זירת הבלוגים

סוריה היא נקודה על רצף תהליכי העומק במזה"ת

האירועים בסוריה אמנם חשפו מגמות עומק עקביות למדי, אבל במזה"ת של העשור האחרון, המאפיינים הקבועים ביותר הם דווקא חוסר היציבות וחוסר הוודאות, מה שאומר שכדאי להיערך להפתעות ● אל"מ (מיל.) אודי אבנטל מנתח את תמונת המצב הנוכחית וההתפתחויות הצפויות בכל הגזרות

17/10/2019 16:36
לוחם בצבא סוריה החופשית, אשר בתמיכת תורכיה, נושא את דגל הארגון במהלך אימונים בצפון סוריה לקראת הפלישה התורכית, ב-7 באוקטובר 2019 (צילום: AP Photo)

החלטת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ "לחשוף את הבלוף" של נשיא תורכיה רג׳פ טאיפ ארדואן ולתת לו אור ירוק להיכנס בכוח לצפון סוריה, הניעה גל ניפוץ מיידי בשטח. שרשרת האירועים המהירה והשלכותיהם הקשות אמנם יצרו דרמה מטלטלת ורווית סמליות, אבל בסופו של יום מדובר בשיא נוסף על רצף מגמות ותהליכים אזוריים עקביים יחסית, שכתובת התהוותם נמצאת על הקיר כבר שנים.

המגמה המרכזית היא התנתקות ארה"ב מהמזרח התיכון בצל הירידה בחשיבותו במארג האינטרסים האמריקאי, ובראשם התלות הפוחתת בנפט; ועל רקע הפניה מזרחה, לאסיה, להתמודדות עם האיום הסיני המתפתח, על העליונות, הערכים ודרך החיים של אמריקה.

הפיבוט לאסיה כאסטרטגיה סדורה התקבע בממשל אובמה, הרבה לפני שטראמפ עם נטיותיו הבדלניות הבליח בפוליטיקה האמריקאית. טראמפ גם לא חתום על פטנט נטישת ידידים ובני ברית, בוודאי כשמדובר בכורדים, אבל לא רק. נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארכ כנראה יכול לתרום כמה הגיגים בנושא.

הפיבוט לאסיה כאסטרטגיה סדורה התקבע בממשל אובמה. טראמפ גם לא חתום על 'פטנט' נטישת ידידים ובני ברית, בוודאי כשמדובר בכורדים, אבל לא רק

אנחנו מבינים את המגמה אבל לא מפנימים את עוצמתה במערכת השיקולים של אמריקה, ואז אנו מופתעים כל פעם מחדש: כאשר הנשיא לשעבר ברק אובמה לא יישם את הקו האדום שלו עצמו בנושא השימוש בנשק כימי על ידי משטר אסד בסוריה, כשטראמפ הצהיר לפני כשנה על כוונתו לצאת מסוריה ולצמצם את הכוחות באפגניסטן, וכשאמריקה הסכימה לפגיעה בדימוי העוצמה וההרתעה שלה והגיבה ברפיון על התקפות איראניות.

כך, הפלת מל"ט אמריקאי נענתה בסנקציות, שלא ברורה תוחלתן, נגד האייתוללה עלי ח'אמנאי; והתגובה לפגיעה קשה בתשתיות הנפט הקריטיות של סעודיה, היתה תקיפת סייבר אנמית נגד ה"פרופגנדה" האיראנית.

המגמה השנייה היא השתקעות רוסיה בסוריה ומאמציה להרחיב את השפעתה לרחבי המזה"ת כולו, ולמעשה להחזיר עטרה ליושנה אחרי שנדחקה החוצה מהאזור על ידי ארה"ב, באמצע שנות ה-70.

את דימוי "חילופי המשמרות" המחישו בימים האחרונים בצורה סמלית הסרטונים שהציפו את הרשת, בהם נראים רכבי האמר אמריקאים בדרכם החוצה מצפון סוריה משאירים בסיסים נטושים מאחור בעוד רכבי משטרה צבאית עם דגלי רוסיה בדרכם פנימה לאזורים שפינו האמריקאים.

על הדומיננטיות הרוסית בסוריה, המגובה ביכולות צבאיות על הקרקע (מטוסי קרב ומערכות הגנה אווירית) אין חולק. אבל האם רוסיה יכולה לשכפל את הישגיה בסוריה ולהחליף את ארה"ב גם במפרץ הפרסי? הרוסים, בהתאם למודוס אופרנדי המוכר, ממקמים עצמם בעמדת השפעה בין כל הצדדים הניצים (ובכלל זה בין איראן לישראל ובין איראן לסעודיה).

הרוסים, בהתאם למודוס אופרנדי המוכר, ממקמים עצמם בעמדת השפעה בין כל הצדדים הניצים (ובכלל זה בין איראן לישראל ובין איראן לסעודיה)

בסוריה, התרחיש הסביר הוא כי יצליחו למנוע התנגשות צבאית חזיתית בין משטר אסד לבין התורכים ויששבנו הסכם ביניהם, שימשיך את תהליך חיזוק משטר אסד והרחבת שליטתו בשטח. הרוסים מבהירים בשנה החולפת כי הסכם כזה כבר קיים – הסכם אדנה מ-98', במוקדו התחייבות סורית למנוע טרור כורדי נגד תורכיה בתמורה לכיבוד ריבונות סוריה.

במפרץ הפרסי, כיכבו השבוע התמונות מביקוריו המתוקשרים של נשיא רוסיה ולדימירר פוטין בריאד ובאבו דאבי, שם חתם על עסקאות ענק והסכמי שיתוף פעולה. זאת, בדיוק בזמן שהאמירויות ובאחרונה גם סעודיה, מעדכנות את מדיניותן ומחפשות נתיבים לטהראן, במה שמצטייר כביטוי לאי-אמון במשענת האמריקאית.

ולמרות זאת, רוסיה לא תחליף כל כך מהר את ארה"ב במזה"ת בכלל ובמפרץ בפרט, שם אמריקה היא עדיין הכוח הדומיננטי והערבה העיקרית ליציבות, לחופש השייט במיצרים ולהצבת גבולות לאיראן, גם אם הם נשחקים. לארה"ב יחסים מיוחדים עם ישראל, בריתות אסטרטגיות עם מדינות המפרץ המתבססות על נשק אמריקאי, ונוכחות צבאית ובסיסים עצומי ממדים ברחבי האזור.

ולמרות זאת, רוסיה לא תחליף כל כך מהר את ארה"ב במזה"ת בכלל ובמפרץ בפרט, שם אמריקה היא עדיין הכוח הדומיננטי, והערבה העיקרית ליציבות, לחופש השייט במיצרים ולהצבת גבולות לאיראן, גם אם הם נשחקים

מגמה שלישית היא תנועת המטוטלת של המיקוד האזורי, שנע בין הלבנט למפרץ. זאת, על רקע התבקעותה המדממת של סוריה מצד אחד ותהליך התחזקות איראן בעקבות סילוק משטרו של צדאם חסיין, מצד שני. המוקד החשוב יותר הוא כמובן המפרץ, על עתודות האנרגיה העצומות שלו, ונראה כי תשומת הלב צפויה לחזור אליו שוב בקרוב, על רקע איומי איראן, בימים האחרונים, להגיב על הפגיעה במיכלית SABITI, שלטענתה בוצעה על ידי מדינות באזור.

האירועים בסוריה חשפו מגמה נוספת המוכרת כבר עשורים: יחסי אהבה-שנאה בין ארה"ב לתורכיה. אנקרה תוקעת לארה"ב "אצבע בעין" כל פעם מחדש, למרות שבאירועים האחרונים, על רקע מסרי טראמפ, קשה להאשים אותה.

כמה תזכורות: ב-2003 תורכיה מנעה מארה"ב להשתמש בשטחה כדי לפעול בצפון עיראק; רכשה באחרונה את מערכת ה-S400 מרוסיה; משתפת פעולה עם איראן תוך הפרת הסנקציות נגדה; אפשרה לפעילי דאע"ש לחצות בחופשיות את הגבול עם סוריה; מאיימת להגביל את הפעילות האמריקאית בבסיס אינצ'רליק (ארה"ב שוקלת להוציא את הנשק הגרעיני המוצב שם!), תומכת ומסייעת לחמאס, אוסרת עיתונאים ומדכאת חופש ביטוי. וזו רק רשימה חלקית.

האירועים בסוריה חשפו מגמה המוכרת כבר עשורים: יחסי אהבה-שנאה בין ארה"ב לתורכיה. אנקרה תוקעת לארה"ב "אצבע בעין" כל פעם מחדש, למרות שבאירועים האחרונים, על רקע מסרי טראמפ, קשה להאשים אותה

למרות כל אלה, ארה"ב מבקשת לשמור את תורכיה לצדה וחוששת מעימות חזיתי עמה, בהיותה מדינה מרכזית בנאט"ו (בעלת הצבא השני בגודלו בברית) החולשת על צומת אסטרטגי בין אסיה לאירופה.

ובאשר לכורדים – מעל 30 מיליון מהם פזורים בין איראן, עיראק, תורכיה וסוריה. הכורדים מהווים מכנה משותף בין מדינות אלו: כולן מתנגדות לשאיפותיהם הבדלניות ולעצמאות, ומדכאות אותן.

האירועים בסוריה מחזירים את הכורדים לאחור לחסות משטר אסד, לאחר שביססו אוטונומיה בצפון-מזרח סוריה על רקע מלחמת האזרחים במדינה. גם בעיראק התרחש תהליך דומה כאשר הכורדים איבדו שטחים עליהם השתלטו במהלך המלחמה בדאע"ש (ובראשם אזור כרכוך העשיר בנפט), כתוצאה ממשאל העם הכושל שיזמו, בספטמבר 2017.

קריסתם המהירה של הכוחות הכורדים על רקע אבדן המשענת האמריקאית, היא מקרה נוסף בו כוח שהקימה מעצמה באזור, מתפורר כשהיא נוטשת. זה מה שקרה למשל בעיראק כשדאע"ש שטף אותה, או בלבנון ובעזה כשישראל נסוגה.

זה כנראה מה שצפוי כשארה"ב תצא מאפגניסטן, וגם צבא סוריה החופשי כנראה לא ילקק דבש כשפטרוניו התורכים ייצאו או ייערכו על הגבול אחרי הסכם עם המשטר והרוסים. הלקח לישראל קשור בעיקר לשטחי יהודה ושומרון, שנסיגה ישראלית מהם עלולה להביא להתפוררות מהירה של מנגנוני הביטחון של הרשות.

מעל 30 מיליון כורדים פזורים בין איראן, עיראק, תורכיה וסוריה. הכורדים מהווים מכנה משותף ביניהן: כולן מתנגדות לשאיפותיהם הבדלניות ולעצמאות, ומדכאות אותן

האם מגמות אסטרטגיות אלה, שחשפו האירועים האחרונים בצפון סוריה, הן בלתי הפיכות? לא בטוח.

ארה"ב אמנם בדרכה החוצה מהאזור, והשחקנים השונים – ובוודאי ישראל – צריכים להיערך בהתאם. ועדיין, כמו בציטוט האלמותי מ"הסנדק", בכל פעם שארה"ב חושבת שהיא בחוץ היא נשאבת לאזור מחדש. ההתקפה האיראנית נגד סעודיה כבר הובילה לעיבוי הכוח האמריקאי להגנת הממלכה.

תחושת בטחון איראנית מופרזת לצד שחיקה בהרתעה האמריקאית הן מתכון לדינמיקה שעלולה להוביל לבסוף את שני הצדדים לעימות, גם בניגוד לרצונם, כמו בטרגדיה יוונית.

מגמה נוספת שעלולה לטרוף את הקלפים במזה"ת, היא חזרתה של הטלטלה האזורית. המשטרים, שהידקו את האחיזה בשלטון כלקח משנות חוסר היציבות, עדיין לא מסוגלים לספק מענה לצורכי הציבורים, ש-70% מהם הם צעירים מתחת לגיל 30. סימנים מדאיגים, בהקשר זה, סיפקו באחרונה אירועי המחאה בעיראק ובמצרים.

האירועים בסוריה אמנם חשפו מגמות עומק עקביות למדי, אבל במזה"ת של העשור האחרון, המאפיינים הקבועים ביותר הם דווקא חוסר היציבות וחוסר הוודאות, מה שאומר שכדאי להיערך להפתעות

ולבסוף, בסוריה עצמה, עליית כוחות הצבא של המשטר הסורי לאזורי הלחימה עלולה בכל זאת להוביל לחיכוך צבאי עם התורכים. זאת, במיוחד כשלאסד אינטרס עמוק למנוע כיבוש תורכי, ולפגוע במליציות צבא סוריה החופשי, המשתפות פעולה עם ארדואן. ב-19 באוגוסט הוכיח המשטר, בגיבוי רוסי, כי הוא נכון גם לעימות כשתקף מהאוויר כוח תורכי שניסה להתערב במערכה על ח'אן שייחון במחוז אדליב.

בשורה התחתונה, האירועים בסוריה אמנם חשפו מגמות עומק עקביות למדי, אבל במזה"ת של העשור האחרון המאפיינים הקבועים ביותר הם דווקא חוסר היציבות וחוסר הוודאות, מה שאומר שכדאי להיערך להפתעות.