ב-27/2 התקיימו בחירות מקומיות, בהן התמודדו הרבה יותר מבעבר רשימות עם ייצוג שווה של 50:50 נשים וגברים. בבחירות אלה נבחרו 709 חברות מועצה, מספר שטרם נתקלנו בו בעבר, עלייה של 65% מהבחירות שהתקיימו בשנת 2018, ונוצרו 20 מועצות עירוניות שוות.

ב-11 רשויות ערביות תכהנה נשים במועצת העיר, ולקראת ההסכמים הקואליציוניים צפוי שיא נוסף – המספר הגדול ביותר של סגניות עיר ומועצה ברחבי הארץ. אין ספק שאנחנו צועדים, או יותר נכון צועדות, בכיוון הנכון של קידום שוויון מגדרי, אז איך קורה ששבוע בלבד לאחר מכן, חגיגות יום האישה מחזירות אותנו לאי שם במאה הקודמת?

אין ספק שאנחנו צועדים, או יותר נכון צועדות, בכיוון הנכון של קידום שוויון מגדרי, אז איך קורה ששבוע בלבד לאחר מכן, חגיגות יום האישה מחזירות אותנו לאי שם במאה הקודמת?

לפני כשבועיים ציינו את יום האישה. ולמרות שהשנה היא 2024, היה נדמה שאנחנו אוחזים בתפיסות שאינן מתאימות למאה הנוכחית. אומנם כולם, ללא יוצא מן הכלל, התייחסו ליום האישה וניסו להיות ממש פוליטיקלי קורקט. חלקם אפילו תרגלו נאורות מתקדמת כשניסו להוכיח שבעיר שלהם בנות לומדות מתמטיקה. אלא שכאשר ניסיתי לבחון מה למדתי מהפרסומים והפעילויות שראיתי – התמונה הייתה בעייתית.

נערה מקבלת פרס על עצם העובדה שהיא לומדת במגמת סייבר או מרכזת שבט בתנועת הנוער, כאשר לכולנו ברור שזהו דבר נורמטיבי לגמרי, לבנים ולבנות כאחד.ת. אמא מסבירה לנערות איך היא הגיעה להיות מנכ"לית חברה על אף היותה אמא. כנס אחר כנס אחר כנס של העצמה לנערות ואימן.

המסר שעובר כמו חוט השני הוא ברור – הבעיה היא אצלנו, הנשים. נערות ונשים חייבות ש"יעצימו" אותן בכדי לסמן וי על ההצלחה שלהן. מגיע לנערה לקבל פרס רק בגלל שבחרה ללמוד תחום שנחשב לגברי (2024 אמרנו?), תקשורת טובה וחיבור בין אמא לבת הוא הכרחי (בהחלט, אבל מה קשור יום האישה לנושא? והאם לא מגיע גם לבן תקשורת נפלאה עם אמא שלו?) וכמובן, נשים אוהבות ורוד, עדין כזה אם אפשר.

דווקא בימים האלו אני נזכרת בנערה שהייתי. בשנות התשעים הרגשתי שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה ולא הרגשתי צורך להיות מועצמת. עם זאת ברור לי שהייתי שמחה לקבל יותר כלים מקצועיים, וידע שאינו קשור למגדר, ידע כללי כזה על איך מתקבלות החלטות במדינה, ואני לא מתכוונת לשיעור אזרחות.

המסר שעובר כחוט השני ברור – הבעיה היא אצלנו, הנשים. נערות ונשים חייבות ש"יעצימו" אותן בכדי לסמן וי על הצלחתן. מגיע לנערה לקבל פרס רק בגלל שבחרה ללמוד תחום שנחשב לגברי

לקראת סוף שנת 2022 התחלתי לפתח את כישורי הפוליטיים, כי מה שלא עושים בגיל 22 עושים בגיל 42, פשוט כי צריך. בין שלל יוזמות עירוניות רבות שפיתחתי, חברתי למיזם ארצי שנקרא 5050, שעוסק בשותפות ושוויון מגדרי. המיזם שם לו למטרה לדאוג, שבכל מקום בו מתקבלות החלטות יישבו גברים ונשים ביחס של 50:50 בכדי שתתקבלנה החלטות טובות יותר לכולנו, והקמתי גם בעירי פורום המסייע לקדם את הרעיון. נשים רבות הצטרפו אלי לתנועה העירונית וגם גברים, שכן כשמדובר בשוויון – שני הצדדים צריכים לקחת חלק בשיח ולהבין את המשמעות והשינוי הנדרש.

הרגשתי שזה לא מספיק, והחלטתי לקחת על עצמי לשנות מתוך המועצה, ולרוץ למועצת העיר. הכרזתי בעיתונות המקומית שארוץ בבחירות, הקמתי רשימה חדשה, החתמתי אנשים שמעוניינים שארוץ (זה מן דבר כזה שרשימה חדשה צריכה לעשות), רתמתי מתנדבים, עשיתי חיבורים ואיחודים ויצאתי לדרך. את הפוליטיקה העירונית למדתי בדרך הקשה. וכמובן, הדבר שהכי לא הייתי מוכנה אליו היו התגובות של אנשים דווקא בנושא המגדרי.

"אולי פשוט אין מספיק נשים טובות שמתאימות ולכן הן לא שם".

זו הטענה הרווחת שהושמעה באוזניי שוב ושוב, בעיקר מגברים אבל לא רק, ודווקא כאלו שרואים את עצמם מודרניים ושוויוניים.

לשאלות כגון "איך הילדים מסתדרים?" הייתי עונה "בסדר גמור", והיו ממשיכים ואומרים "הם בטח גאים בך". כשהתשובה שלי היא בעצם:

"זה קשה! אני לא רואה אותם כבר חודשים. גאווה? לא! זה בעיקר מביך ילדים בגיל ההתבגרות שאמא שלהם בכל מקום. כשאנחנו נפגשים הם לא מבינים על מה אני מדברת. אבל יש להם אבא מדהים, בכל ימות השנה, וזה פשוט המשך ישיר של הדרך המשותפת שלנו. כמה שהיא קשה. לשנינו".

משפט ההמשך "בעלך בטח עוזר", זכה בתואר המשפט השנוא על שנינו.

בפוליטיקה העירונית הופתעתי מהתגובות הרווחות בנושא המגדרי: "אולי פשוט אין מספיק נשים טובות שמתאימות ולכן הן לא שם". בעיקר מגברים אבל לא רק, ודווקא כאלו שרואים עצמם כמודרניים ושוויוניים

נתקלתי ביריבים פוליטיים שדואגים להזכיר בכל רגע נתון, גם אחרי הבחירות, שאני רצה בשם הנשים בעיר. אבל הם עצמם הציעו לי מקומות לא ריאליים מתחת לחמישייה הראשונה, פשוט כי היו שם גברים קודם. או אנשים שהשוו ביני ובין האישה האחרת שרצה בעיר ודרשו שאתאחד דווקא איתה, כי הלוא היא אישה וכנראה שיש לנו את אותן המטרות. ועוד סיפורים שהמשותף להם הוא שאנשים לא רגילים לראות נשים עושות צעד פוליטי בשם עצמן ובאופן עצמאי.

הסיבה לכך טמונה בערכים עליהם חינכו (ועדיין מחנכים) אותנו. התמונות שכביכול מייצגות אותנו וההחפצה במרחב הציבורי. ההתייחסות המקטינה והחסמים שנמצאים בכל מערכת – במערכת החינוך, בצבא, ולאחר מכן בתעסוקה. אישה צריכה לעבוד בשדה הזה הרבה יותר קשה מכל גבר שנמצא שם, ובנוסף, להצדיק ולהסביר כל צעד למשפחה, לסביבה ולמרימי הגבות.

אז לכבוד יום האישה החולף, ואחרי שכולנו סיימנו להעצים את הנערות והנשים שסביבנו רק בגלל שהן כאלה, אני מבקשת מכל אחד לזכור – שוויון נוגע לכולנו וחשוב לכולנו באותה המידה. נשים אינן צריכות "העצמה" מדומה, הן פשוט צריכות שיפסיקו לשים להן מכשולים בדרך. שלא ישאלו אותן: "אז איך את מסתדרת עם הילדים עכשיו כשאת בפוליטיקה?", או: "אבא שלהם מסתדר איתם לבד?"

לקראת החשיבה ליום האישה הבא, הייתי מציעה לשנות לגמרי את הקונספט. בואו נייצר סדנאות והדרכות לתרגול חשיבה שוויונית. הבנת מקורות אי-השוויון ההיסטוריים ודרכים להתגבר עליהם. סקירת החשיבות לנוכחות נשית בכל מקום בו מקבלים החלטות, ומתן כלים מעשיים להתגברות על מכשולים אמיתיים.

נשים אינן צריכות "העצמה" מדומה, הן פשוט צריכות שיפסיקו לשים להן מכשולים בדרך. שלא ישאלו אותן: "אז איך את מסתדרת עם הילדים עכשיו כשאת בפוליטיקה?", או: "אבא שלהם מסתדר איתם לבד?"

ככה אולי נצליח לראות יותר נשים בכל מקום, ולא רק בגלל שהן נשים. אולי גם פה, כמו שיר שנולד, השוויון יתחיל מבפנים ואז יתגלגל החוצה. ומה היעד, אתם שואלים? שינוי ב-77 רשויות שבהן לא התמודדו נשים בכלל ועד אז לקדם שוויון מגדרי לא רק בבחירות המקומיות אלא בכל תחום בחיינו.

לי-אור דיין אטיאס היא סמנכ"ל בחברת אלקטרוניקה, פעילה חברתית וסביבתית, מקדמת שוויון מגדרי במרחב הציבורי ומובילת רשימת "חוזה חדש" ביבנה.