אומץ לב

יחיאל די-נור מתעלף במהלך מתן עדותו במשפט אייכמן, יוני 1961 (צילום: לע"מ, ויקיפדיה)
לע"מ, ויקיפדיה
יחיאל די-נור מתעלף במהלך מתן עדותו במשפט אייכמן, יוני 1961

לאחרונה צפיתי בסרט התיעודי "השיבה מהפלנטה האחרת" על הסופר ניצול השואה יחיאל די-נור (שכינויו הספרותי היה ק.צטניק, אסיר במחנה ריכוז), ונזכרתי שבתקופת התיכון התעוררתי פעם משינה שטוף זיעה ועם דופק מהיר בשל סיוטים על חוויות מהשואה.

סיפרתי זאת פעם לפסיכולוג. הוא לא התרגש ואמר לי שבישראל השואה כל כך נוכחת עד שגם ערבים חולמים שהם היו בשואה.

בתקופת התיכון התעוררתי פעם משינה שטוף זיעה ועם דופק מהיר בשל סיוטים על חוויות מהשואה. סיפרתי לפסיכולוג, שלא התרגש ואמר לי, כי בישראל השואה כה נוכחת, עד שגם ערבים חולמים שהיו בשואה

מה שלא סיפרתי לפסיכולוג זה שמעולם לא הצלחתי להבין באיזה צד של השואה הייתי בחלום; האם הייתי רוצח או קורבן. שאלתי את עצמי מה הייתי מעדיף להיות ולא הגעתי לתשובה.

ודאי שלא רציתי לגרום סבל לאף אחד, אך לא יכולתי לבחור במודע להעדיף לעבור סבל כה קשה על בשרי כדי להימנע מלגרום סבל לאחר.

זה גרם לי להתבונן עמוק לתוך תוכי ולגלות, כי אינני יכול לומר בביטחון מלא שאם הייתי גרמני באותה תקופה לא הייתי הופך להיות נאצי. הגילוי הזה טלטל אותי.

וכך אומר די-נור בדוקו (בראיון לרם עברון), על הגילוי הפנימי העמוק שזכה לו, מתוך צלילה כואבת חזרה לאושוויץ בעזרת טיפול ב-LSD:

"שהרי לא די שגרמני זה שלעיניי היה יכול להיות במקומי, אלא שאני, וזו הנוראה שבזוועות, אני הייתי יכול להיות במקומו…. אושוויץ איננה פלנטה אחרת…. אני האדם יצר את אושוויץ…. האצבע שתלחץ על הכפתור שיכול  להפוך את העולם הזה לתוהו ובוהו זה אצבע של אדם. וזה מה שהיה באושוויץ".

אך להבדיל ממני, די-נור אומר בהמשך באומץ לב:

"אם נגזר על האדם לשלוח את האדם השני לקרמטוריום, אני רוצה להיות הנשלח ולא השולח".

מה הופך אנשים להומניסטים בכל מחיר, כולל תוך סיכון החיים שלהם? חינוך? גנים? חברותא? לא יודע.

מה שלא סיפרתי לפסיכולוג זה שמעולם לא הצלחתי להבין באיזה צד של השואה הייתי בחלום; האם הייתי רוצח או קורבן. שאלתי את עצמי מה הייתי מעדיף להיות ולא הגעתי לתשובה

אבי משה, מנוחתו עדן, היה אדם כזה. שמעתי עליו סיפורי גבורה ממלחמות ישראל וגם כיצד עזר לחברים בשעת צרה. כילד אני זוכר שבמו עיני ראיתיו עולה לחוף הים באפיסת כוחות לאחר שמשה מים סוער צעירה שטבעה, מותיר לאחרים לבצע בה הנשמה.

על מצבת קברו חצוב בסלע לבקשתי: "החפץ חיים אוהב ימים…", וכך הוא היה עד יומו האחרון.

ביום חמישי, א' אייר עליתי לתורה בבית הכנסת ואמרתי לזכרו קדיש, וביום ראשון שאחריו עליתי לקברו עם אבן שהבאתי מחוף הים.

אני לעומתם פחדן גדול. מה שמדריך אותי הוא, שיותר משאני מפחד על עצמי אני מפחד שאבי יתבייש בי ולא אוכל להסתכל על עצמי במראה.

חוקר ומרצה למשפט פלילי. חבר סגל בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי. מחבר הספר הקבצן השביעי – רשימות מבית המעצר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 396 מילים
סגירה