הבן שלי אמר את זה כמעט כלאחר-יד. זה היה אחרי לידת בנו האמצעי. ישבנו בערב-שבת משפחתי, בנו התינוק נם בעריסתו ונסחפנו בשיחה שקטה על אבא שלי שמת בשיבה טובה. אמרתי שאבא שלי לא פחד למות, וסיפרתי בהשתאות איך עד אחרון ימיו דיבר על המוות בשוויון-נפש. זה היה תמוה בעיניי ומכאיב, אבל גם יפה, כי העניק לנו שיעור מקדים במה שנפלא מבינתנו, וזו מתנה יקרה.

ואז העיר הבן שלי שככה זה, מי שהיה חייל כמו סבא יעקב וראה את המוות במו עיניו כבר לא פוחד ממנו. והוסיף "כשאתה חייל ונמצא במקומות קשים, יש ימים שאתה חושב לעצמך שאולי זה יום אחרון".

ואז העיר הבן שלי שככה זה, מי שהיה חייל כמו סבא יעקב וראה את המוות במו עיניו כבר לא פוחד ממנו. והוסיף "כשאתה חייל ונמצא במקומות קשים, יש ימים שאתה חושב לעצמך שאולי זה יום אחרון"

הסתכלתי עליו המומה והוא החזיר לי מבט שקט שהלך איתי ימים רבים אחרי הערב ההוא, כי את רוב שירותו הצבאי עשה בלבנון. לפעמים אני עדיין הופכת במה שאמר ותוהה איך הגענו לזה, ומבינה שוב שאין חדש תחת שמי ים התיכון. מולך-המלחמות ושליחיו נכונים תמיד לשלוח אחרים למלחמות מיותרות.

כמה שנים לפני מות אבי ישבנו אצל הורי במשען ושוחחנו על חיילים והלם קרב ועל התמודדות נפש צעירה עם שירות קרבי. הבנים שלנו היו אחרי שירות קרבי קשה, חלקו גם בלבנון, ואבי שהיה אז בן 86 אמר שבמלחמת השחרור אף אחד לא רץ לפסיכולוג. ככה זה מלחמה ותפסיקו לבלבל במוח עם שטויות.

"אבל אבא", אמרנו, "חייל צעיר לא יכול להתמודד בעצמו עם טראומות".
"למה לא יכול", כעס. "הנה אני התמודדתי. בלי פסיכולוג ובלי כלום. ואני ראיתי דברים והייתי רק בן 22".

שתיקה נפלה בחדר. אבא שלי שירת בחטיבת גבעתי ולחם בקרבות הדרום במלחמת השחרור. בנעוריי הצטרפנו אליו ואל אמא לכנס החטיבה וראינו אותו טופח על שכם בסחבקיות פלמ"חניקית, "מה נשמע, מה הולך, אהלן, זה את זה לא ראינו מזמן", מחליף חיבוקים וזיכרונות עליזים עם חברים לנשק, מאושר כמו ילד.

הכל התאים כמו כפפה לאווירת יא משלטי, היי הג'יפ והיו זמנים. ידענו שהן-אפשר שבג'יפ שעבר צעקו בחורים כי נגמר. אבא היה שר את זה בכל יום עצמאות בדבקות דתית ועיניים עצומות.

"אבל אבא", אמרנו, "חייל צעיר לא יכול להתמודד בעצמו עם טראומות". "למה לא יכול", כעס. "הנה אני התמודדתי. בלי פסיכולוג ובלי כלום. ואני ראיתי דברים והייתי רק בן 22"

"אני זוכר את המפקד שלי", אמר אבא. "הייתה הפגזה כבדה ושכבנו בשוחות ולא הצלחנו להרים את הראש ואחרי כמה זמן שמעתי אותו צועק: כהן, כהן, כהן. הוא ידע שאני שם. וזחלתי אליו וראיתי אותו קרוע לגמרי. והוא אומר לי", אבא שתק רגע לאסוף כוח והמשיך: "המעיים שלו היו שפוכים. הוא ביקש ממני… ל… להכניס את זה… ולקרוא לחובש".
"ועשית את זה?"

הכרתי את הסיפור. לא מפיו. הוא סיפר אותו לבן שלי כשהיה חייל באגוז בלבנון הארורה וברוב טיפשותי נדהמתי אז, מבינה לראשונה שמלחמת תש"ח הייתה יותר מסיפורי חייל על געגוע לחברה ומכתבים לאמא שלי שהייתה אז חברתו, על נייר מלא xxxx בשוליו, כל x נשיקה.

"בטח שעשיתי", הרים אלי עיניים קשות, מוצפות. "ולא הלכתי לשום פסיכולוג. לשום פסיכולוג. מה יעזור לי. וגם כשהכריחו אותי לקבור חתיכות של מישהו שנהרג, שלא יישאר ככה בשטח. אמרתי למפקד שלי: אני לא יכול, אני כהן. והוא צעק: כהן, כהן או לא כהן, תעשה מה שאומרים לך".

זה היה בסלון שלהם במשען. שלוש בנות ואמא, וחייל ותיק שלא השתחרר ולא ידענו.

בכל שנה באביב כבר מתכוננים לטקס יום הזיכרון. עוד מעט ידקלמו על במות ברחבי הארץ קלישאות-אבל הכרחיות ונערה תשיר בקול ענוג "כשתמות, משהו ממני ימות אתך", ואחרי "כשתמות", היא תעשה הפסקה קטנה, ככה בכל שנה, ותמשיך ל"משהו ממני". והבמאי יהנהן ב"ימות אתך" שבע-רצון, וידריך שוב את הקריינים המתבגרים לקרוא לאט, יותר לאט, כן, ככה. ועד שלא ירדד את המילים לקרטון לא תנוח דעתו.

"ולא הלכתי לשום פסיכולוג. מה יעזור לי. וגם כשהכריחו אותי לקבור חתיכות של מישהו שנהרג, שלא יישאר ככה בשטח. אמרתי למפקד שלי: אני לא יכול, אני כהן. והוא צעק: כהן או לא כהן, תעשה מה שאומרים לך"

אנחנו כל כך טובים בטקסי-אבל, הם חזקים מהמלחמות. הם נחמתנו עליהן. אבל מלחמה היא לא גזירת גורל אלא מעשה ידי אדם.

מנהיגים שולחים למלחמה שלא הם ישלמו את מחירה אבל יזילו עליה דמעות תנין או יתפארו בה. נאומיהם הם מס שפתיים ורהב ריק. ה"מחיר" לא מזיז להם.

בעצרות זיכרון ממלכתיות יעמדו ובגבם אבני זיכרון, שהם ושכמותם הוסיפו בהם שמות חדשים, עד חללי המלחמה הבאה שלא יטרחו למנוע. חללי אוזלת ידם, חללי טיפשותם, חללי יהירותם, חללי נמוטט, נמגר, נרתיע, נרדוף, נשיג, נכבוש.

חללי מנהיגים שפניהם תמיד למלחמה הבאה. שלמדו לזייף רגש במילים ריקות כמו "ובמותם ציוו לנו את החיים", ולהבליע את ההמשך: ואנחנו נצווה עוד מלחמה.

מגש הכסף של מדינת ישראל שוכב מתחת לאדמה ומעליה קוברים החיילים הוותיקים את מצוקתם עמוק עמוק בלבם. בג'יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר וזה קרה ממש מזמן, ב-1948. ומאז אנחנו לא מפסיקים, עוד מלחמה ועוד אחת, חיילים מתים. מנהיגים מתחלפים והמלחמה נשארת.

אפשר גם אחרת.

לפני כמה שנים עשה בני הצעיר טיול אחרי צבא שהלך ונמתח לכמה שנים. יום אחד, אחרי שנה שלא התראינו, סיפרתי לו בטלפון שקיבל צו מילואים.

בעצרות זיכרון ממלכתיות יעמדו מנהיגים ובגבם אבני זיכרון, שהוסיפו בהם שמות חדשים, עד חללי המלחמה הבאה שלא יטרחו למנוע. חללי אוזלת ידם, חללי טיפשותם, חללי יהירותם, חללי נמוטט, נמגר, נרתיע, נכבוש

"אמא, אני מסתכל עכשיו על המים הכי כחולים בעולם", אמר לי, "לפני שבוע הסתובבתי בג'ונגל וחיפשתי דרך בין שיחים עצומים. שחיתי בנהר שלא היית מאמינה שיש וישבתי שעות מתחת למפל מים. בדרך לשם ראיתי פילים וליד החדר שלי צורחים קופים. אנשים מדברים פה סתם כדי לדבר. את מאמינה? אמא, אני חי בתוך סרט-טבע שראיתי בטלוויזיה כשהייתי קטן, ורוב הזמן אני מצליח לשכוח שהייתי בכלל בצבא. אז אכפת לי שקיבלתי מילואים?".

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת