטיבל.
רחוב הדגל סמוך לרחוב הציורי "מעלה המדרשה" ברובע המוסלמי, שנקרא בערבית "טאקיה". המשמעות של טאקיה היא "הוספיס" בערבית, וייתכן כי בעבר פעלה ברחוב יוזמת צדקה. עוד אפשרות למקור השם היא המלכה הממלוכית ליידי טונשוק, אשר ב-1388 בנתה שם ארמון מהמם עם 3 כניסות מעוטרות. הליידי הייתה צדיקה ללא ספק: היא הביאה ילדים יתומים לגור בארמון שלה.
אבל עשויות להיות סיבות רבות אחרות לשם. בהמשך התגוררה בארמון אישה ילידת פולין (או אוקראינה) – שפחה לשעבר, שהפכה לפילגש, שהפכה לאישה. שמה היה רוקסלנה, והיא נישאה לסולימן המפואר, הסולטאן הטורקי שבנה מחדש את החומות סביב ירושלים ב-1538.
רוקסלנה הייתה האישה המועדפת על הסולטאן, והיא נשאה את התואר "האסקי סולטנה" – המלכה האימפריאלית. בתור אישה חסודה מאוד, היא הקימה בית תמחוי למוסלמים נזקקים בארמון במאה ה-16.
הצד החיצוני והפנימי של הארמון, כמו גם אתר הקבורה של טונשוק מעבר לכביש, מרשימים מאוד בעיצוב העיטורי שלהם. הם כוללים שיבוצי שיש, עבודות אבן בסגנון אבלק (שורות של אבן בהירה וכהה לחלופין) וקימורים דקורטיביים.
בימים אלו, המבנה מאכלס בית ספר מקצועי, אך השלט מבחוץ מציין את הארמון וכתוב בו "הוספיס האסקי סולטנה". ובאופן מדהים, פעם ביום, בכל יום, ארוחות הצהריים עדיין מוגשות בחינם לכל נזקק שמגיע לשם.
מדרגות שיוצאות מרחוב המדרשה מובילות לרחוב הדגל. הבית הפינתי מימין היה שייך למופתי, בעוד שהחזית הגדולה בצד השני של הרחוב שימשה ככמקום מפגש למשפחת חוסייני הידועה והרחבה. מנקודה זו המצעד המשיך לנבי מוסא. מי שהוביל את הקהל היה המופתי, כשהוא רכוב על סוס לבן ואוחז בדגל המוזהב.
תעלומת קבר משה
על פי התנ"ך, לפני שבני ישראל חצו את הדרך לכנען, משה עלה אל הר נבו (היום בירדן). מכאן הוא היה יכול לראות את כל ארץ ישראל. משה מת ונקבר במואב.
אף אחד לא יודע מה המיקום המדויק של קבר משה, אבל במשך מאות שנים מוסלמים ביקרו במיקום מסוים ממזרח לירושלים ודרומית ליריחו, משם הם היו יכולים להביט על האתר עם הסבירות הגבוהה ביותר: הר נבו.
בהמשך, התפשטה האמונה לפיה משה קבור בנקודה הקרובה לירושלים ממנה המאמינים הביטו אל הר נבו במשך מאות שנים. מקורה של האמונה לא ידוע. יכול להיות שצלאח א-דין, שכבש את ארץ ישראל במאה ה-12 מהצלבנים, עודד את המוסלמים לערוך מצעדים דתיים אל המקום. אחרים סבורים כי היה זה הסולטאן הממלוכי ביברס, שהוסיף את רוב הבניינים והפך אותו לאתר עלייה לרגל.
עד תחילת המאה ה-19, המבנים שם הפכו למוזנחים. רוב הסיכויים כי כשהטורקים העותמאניים שיפצו אותם, ככל הנראה סביב 1820, הם חשבו על הרעיון של מצעד המתחיל בירושלים.
שיפוצים נוספים בוצעו ממש לאחרונה, וכיום נבי מוסא הוא מקום נהדר לבקר בו. הוא כולל בניינים עם קירות עבים, כניסות מקושתות, כיפות כחולות, רצפות אבן, עצי דקל יפים וגמלים. המצעדים הפסיקו בסביבות 1930 או 1940.
מתחם של חצרות פנימיות
מעבר לוילה חוסייני, מתחם של חצרות פנימיות תופס כמחצית מהרחוב כולו. כאן בית הדפוס העברי ההיסטורי פעל במשך יותר מ-30 שנים.
בית הדפוס, הראשון מסוגו בישראל, הוקם בתחילת ה-1830 על ידי ישראל בק, איש דפוס אוקראיני שעבר לצפת ב-1831. בתור חלוץ בתחומו, בק גם הקים את החווה הראשונה בארץ ישראל.
ב-1841 בק ובית הדפוס שלו עברו לירושלים, והוציאו יותר מ-100 ספרים בעברית. 22 שנה לאחר מכן, הוא החל להוציא עיתון חודשי בשם "חבצלת", שהתחרה בירחון "הלבנון", שהחל להיות מודפס מספר חודשים לפני כן. היו אלו שני העיתונים הראשונים בעולם בעברית! שניהם נסגרו במהרה על ידי הטורקים.
חתנו של בק, דוב פרומקין, קיבל את בית הדפוס ההיסטורי והחל להפעיל אותו שוב ב-1870, ועבר עם עובדי העריכה והמכונות למתחם ברחוב הדגל ב-1874.
פרומקין, שבנו הפך להיות השופט היהודי היחיד בביהמ"ש הבריטי העליון בפלסטינה, הוציא את את "חבצלת" פעמיים בחודש, ובהמשך אף פעם בשבוע.
שלט במקום מציין כי המתחם נמצא בבעלות הווקף, קרן דתית השולטת על מבנים אסלאמיים בהר הבית. משפחת פרומקין שכרה את החצר הפנימית וחיה שם יחד עם מכונות הדפוס עד שעברו לירושלים שמחוץ לחומות ב-1911.
מה שנשאר ברחוב הדגל כולל כניסות וקירות מעוטרים עם סמלים צבעוניים ודגלים. אלו מודיעים לכל מי שרואה אותם כי הבעלים הם מוסלמים שעשו את המסע למכה, העיר הקדושה ביותר לאסלאם.
מתחברים לויה דולורוזה
ברגע שמגיעים לסוף הרחוב השקט, נתקלים בקהל ההומה. הסיבה לכך היא שרחוב הדגל מחבר את מעלה המדרשה אל ויה דולורוזה, המלאה בכל שעה ביום במאות צליינים העוקבים אחרי המסלול המסורתי של ישו בדרכו לצליבה.
ועכשיו תארו לכם כמות גדולה פי 10 או 15 ותוכלו לדמיין את אלפי האנשים שמילאו את רחוב הדגל בתחילת המצעד לנבי מוסא.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם