מה נשתנה ביום הזיכרון הזה?

יום הזיכרון, אילוסטרציה. (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
Yonatan Sindel/Flash90
יום הזיכרון אילוסטרציה

מה נשתנה ביום הזיכרון הזה? מה אפשר לומר ביום הזיכרון ה-76 למדינת ישראל שלא נאמר כבר קודם, בימי האבל, בהם בכל שנה אנחנו מבקשים לקרוע שוב ושוב את בגדינו ולשים עפר על ראשנו?

שביום הזיכרון הזה – לצד יקירנו שנפלו, נהרגו, מסרו נפשם – נזכור את המתים המהלכים. אלה שכבר יותר משבעה חודשים נמצאים מתחת לאדמה בעודם נושמים, ואנחנו לא יודעים אם חיים הם או מתים.

ביום הזיכרון הזה – לצד יקירנו שנפלו, נהרגו, מסרו נפשם – נזכור את המתים המהלכים. אלה שכבר יותר משבעה חודשים נמצאים מתחת לאדמה בעודם נושמים, ואנחנו לא יודעים אם חיים הם או מתים

כי ביום הזיכרון הזה אנחנו מערסלים אל ליבנו את זכרם של בני המשפחות שנרצחו, חלקם או כולם עד האחרון שבהם – מי בסכין ומי בחנק, מי בשריפה בעודו בחיים ומי בירי.

איך ניצוק מילות חולין לכאב שעדיין לא ניתן לבטאו.

ורק מי שביקר שם באדמת העוטף יכול לחוש, לספר, על ריח המוות שממלא את האוויר.

וכשנגיע היום אל חלקות הקבר, בבתי הקברות הצבאיים, או לקברי הנרצחים בפעולות האיבה, גם שם כמו בכל מקום אחר בארץ מאז השבעה באוקטובר -נדבר עליהם – על אלה שלא הכרנו אבל נוכחותם שורה בבתינו. אלה שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מההוויה שלנו.

ביום הזיכרון הזה צריך היה לתת מקום לשקט, לבכי החרישי ולזעקת האמהות.
ביום הזיכרון הזה אין מקום להספדים המזויפים של האחראים לאסון המפלצתי.
כשנעבור בין שורות חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה שבמותם הותירו חלל, שמתמלא בכל יום בים של דמעות, אנחנו יודעים שקיים חוט מחבר בין ההרוגים והנרצחים מאז קום המדינה ועד היום.

בשלושים באפריל 1956 ביטא זאת רב אלוף משה דיין, רמטכ"ל במלחמת קדש.
מעל קברו הטרי של רועי רוטנברג, מי שהיה רכז הביטחון בקיבוץ נחל עוז:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

בבתי הקברות הצבאיים או בקברי הנרצחים בפעולות האיבה, גם שם, כמו בכל מקום אחר בארץ מאז ה-7.10, נדבר עליהם – אלה שלא הכרנו אבל נוכחותם שורה בבתינו והפכו לחלק בלתי נפרד מהוויתנו

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו.

"אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

"רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".

ביום הזיכרון הזה אנחנו מגיעים אל קברי יקירנו מושפלים ושחוחים מאי פעם.
ועדיין בידיעה, שעל אף תחושת הנקמה שלא מניחה לנו, רק הסדר מכבד עם אויבנו יסלול את הדרך לחיים.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 644 מילים
סגירה