עם ישראל לעולם לא יוכל להתנער מהחרפה שתידבק בו, אם חלילה החטופים יופקרו ולא יוחזרו בהקדם. בראשי מהדהד שוב ושוב שיר מאת נתן אלתרמן מתוך ספרו "שמחת עניים". השיר הזה ממש מתחבר לתחושות שירדפו אותנו לנצח אם חלילה לא תהיה עסקה להחזרת החטופים.
"לאן נוליך את החרפה" / נתן אלתרמן
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי"לנשכחים ירווח ולחיים ירפא,
אבל לאן נוליך את החרפה?תקרב נא חרפתי, אהיה לה כנוריה,
אזכור ואף אזכיר לה חסד נעוריה,
לכתה אחרי כרוכה בנגע בל ימור,
וזקנתה איתי ורדת שנינו בור.…חרפת פחדי ורפות ידי לאין עזור,
ושקר ותחנון וחונף בעד עור,
וזכר עלבונים על בן ובני בנים,
ומקח ההרגל עם בושת הפנים –
חרפת חיי היית, חרפת מותי היית,
בת יגיעי היית, ונות ביתי היית.
כי בעפר אבוא,
ואין ממך מחבוא,
ביאור אצלול כמטיל,
ואין ממך מציל".
בני משפחות חטופים השמיעו דברים דומים בנוסח פחות פיוטי. "אם לא יחזירו את החטופים המדינה הזאת תתפורר!", התריע דני אלגרט, אח של החטוף איציק אלגרט מניר-עוז. "כדי להציל את החטופים מידי חמאס צריך להציל את המדינה מידי נתניהו", קראה יפעת קלדרון, בת דודתו של החטוף עופר קלדרון. היא הייתה בין הדוברים בעצרת האלטרנטיבית של כיבוי משואות שהתקיימה בכיכר החטופים בתל-אביב בערב יום העצמאות, במקביל לטקס המסורתי של הדלקת המשואות.
מוחים האשימו כידוע את ראש הממשלה ב"טרפוד פושע של עסקאות חטופים", ובהפקרתם עקב שיקולים פוליטיים. "יש לנו עם", הם קראו, "אבל המדינה שלנו חטופה". הסוציולוגית פרופסור אווה אילוז אמרה, שלא רק משבר אנחנו חווים עכשיו, אלא גם אי וודאות קיצונית. אי וודאות לגבי העתיד וההיתכנות של המפעל הציוני, לגבי מעמדה של ישראל בעולם ובאזור. כך היא אמרה בוועידה השנתית הרביעית של המכון למחשבה ישראלית.
מוחים האשימו את רה"מ ב"טרפוד פושע של עסקאות חטופים", ובהפקרתם עקב שיקולים פוליטיים. "יש לנו עם", קראו, "אבל המדינה שלנו חטופה". לפי פרופ' אווה אילוז, לא רק משבר אנו חווים, אלא גם אי וודאות קיצונית
אל אי הוודאות מתלווה גם חשש כבד מחרפה שתדבק בעם ישראל אם החטופים לא יוחזרו. "השבת החטופים היא בבסיס הסולידריות שלנו. אם הם לא ישובו, לא תהייה לנו תקומה", אמר האלוף במיל. יאיר גולן לנחום ברנע. והאלוף במיל. גיל רגב, בעבר טייס מהולל וראש אכ"א, הזהיר בשיחה עם סימה קדמון שפורסמה במוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות: "עסקת חטופים לא מלאה תהיה לדיראון עולם".
אכן, לדיראון עולם. כמאמר נתן אלתרמן על תחושת החרפה:
"כי בעפר אבוא,
ואין ממך מחבוא.
ביאור אצלול כמטיל,
ואין ממך מציל".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תודה רבה על פרסום הדברים גברת טנא. הגעתי למאמר בחיפושי אחר השיר מאותה הסיבה שהובאה כאן. הוא מהדהד בראשי תכופות, החרפה מהדהדת בי, רודפת אותי בשעה זו של לילה בה אני כותב. אני חש בושה נוכח חוסר האונים שלי, נוכח תחושת אוזלת ידיים של גורמים שהאמנתי שיכלו למסור נפשם ביתר עוז עבור כך. בתקופה זו יותר מכל אני מבין כי לא הרוע הוא המסוכן ביותר, כביכול, אלא אלו שלא עושים הכל כדי למנוע אותו. ציפיתי לזעקה אמיתית ואמיצה של כל הדרג העליון, לשבירת כלים, לא ל"ממלכתיות", מושג שעשוי להוות תירוץ לריפיון רוח וכניעת נפש במסווה של אצילות פושעת. "תדע כל אם עבריה". רגב, בן 27 מהמרכז.