אני רוצה לכתוב על עייפות. על לאות וגם על אור.
אפילו אלו מאיתנו שלא בקו האש, משלמים בנפשם ובגופם. שיעור גבוה של אנשים לוקחים תרופות נגד דיכאון וחרדה ואחרים סובלים מכאבי גב ובעיות עיכול.
עם רמות קורטיזול גבוהות שקשורות במתח – קשה לישון, התשישות מתפשטת, דלקתיות מתפתחת במפרקים, כל מערכות הגוף נחלשות. קשה לשאת את המציאות, קשה לעכל אותה.
עם רמות קורטיזול גבוהות שקשורות במתח – קשה לישון, התשישות מתפשטת, דלקתיות מתפתחת במפרקים, כל מערכות הגוף נחלשות. קשה לשאת את המציאות, קשה לעכל אותה
חודשים רבים עברו ועדיין קשה להאמין שננטשנו. זוועות השבעה באוקטובר נגרמו בידי חמאס, אבל התאפשרו הודות למחדלי הצבא והממשלה.
אותה ממשלה שהתמהמה ודחתה עסקאות לשחרור החטופים.
חלק מהנשמה שלנו נרצח עם הסבים שלא יזכו לחבק את הנכדים, עם הילדים שמתו סתם. סתם.
חלק התאדה כשהאתוס המכונן בדבר קדושת החיים והנכונות לשלם מחירים כבדים עבור כל אחד ואחת התמוסס בחודשים הארוכים שחלפו. חלק נוסף עלה בלהבות עם העצים היפים של רמת הגולן וצפון המדינה, עם המפונים שעד היום לא יכולים לשוב לבתיהם.
חלק אבד כשהבנו, שלמרות המצב הקשה, שרי הממשלה עדיין עסוקים בחוקי השתמטות, בכספים יחודיים ולא בפתרון המשבר.
חלק קיבל נוקאאוט כשנשמעה שוב ושוב ביקורת משורות הצבא על כך שהלקח לא נלמד, שהפקודות שהם מקבלים בשטח מגומגמות, לא ברורות ולא מגובות במהלך מדיני כלשהו.
ובתוך הכבדות יש בנו גם חלק קל. חלק בהיר, מואר ומאיר, שיודע מאינספור שנות אבולוציה, כי הכל יכול להשתנות בכל רגע נתון. חלק שזוכר שיש פה מנהלים מוכשרים ואנשים שפעלו בתושייה בשבעה באוקטובר, אחריו ולפניו. חלק שזוכר שגם ערבים הצילו חיים, שלא כולם רעים.
חודשים רבים עברו ועדיין קשה להאמין שננטשנו. זוועות ה-7/10 נגרמו בידי חמאס, אך התאפשרו לנוכח מחדלי הצבא והממשלה. אותה ממשלה שדחתה עסקאות לשחרור החטופים. חלק מהנשמה שלנו נרצח
החלק הקל הזה בתוכנו מאמין בשינוי – אבל הוא טובע בעייפות והוא מחכה לאחרים. הוא מחכה לרוב הדומם והעייף גם הוא שירים קול.
החלק הזה בנו יודע ש"חייבים לעשות משהו", אבל שאר החלקים בתוכנו רק רוצים לישון. הם רוצים לנוח מהמילואים, לנוח מהדאגה לילדים, להורים, מתשלום המיסים, מהטורנדו של האסונות.
החלקים האלה רוצים לברוח מהמסכים, לברוח אל המסכים, לסמים, למסיבות, לנסיעות, למשפחה האהובה שלמזלם נותרה.
החלקים האלה רוצים לשכוח ולחיות חיים רגילים, אבל הם לא יכולים כי מכל פינה ניבטות עיני החטופים, או מה שנותר מהם.
הם רוצים לבדוק את המכאובים החדשים והישנים, אבל בשל מערכת בריאות מתפוררת הם נאלצים להמתין חודשים לבדיקה ומסתפקים בתרופה, שלא פותרת את הבעיה ורק לרגע קל אחד מוכרת אשליה של פתרון.
אשליה של פתרון.
אשליה של ניצחון.
אשליה של מנהיגות.
מה צריך כדי שאותו ניצוץ יזרח?
כדי שהגוף יזדקף ויישיר מבט?
החלק הקל בנו יודע ש"חייבים לעשות משהו", אבל שאר החלקים בתוכנו רק רוצים לישון. הם רוצים לנוח מהמילואים, לנוח מהדאגה לילדים, להורים, מתשלום המיסים, מהטורנדו של האסונות
מה צריך כדי שננשום עמוק, ולמרות הלאות, או דווקא בגללה, נרים את הקול ונאמר:
די!
דיייייייי!
פנו מקום להנהגה חדשה!
שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אנחנו חווים השתלטות עוינת על המפעל הציוני. החרדים תמיד היו אנטי ציונים, חלקם מאשימים את הציונות בשואה. המשיחיים רואים את הציונות, בסך הכל, כפלטפורמה לביאת המשיח. שישליט משטר תיאוקרטי. המסורתיים הם מסורתיים – רגילים ללכת ארחי המנהיג בעניים עצומות. בראשית המדינה הם הלכו אחרי מפא"י ועכשיו אחרי כותבי קמעות אנטי ציונים.
האחרון מכבה את האור.