על הבושה שחוסלה – ולא במקרה

מחאה מול הכנסת עם עליית ממשלת ישראל ה-37 לשלטון בדצמבר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
אוליבייה פיטוסי/פלאש90
מחאה מול הכנסת עם עליית ממשלת ישראל ה-37 לשלטון בדצמבר 2022

לפני שממשלת הימין-על-מלא הובילה אותנו במדיניותה המופקרת אל טבח השבעה באוקטובר וגזרה עלינו מלחמה מדממת, כושלת ונטולת כל יעד אסטרטגי זולת הישרדותה הפוליטית, הכריזה הממשלה מלחמה ארורה אחרת – מלחמה נגד הבושה.

למן הרגע שקיבלה לידיה את המוסרות, ביקשה לעצמה שלטון בלתי מוגבל, שלטון שאין בו לא דין ולא דיין. לשם כך מיהרה להעלות על הכוונת את כל שומרי הסף הפורמליים – את מערכת המשפט, את המשטרה ואת מערכת הביטחון, את האקדמיה, את מערכת החינוך וכמובן שגם את שאריות התקשורת החופשית, המוכה והמוחלשת.

אבל לפני כל אלה, ניצב על הכוונת שלה שומר סף אחר, בלתי פורמלי אך חשוב בהרבה: הבושה.

מרגע קבלת המוסרות ביקשה הממשלה שלטון בלתי מוגבל, שאין בו לא דין ולא דיין, ומיהרה להעלות על הכוונת את כל שומרי הסף הפורמליים. אבל לפניהם התמקדה בשומר סף אחר, בלתי פורמלי אך חשוב בהרבה: הבושה

כדי להצליח לחסל את כל שומרי הסף האחרים, היה עליה לחסל לפני כן את שומר הסף הפרטי והקדמון ביותר – זה שאמור להתקיים בתוך כל אחד מאתנו, לרסן את דחפינו ולשמור עלינו בתוך גבולות הנורמלי והנורמטיבי. זה שאמור לשמור על כל חברה אנושית מפני התפוררות מוסרית.

לפני 40 שנה, פרופ' ישעיהו לייבוביץ' הזהיר אותנו שהלאומנות הגואה בהכרח תוביל אל ההתבהמות – והוא אכן צדק. הממשלה הלאומנית בתולדות ישראל היא ממשלת ההתבהמות המוחלטת. וככזו, היא מגלמת את ההיעדר המוחלט של כל בושה. היא מייצגת יותר מכל את השקיעה והניוון של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית תחת השלטון המתמשך של בנימין נתניהו – איש שהבושה תמיד הייתה ממנו והלאה.

כי רק בהיעדר כל בושה יכולנו להגיע עד הלום.

רק בהיעדר כל בושה, נבחרי ציבור ופקידים בכירים יכולים להעז להשתלח בגסות ובאדְנוּת בבני משפחות של חטופים, לעלוב בהם ולהאשים אותם בניצול ציני של הטרגדיה שלהם – השלכה גמורה, כמובן, ונטולת כל בושה.

רק בהיעדר כל בושה, שרה בכירה במדינת ישראל יכולה להיחשף במלוא עסקנותה העלובה ובהפרה פושעת של מחויבותה לציבור – ועדיין להראות את פניה בציבור בלי שיעטר אותם אות קין נצחי.

כדי להצליח לחסל את כל שומרי הסף האחרים, היה עליה לחסל לפני כן את שומר הסף הפרטי והקדמון ביותר – זה שאמור להתקיים בתוך כל אחד מאתנו, לרסן את דחפינו ולשמור עלינו בתוך גבולות הנורמלי והנורמטיבי

רק בהיעדר כל בושה, ערוץ הרעל הפּוּטִינִיסְטִי שפועל בשירות השלטון יכול להציג תזה מכוערת ומעוותת, שתולה את אסון הירצחם של המוני אזרחים בכך שלא תמכו באותו שלטון.

רק בהיעדר כל בושה, השלטון יכול לתקוף את קורבנות חדלונו, להתעלל בבני משפחות שכולות ובבני משפחות חטופים, להעביר אותם שבעת מדורי גיהינום, להחזיק אותם תלויים בין שמיים לארץ, לסמן אותם כאויבים, להסית נגדם ולשסות בהם את האספסוף ואת המשטרה, להלך עליהם אימים – ובכך לשחזר את בגידתו בהם.

רק בהיעדר כל בושה, השלטון יכול להקריב מאות חיילים ולגרור את המדינה למלחמה אינסופית בעודו מבקש לפטור משירות צבאי רבע מהאוכלוסייה. רק בהיעדר כל בושה השלטון יכול להבחין בין דם לדם.

רק בהיעדר כל בושה, השלטון יכול לירוק שוב ושוב בפנים של בנות בריתנו ושל גדולת ידידותינו, הנחלצות לעזרתנו פעם אחר פעם באצילות נפש.

רק בהיעדר כל בושה, השלטון יכול להכשיל כל אפשרות לשיקום ולריפוי. להמשיך לבזוז את הקופה הציבורית. להמשיך למכור את עתידנו למען עתידו – ואחריו המבול.

רק בהיעדר כל בושה, שלטון שנכשל בסדר גודל תנ"כי ממש – שלטון שאיבד שני חבלי ארץ, שלטון שלא מסוגל לערוב לביטחון האזרחים ושאיבד את אמון הציבור – מעז להמשיך לאחוז בקרנות המזבח במקום להכיר באחריותו וליפול על חרבו בבושת פנים.

רק בהיעדר כל בושה, שלטון שנכשל בסדר גודל תנ"כי ממש – איבד שני חבלי ארץ, לא מסוגל לערוב לביטחון האזרחים ואיבד את אמון הציבור – מעז להמשיך לאחוז בקרנות המזבח במקום להכיר באחריותו וליפול על חרבו

בזמנים אחרים נבחרי ציבור התפטרו או התאבדו על הרבה פחות, אבל היום אין מתביישים עוד. היום היעדר הבושה הפך באופן פרוורטי למשהו שמתגאים בו. היום מתענגים על ההתבוססות במי אפסיים ומפיקים סיפוק מהזעזוע שהם גורמים "לצד השני" – כמו אדם אשר חושף את מבושיו בפרהסיה במטרה לזעזע את העוברים ושבים ולהוציא אותם מדעתם.

ולאורך זמן היעדר הבושה לא נשאר נחלתו הבלעדית של השלטון. הוא מחלחל למטה ולצדדים, נכנס לכל פינה וחודר לכל נקב, פועל להשחית את כל הנקרה בדרכו. כסדום היינו לעמורה דמינו. וכמו הערים המקראיות, גם אנחנו נמצאים בדרך אל החורבן המוחלט, ואם לא נדע לכונן מחדש את הבושה כשומרת סף, לא נחמוק מגורלן.

אבל לא מספיק שנזדעזע מכל מופע של חוסר בושה. אנחנו מוכרחים להבין שלהתבהמות המוחלטת יש מטרה, ושמאחוריה יש כוונת מכוון. מטרתה לגרום לנו, האזרחים, להרגיש את הבושה שהשלטון וסריסיו מסרבים להרגיש. המטרה היא לכפות עלינו את רגש ההשפלה שלהם, אחרי שהביאו עלינו את האסון בנורא בתולדות מדינת ישראל. לגלגל אלינו את הבושה שלהם על כל כישלונותיהם המחפירים.

ואת זה אסור לנו לתת להם. אסור לנו להסכים להרגיש את הבושה שלהם במקומם. אל מול מופעי חוסר הבושה עלינו להזכיר לעצמנו שלנו אין במה להתבייש. שאנחנו האזרחים החזקנו את המדינה כאשר הם קפאו מאימה ונאחזו שיתוק בבוקר של השבעה באוקטובר – ושגם היום אנחנו אלה שממשיכים להחזיק אותה.

היום היעדר הבושה הפך באופן פרוורטי למשהו שמתגאים בו. מפיקים סיפוק מהזעזוע שהם גורמים "לצד השני" – כמו אדם החושף את מבושיו בפרהסיה כדי לזעזע את העוברים ושבים ולהוציא אותם מדעתם

כשאנחנו יוצאים להפגין נגד הממשלה הזו וכשאנחנו מתייצבים מולה, אנחנו שומרים על הגאווה שלנו. המחאה היא הדרך שלנו לסרב להיכנע לניסיון של שותפיה לכפות עלינו את בושתם. היא הדרך שלנו לסרב להיכנע להתבהמות – וללאומנות שהולידה אותה. אנחנו שומרי הסף של הבושה.

(מבוסס על נאום של הח"מ בהפגנה ברחובות ב-1.6.24)

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני ואקטיביסט. כותב על פוליטיקה וחברה. מתגורר וחי בתל אביב.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 849 מילים
סגירה