החלוצים הראשונים נהגו להשתמש בסיפורי התנ"ך כדי להבליט את זיקתם לארץ ואת יניקתם מן השורשים היהודיים כבסיס ללאומיות החדשה. תיאודור הרצל וחבריו ביקשו להקים חברה חדשה, בה אנשי הדת יוגבלו בהתערבותם בענייני המדינה. אך כיום, 76 שנים לאחר הקמתה, אנו נחשפים לקונגלומרט עצום שחדר לדיוקנה הליברלי של המדינה ומשנה את צביונה.

חג השבועות שחל השבוע, כחג מתן תורה המסמל את הפיכתנו לעם, הוא מועד מתאים להביט על החלום הציוני מראשיתו – מול המשתקף בישראל של היום, תוך בחינת השינויים שהתרחשו והשפעתם על יחסי דת ומדינה.

חג השבועות, שחל השבוע, כחג מתן תורה המסמל את הפיכתנו לעם, הוא מועד מתאים להביט על החלום הציוני מראשיתו – מול המשתקף בישראל של היום – השינויים והשפעתם על יחסי דת ומדינה

פרנסי הציבור החרדי והדתי נטלו את ההיסטוריה התנ"כית לשימוש פוליטי של חסידי ארץ ישראל השלמה, וכתבנית חיקוי המשליכה על ההתנהלות בענייני המדינה.

מאז מלחמת ששת הימים ושליטתנו במקומות הקדושים, התהליך הלך והתעצם – ההיסטוריה השתלבה עם הנוף והפכה סיפור מקראי לתרבות חיים עכשווית. חוויות על כיבושי הפלישתים ועל נפלאות השם משולבות בכל צעד מחיינו, וחדירתה של ההיסטוריה התנ"כית לעומק ההוויה הישראלית הפכה לצנינים בעיני רבים.

היסטוריה תנ"כית זו דוחקת בהדרגה את היצירה הנאורה שנוצרה על ידי המפעל הציוני ושוקעת בחשיבה התנכ"ית שממנה שואבים רבנים ועסקני דת דעת תורה לחיים של היום. אישים משפיעים התמכרו לכתבי הקודש, פירשו את התורה כפשוטה, הפכו את סביבתם לקיצונית ומסוכנת ומגלים חוסר סובלנות לדעות אחרות.

כתבי הקודש הפכו למצפן מדיניות למקבלי החלטות – סוג של אלילות מסוכנת. בני אדם הנסמכים באופן מוחלט על אלוהיהם משחררים את עצמם מאחריות למעשיהם ומקרינים סוג של אשליה על סביבתם. הישגי עולם התורה הופכים לבעייתה, יוצרים איום על עתידה וגוזרים את גזר דינה. מגמה זו מעמיקה את הקיצוניות,  המשיחיות וההתבדלות, עומדת מעל ערך קדושת החיים וצועדת אל סף טירוף הדעת.

בכל פעם שמתעורר ויכוח עם הציבור החרדי והדתי נשלפים סימוכין מסיפורי המקרא והמחשה כיצד נהגו גיבורי הסיפור המקראי בנסיבות דומות. אלה מבקשים להחיל את הכללים של אז על החיים בימינו. ללא הבחנה וללא כל ביקורת הכרחית הדרושה לניתוח המציאות המורכבת היום.

בני אדם הנסמכים באופן מוחלט על אלוהיהם משחררים את עצמם מאחריות למעשיהם. מגמה זו מעמיקה את הקיצוניות, המשיחיות וההתבדלות, עומדת מעל ערך קדושת החיים וצועדת אל סף טירוף הדעת

דבקות בסיפורי התנ"ך, המנותקת מהצורך להסתגל אל מעברי הזמן, מובילה לאבדון. המחלה, שעמוס עוז כינה "שחזרת", מבקשת להעתיק את תקופת התנ"ך למישור היום יומי של ישראל החדשה. זוהי  תופעה המקבלת חמצן מהשליטה במקומות הקדושים ומהקצנת הרבנים, המבקשים לשלוט במוחותיהם של בני האדם כדי לחזק את מעמדם.

השליטה בכותל המערבי, קברי אבות האומה בחברון, קבר רחל וקבר יוסף האיצו את המשיחיות הקיצונית ללא ריסון ואיזון, הדרושים כדי למנוע גלישה ללאומנות מסוכנת. הסינרגיה הזאת היא מכשול לחיים הליברליים והיא מתפשטת כאש בשדה קוצים, וכפתולוגיה לאומנית אובדנית.

כל דבר בהתנהלות האנושית זקוק לריסון עצמי. ליצורים האנושיים יש נטייה להקצנה, וכאשר מדובר בעניינים של אמונה המשולבת בקשר טריטוריאלי ואתרי קדושה מתפתחת סינרגיה המזינה את עצמה ובהדרגה מנתקת את עצמה מן המציאות.

ההזנה שואבת השראה מן הספרות התורנית והשירה, השפה והתפילה, ההוויה וההלכה, מדמויות השראה ורבנים מחמירים, שתלמידיהם הפכו לחומר ביד היוצר ושבויים בדעת תורה נוקשה. בתהליך של זמן מתקבלת חברה שמאיימת על עצמה לדעת.

אם לא ישתנה השיח ולא תיווצר הבחנה בין עולם העבר שחלף לבין העתיד שכלליו שונים – ישראל תיחלש, תדעך ותהפוך למדינה לאומנית ומבודדת. חולשה זו תזמין תוקפנות חיצונית וקריסה, ואין ביטחון כי לאחר הקטסטרופה יצמח מתוכה יוחנן בן זכאי מדגם חדש, שיחלץ אותה מאובדנה. ובכלל לא בטוח שיהיה עוד טעם בקיומה אחרי שזנחה את מאמיניה והביאה עליהם כליה בפעם השלישית.

התנהלות אנושית זקוקה לריסון עצמי. לבני אנוש יש נטייה להקצנה, וכשמדובר בענייני אמונה, המשולבת בקשר טריטוריאלי ובאתרי קדושה – מתפתחת סינרגיה המזינה עצמה ובהדרגה מנתקת עצמה מהמציאות

הר הבית נטול בית מאז חורבנו לפני אלפיים שנה. הוא נחרב בידי אשור ואחר כך שוב בידי רומא. הציונות, שביקשה לחדש את הלאומיות היהודית, לא הגיעה לכאן כדי לחדש את הקרבת הקורבנות. ההפך, מדובר בדור שנטש את עולם הישיבות ומאס בהמתנה לימות המשיח ונטל את גורלו בידיו.

בא בעת, הציונות ביקשה לשקם את מעמדו של העם היהודי בהיסטוריה. לא את הישן ביקשו לשחזר אלא ליצור חדש ורענן, יצירתי ומודרני. מדינה של מחקר ומדע, יצירה וטכנולוגיה, תרבות וחלל. מחוללי הציונות לא ביקשו לקרב את המשיח ולא ציפו לגאולה, הם חוללו בעצמם את הנס של תיקון העולם שחלמו עליו.

כיום הפכו רבים לסהרורים והוזים על הכחדת עמלק ומאיימים להרוס את מפעל אבותיהם. הציטוטים היונקים משפת הקודש ומן המקורות היהודיים הפכו לשפה שימושית מתנשאת וגזענית, לאומנית, מיסטית וקיצונית.

ראוי שלימוד ההיסטוריה יהיה אבן שואבת לסקרנים ומשננים בספריות וביומני הקריאה, בזיכרון הקולקטיבי, בשירה, במחקר ובתודעה הזהותית – מתוך אהבה וערגה. אסור לנו להמשיך ולהשתמש בה לניהול חיינו ולפוליטיקה העכשווית ולמצוא בה סימוכין לדיכוי עם אחר, להצדקת הכיבוש והאפליה, לטיפוח שנאה, להשתעבדות לעגל הזהב ולהכתבת עתיד שצרכיו הקיומיים עומדים על כף המאזניים.

הרבנים והפרנסים המוליכים את הציבור להשתעבד להנחות היסוד המניפולטיביות האלה מוליכים אותו לאבדון. מלכות בית דוד הייתה ואינה עוד. הזיכרונות, הגורל המשותף והמוסר היהודי הם הנושאים אותנו, אבל אין להופכם לפסקי תורה והלכה.

הציונות ביקשה לשקם את מעמד העם היהודי. ליצור מדינת מחקר ומדע, יצירה וטכנולוגיה, תרבות וחלל. מחוללי הציונות לא ביקשו לקרב את המשיח ולא ציפו לגאולה, הם חוללו בעצמם את נס תיקון העולם שחלמו עליו

לא מלימוד מורשת ישראל והברית בין אדם לאלוהיו אני חושש, אלא ממפרשיו ורבניו המפלגים והמשסים והמתעתעים בהדיוטות, וממוליכי השולל ומשיחי השקר, מעובדי עבודה זרה הסיקריים ומחסידים שוטים הכורתים את ענף חלום העצמאות הלאומית והמדינית, ובמעשיהם הופכים אותה לחזון דוחה ושנוא.

עולם התורה הגיע לממדים עצומים ומשפיעים בעקבות התגשמות החזון הציוני. אם תקרוס המדינה יהיה זה גם חורבנו של עולם התורה ואין ביטחון שיצמח מושיע שישקם את הריסותיו.

הקשר בין אדם לאלוהיו, אינו נובע במהותו משרידי אבנים קדושות, אלא מצורך נפשי ורוחני להאמין במשהו שהוא מעבר לאדם. בית המקדש שעמד כ-410 שנים כונה על ידי הנביא ירמיה "מערת פריצים". שום דבר טוב לא יצא ממנו ושום השראה רוחנית לא הפכה את מאמיניו טובים יותר לעמם או למתקני עולם.

ראוי היה להתמקד במצוות מוסריות במקום השאיפה המסוכנת להחזיר את הקרבת קורבנות בבית המקדש ולהצית אש. ישראל היא מדינה יהודית כפי שהוגדרה במגילת העצמאות, אבל לא מדינה המתנהלת על פי התורה.

אם לא נייצר את האיזונים הדרושים ליהדות מתונה וסובלנית ולא נחפש את שביל הזהב של הרמב"ם תוך דחיקת השוליים הסהרוריים מתרבות חיינו, נשקע לחושך וצלמוות.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.