זירת הבלוגים

שמגר לא שיחרר את ירושלים

עם כל הכבוד להחלטות משפטנים, לא הם מנהלים את העולם, ולא הם אלה שמאפשרים את הכיבוש

23/10/2019 08:29
מאיר שמגר (צילום: יואב דותן, מתוך ויקימדיה)
מי שבימים האחרונים קורא "הארץ" ופידים שמאלנים כשלי בפייסבוק, יכול לחשוב שלא רבין היה רמטכ"ל צה"ל בששת הימים, ולא דיין שר הבטחון, אלא מאיר שמגר, הוא ולא אחר היה גם שר הבטחון, גם הרמטכ"ל וגם זה שהסתנן לג'יפ של מוטה גור ואמר לבן-צור סע.
 
הביקורת על הכרעותיו של שמגר כמובן לגיטימיות כאשר באים לבחון את מורשתו. כדרכן של ביקורות כאלה, הן סובלות מהטיות רבות, חכמת בדיעבד, ובעיקר פשטנות המייחסת לאדם מניע מרכזי ומתוכנן אחד, בעוד שבדרך כלל, ויש להניח גם במקרה זה, החלטותיו הן תוצר של שיקולים מגוונים, לעתים סותרים לכאורה, ושל נסיבות קונקרטיות שאיננו מודעים להן.

קוראי "הארץ" ופידים שמאלנים כשלי בימים האחרונים בפייסבוק, יכולים לחשוב שלא רבין היה רמטכ"ל צה"ל בששת הימים, ולא דיין שר הבטחון, אלא מאיר שמגר היה כל אלה, וגם זה שהסתנן לג'יפ של מוטה גור ואמר לבן-צור סע

אולם הטייה אחת חשובה במיוחד לדיון הזה, והיא התפישה של משפטנים וחובבי משפט, כאילו אנחנו מנהלים את העולם. ברצותנו תקום ממשלה וברצותנו תיפול, ברצותנו יתחמם הגלובוס וברצותנו יתקרר, ברצותנו ייכבשו השטחים וברצותנו ישוחררו לתושביהם הפלסטינים הזכאים להם.
 
זה לא עובד ככה חברים, ורבים זקוקים לריאליטי צ'ק בעניין הזה.
 
המשפט אינו מזור לכל חולי ואינו שורש כל רע. החלטות של משפטנים ממלאות, כמובן, מקום חשוב וממשי בעיצוב נורמות חברתיות, קונבנציות רווחות וגם במהלכים ממשליים קונקרטיים, בהפעלת הכח של המדינה. אבל מכאן ועד למחשבה שרצונו האישי או אפילו הכרעותיו המקצעות של משפטן כלשהו הן שאיפשרו את הכיבוש, המרחק עצום.
 
ישראל מחזיקה בשטחים מזה חמישים ושתיים שנים, כי רוב הישראלים וכמעט כל ממשלותיהם רצו בכך. מי מטעמים דתיים, מי מטעמים לאומניים, מי מטעמים גזעניים ומי מטעמים בטחוניים. השורה התחתונה היא שישראל רוצה את הכיבוש כל-כך, שהיא מתקשה אפילו לדמיין את עצמה בלעדיו. שום דבר ששום משפטן היה עושה, לא היה משנה את האמת הבסיסית הזאת.

החלטות משפטנים ממלאות מקום חשוב בעיצוב נורמות חברתיות ובמהלכים ממשליים קונקרטיים. אבל מכאן ועד למחשבה שרצונו האישי או הכרעותיו המקצועיות של משפטן כלשהו הן שאיפשרו את הכיבוש, המרחק עצום

יש ויכוח חשוב ולגיטימי, האם במצב הזה משפטן צריך להיות שותף ל"ניהול הכיבוש", לנסות למזער את נזקיו ולהכניס לתוכו תוכן משפטי שיאפשר הגנה מסוימת על זכויות אדם – או שמא עדיף להכריז מראש שהכיבוש הוא הריון שמחוץ לרחם שלטון החוק, ולא להיות שותפים למעשה רמייה כאילו הוא חלק בדיון משפטי נורמטיבי של מדינה דמוקרטית ונאורה.
רשימת העותרים הארוכה לבג"ץ מבין תושבי השטחים או מקרב ארגוני זכויות אדם ישראליים, מוכיחה שעדיין רובם מחזיקים בתפישה הראשונה – משפט למרות כיבוש.
 
אין לי מושג מה שמגר חשב על הכיבוש. הרקע האישי שלו יכול לעורר את החשש שהוא לא היה להוט להביא לסיומו. מקורות אחרים בכתיבתו עשויים אולי לאתגר את ההנחה הזאת. כך או אחרת, לא הוא איפשר את הכיבוש. מדינת ישראל איפשרה אותו, בלי שיהיה לה איכפת מה חושבים המשפטנים.

אין לי מושג מה שמגר חשב על הכיבוש. כך או אחרת, לא הוא איפשר את הכיבוש. מדינת ישראל איפשרה אותו, בלי שיהיה לה איכפת מה חושבים המשפטנים

יש גם להצר על כך שהדיון במורשתו ניפח מאד את הפן החשוב והבעייתי הזה בתולדות העשייה המשפטית שלו, וזנח מעט את מעורבותו המכוננת בעיצוב מערכת המשפט הישראל ותפיסת המשפט הישראלית ככזו שיכולה לעמוד להגנת האדם והאזרח מול מוקדי כח שנתפסו עד תקופתו ככל יכולים.
 
יהי זכרו ברוך.