אני אמנם מזדהה עם אכזבתו של דניאל בן סימון מהמרוקאים הממליכים שוב ושוב את בנימין נתניהו, כפי שהיא באה לידי ביטוי במאמרו בהארץ: "אבו מאזן עוד מחכה למרוקאים", אבל אני מסתייג מההכללה. בכל חברה, ובעיקר מערבית, מיעוט מתבדל יוצר תהודה כאילו הוא נציג בלעדי של הכלל.
בצרפת, בה חיים על פי הערכות שונות כ-450 אלף יהודים, הרוב אינו קהילתי, מקיים חיים ככל האזרחים, ואוחז בדעות מגוונות ופלורליסטיות. אולם המיעוט הלוונטי והמתחרד יוצר דימוי כאילו הוא מייצג את כלל יהודי צרפת.
בצרפת, בה חיים ע"פי הערכות כ-450 אלף יהודים, הרוב אינו קהילתי, מקיים חיים ככל האזרחים, ואוחז בדעות מגוונות ופלורליסטיות. אולם המיעוט הלוונטי והמתחרד יוצר דימוי כאילו הוא מייצג את כלל יהודי צרפת
בתי, פסיכותרפיסטית, מנהלת קלינית של מרפאה לבריאות הנפש, מביעה סלידה בכל פעם שאני מעורר את העניין העדתי. נכון ששני הוריה ילידי מרוקו, אך מעבר לעובדה זו היא חשה ישראלית, וזאת מבלי להכחיש את תרבות מוצאה. היא אינה מזדהה עם המיעוט המתלהם והמתיימר לייצג אותה.
ילידי מרוקו וצאצאיהם פזורים בכל חלקי הארץ. אלה החיים בערי הפיתוח חשים על בשרם כעס מוצדק, הנובע מהזנחתם על ידי הממסד לדורותיו. הם אינם רוב המרוקאים החיים בארץ, אף כי הינם הרוב בעיירות בהם הם מתגוררים.
לעניות דעתי הם בוחרים בבנימין נתניהו לא מאהבתם אליו כמו משנאת מפא"י שחרצה את גורלם, ועשתה מהם שקופים מנותקים מהחברה הישראלית. נתניהו מנצל אותם, ואף דואג להנציח את מצבם, והם מנצלים אותו כדי להביע את זעמם נגד הממסד. זה דומה לנאמר: ''לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן''.
עד לבואה של העלייה המבורכת מברית המועצות, המרוקאים היו אכן רוב מוחלט בערי הפריפריה. היום נוספו להם גם הרוסים, החולקים איתם גורל מר ומשותף.
היום, בשנות האלפיים ועשרים, אין לעשות הכללות ובטח לא מהסוג שמציין דניאל בן סימון:
"הפוליטיקה המרוקאית בישראל היא החמצה ענקית וטרגדיה נוראה. כמעט כל יוצאי מרוקו נכנסו אליה מתונים ויצאו ממנה קיצוניים. מה לעזאזל קרה להם בדרך? לאן נעלמה מתינותם מהתקופה שלפני עלייתם לישראל? כיצד קרה שככל שנטמעו בארצם החדשה, רובם ככולם מצאו את עצמם במחוזות ההקצנה?".
אינני מסכים עם הכללה זו של בן סימון המעוותת את המציאות. המרוקאים המזדהים עם נתניהו ובוחרים בליכוד אינם רוב של יוצאי מרוקו. הרוב השקט חש היום ישראלי לכל דבר. חלק ניכר ממנו נשוי או צאצא לבני עדות שונות ומגוונות. די עם העיסוק העדתי. די עם השימוש בו מטעמים אלקטורליים.
ההכללה של בן סימון מעוותת את המציאות. המרוקאים המזדהים עם נתניהו ובוחרים בליכוד אינם רוב יוצאי מרוקו. הרוב השקט חש היום ישראלי לכל דבר. חלק ניכר ממנו נשוי או צאצא לבני עדות שונות ומגוונות
נראה, שבן סימון רואה את עצמו כ"מושיע" העדה, אך בעצם הוא מונע מטעמים פוליטיים ומציב את עצמו לקראת הבחירות הבאות כקבלן קולות של השמאל. במקום לעלות על גל השיסוע, ייטיב בן סימון אם ירתום את כשרונו ושאיפותיו לבעיות הממשיות הניצבות בפני המדינה, למשל למפלגת העבודה בה הוא צמח פוליטית ולקראת התחדשותה.
דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
צודק, אלו שנאבקים בשם עדה זו או אחרת הם אלו שמנציחים את הבעיות האמיתיות: פערים בין מרכז ופריפריה, השקעה נמוכה מידי בבריאות חינוך ורווחה, השתלטות של דתיות שמרנית וגזענית שמדברת בשם השכבות החלשות וחייה על חשבונם.
המפאיניקים עשו הרבה טוב אבל הם עשו גם הרבה טעויות, חלקן מיהירות ורוע חלקן מחוסר הבנה. אבל מאז עבר הרבה זמן, הם כולם כבר מתים, הגיע הזמן לשכוח ולנסות לבנות כאן משהו חדש וטוב. רק שלבעלי הכוח נוח שכולנו נתעסק בעוולות מפאי במקום בשחיתות הרוע והטמטום של השלטון הנוכחי.
ד"ר פריאנטה. שלטונה של מפא"י על גלגוליה השונים (המערך, העבודה, ישראל אחת) הסתיים סופית ב-2001. אהוד ברק היא ראש הממשלה האחרון של מפלגת העבודה. מאז חלפו 23 שנים. העלבון משנות החמישים, השישים והשבעים של המאה העשרים הוא כה קשה עד היום? קשה לי להאמין. אדם תבוני יודע להעביר דף, בטח לאחר שני דורות. אדם שחי רק על רגשות, הוא אדם מסכן, שנשלט רק ע"י דחפיו. כמזרחי, בן לאב שעלה ממצרים, אני בז לאנשים שבוחרים כך במי לתמוך מבחינה פוליטית.