"למרות החששות והאזהרות הרבות, נראה שהישראלים לא מוכנים לוותר על הקסם של סיני. גם בחג הזה כבר אלפים עברו את הגבול מישראל, ביניהם צעירים ומשפחות רבות עם ילדים"
כותרת בחדשות 12, 14 באוקטובר 2019
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
מעבר הגבול בין ישראל לסיני הוא מעבר דרמטי לישראלים. הוא גם מעבר ממשי, פיזי (תורים ארוכים, החלפת כסף, החתמת דרכונים, ההתמקחות הבלתי נמנעת עם נהגי המוניות הבדואים) והוא גם מעבר סימבולי: יציאה מעולמנו המוכר, שמקדש צמיחה כלכלית, קידמה, התפתחות, תכנון, הישגים, פיריון, יעילות, עמידה במדדים, ומעבר אל עולם שאדיש לחלוטין לכל אלה.
אי אפשר לאפיין את מאות הישראלים שעמדו לצידנו בתור אל המעבר. היו שם תיכוניסטים בחופשה ומשוחררים טריים מהצבא לצד זוגות צעירים עם תינוקות, משפחות עם ילדים גדולים (כמונו) וקבוצות של פנסיונרים.
היו הרבה חובשי כיפות שהחזיקו ביד את ארבעת המינים בדרך לסוכה כלשהי במדבר שבו נולד הסיפור של סוכות, לצד חילונים ופקידים עם ראסטות שנסעו להתמסטל מול הים. וכולם יחד התעלמו במפגיע מהודעות האזהרה ברמקולים של מסוף הגבול, שהנסיעה לסיני היא נסיעה מסכנת חיים והמדינה ממליצה להם להסתובב ולחזור הביתה. כשהאזרחים מפסיקים להאמין להודעות כאלה של המדינה, זה משבר אמון שכדאי לתת עליו את הדעת.
ההתעלמות חוצת הקהלים והמגזרים הזו מאזהרות דרמטיות כל כך, קשורה למקום המיוחד ששמור לסיני בלב הישראלי. זה לא רק הרוח והחושך והמים והשוניות החלומיות והגמלים שצועדים על קו החוף בשקיעה. זה עניין עמוק בהרבה.
אפשר היה לראות את זה בקבוצת הפייסבוק הפעילה מאוד להחלפת טיפים על סיני. בשבוע שעבר פירסם שם מישהו בתמימות נוגעת ללב פוסט שבו סיפר שהוא חזר מסיני ולא נהנה כל כך. האוכל לא היה לטעמו, האווירה לא היתה מגניבה, הבדואים לא היו נחמדים. הוא בוודאי עוד לא התאושש מהתגובות הנסערות.
מאות אנשים שלא מכירים אותו התנפלו עליו, ניתחו את אישיותו המפוקפקת, את אופיו המריר והנוטה לדיכאון, את חוסר היכולת שלו להנות מיפי הבריאה. אלה לא היו תגובות סבירות לטענות של תייר על מקום נופש שהוא לא נהנה בו. אלה היו תגובות של מאמינים דתיים למי שפגע בעיקרי האמונה שלהם.
אהבתנו לסיני חורגת מאהבתנו לכל מקום אחר מחוץ לישראל. סיני זה המקום היחיד במזרח התיכון שבו ישראלים מרגישים בבית. סיני זה המקום היחיד בחיינו שלא השתנה ולא משתנה בכלל בעולם שלא מפסיק להשתנות לרגע.
סיני זה המקום היחיד במזרח התיכון שבו ישראלים מרגישים בבית. סיני זה המקום היחיד בחיינו שלא השתנה ולא משתנה בכלל בעולם שלא מפסיק להשתנות לרגע
כל אחד מוזמן להיזכר בהקשר הזה במקומות שהוא חזר וביקר בהם לאורך השנים האחרונות, בהן כמעט בלתי אפשרי היה לחמוק מקדחת הפיתוח.
אני חושב על גואה, שתמיד הזכירה לנו קצת את חוויית סיני (המשפט "זה ממש סיני פה", הוא משפט שכל ישראלי מכיר). גם חופי גואה – כמו חופי סיני – הם מחוז כיסופים רומנטי, ביטניקי כזה, עם דקלים על קו המים, והאשליה שחיים פשוטים יותר ויפים יותר נמצאים בהישג יד.
אבל בגואה דבר לא דורך במקום. כשהגענו לשם בפעם הראשונה, באמצע שנות התשעים, פגשנו את ההיפים המתבגרים, פליטי הסיקסטיז, שדיברו בנוסטלגיה על "גואה של פעם", לפני מסיבות הטראנס ונהירת התרמילאים. ובכל ביקור מאז – הגענו לגואה שונה. משוכללת יותר, יעילה יותר. אחרת. בפעם האחרונה שלנו בגואה, לפני שנתיים, כבר היה ווי-פיי כמעט בכל מקום לאורך החוף, על קו המים, בין המסעדות החדשות שהציעו סושי, אוכל תאילנדי והמבורגרים. את נהג המונית אפשר היה להזמין באפליקציה.
כל השנים האלה, סיני לא השתנתה כלל. ודווקא זה היה אחד מסודות הקסם שחופי ים סוף מהלכים עלינו. מה שהיה הוא שהווה. וככה בדיוק אנחנו אוהבים את זה.
כל השנים האלה, סיני לא השתנתה כלל. ודווקא זה היה אחד מסודות הקסם שחופי ים סוף מהלכים עלינו. מה שהיה הוא שהווה. וככה בדיוק אנחנו אוהבים את זה
המדבר אותו מדבר, זה שבו אולי צעדו אבותינו בדרך אל הארץ המובטחת. הים אותו ים, זה שבתוכו אבותינו אולי עברו בחורבה, בדרך נס. והבדואים אותם בדואים, אלה שאיתם בילינו בשנות השבעים כשסיני היתה "שלנו", ושממשיכים לנהל את החופים באותה תערובת מוכרת של עצלות וחביבות, גם כשסיני "של המצרים". המרכאות כאן – כי סיני בעצם לא היתה שלנו ולא של המצרים. רק של הבדואים.
"טוב שחזרתם", אומר לי חמדן, ומתכוון לא רק אלינו באופן אישי, אלא לכל הישראלים שהתפזרו בסוכות על החוף, "עד לפני שנה היה פה נטוש. זה היה קצת עצוב. אנחנו אוהבים כשאתם פה".
זה גם עניין של פרנסה, כמובן, אבל לא רק. הבדואים מסתדרים יפה גם בלעדינו ("יש בים מספיק דגים, אל חמדאללה, ויש אורז. יש מה לאכול") אבל החיים שלהם יפים יותר כשאנחנו בסביבה. "תמיד הסתדרנו איתכם טוב. גם כשהייתם כאן, עבדנו ביחד בחקלאות בנואיבה כשקראתם לה נביעות. למדנו ממכם לגדל דברים. עבדנו איתכם. עד היום יש אצלנו אנשים שעובדים בשיטות שלמדנו ממכם. אף פעם לא היו לנו בעיות איתכם".
חמדן הוא ממנהלי כפר החושות הקטן שבו התנחלנו בסוכות. הוא בן 49. זוכר את הימים שדהב היתה די-זהב ונואיבה הסמוכה היתה נביעות. הוא מסביר לי איך הקשר הזה נראה מנקודת המבט שלו ושל חבריו.
"אתם יודעים לכבד אותנו ובגלל זה תמיד הסתדרנו. עם המצרים זה לא ככה. אנחנו לא אוהבים את המצרים והם יודעים את זה. גם הם לא אוהבים אותנו. הם אומרים שאנחנו נהיינו כמוכם. נהיינו יהודים. תזכור מה שאני אומר לך, עוד תהיה פה פעם מלחמה בין הבדואים למצרים וזה לא יקרה בעוד הרבה זמן. בינתיים הם נזהרים מאיתנו. תפגוש אותם רק על הכביש (כביש החוף הארוך מטאבה לשארם א-שייך). לא תראה חיילים מצרים על החוף. הם לא מתקרבים לפה. לא יעיזו".
"אתם יודעים לכבד אותנו ובגלל זה תמיד הסתדרנו. עם המצרים זה לא ככה. אנחנו לא אוהבים את המצרים והם יודעים את זה. גם הם לא אוהבים אותנו. הם אומרים שאנחנו נהיינו כמוכם. נהיינו יהודים"
אני מספר לחמדן על הביקורים הקודמים שלי בסיני. הפעם הראשונה בטיול עם הורי וחבריהם עוד לפני מלחמת יום כיפור, כולל טיפוס רגלי למנזר סנטה קטרינה ופסגת הר סיני, שהצליח – אלוהים יודע איך – לחמוק מתעשיית הקודש הישראלית.
והקיץ ההוא, באמצע התיכון, בתחילת שנות השמונים, רגע אחרי פסטיבל נואיבה ורגע לפני ההחזרה למצרים, בטרמפים בין אתרי הפריקים השוקקים והמסטולים בטראבין, דהב ושארם.
וכל הביקורים מאז, כשסיני חזרה למצרים. תמיד אותה סיני. בלי שינוי. בלי שכלולים. בלי הפירוטכניקה המוכרת של החיים המודרניים. ככה עד 2004, כשההתרעות של המטה למלחמה בטרור הצליחו להפחיד את כולנו.
"אף פעם לא היה לכם ממה לפחד", מרגיע אותי היועץ לביטחון לאומי חמדן, "אף אחד לא יכול לעשות פה שום דבר בלי שהשייחים של השבטים הבדואים הגדולים יסכימו, והבדואים בחיים לא יתנו לאף אחד להתקרב אליכם".
עשרות אלפי ישראלים בוטחים עכשיו בההערכה הזו של הבדואי חמדן ומעדיפים אותה על משרד החוץ. יום יבוא ונצטרך לעשות חשבון נפש ולברר איך ולמה זה קרה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם