את זה לא צריך לחקור כי כל הפרטים מוכרים: מדוע איבד המושג "אחדות" ממשמעותו המובנית, דווקא בשעות הקשות והקריטיות שמדינת ישראל חווה בשנה האחרונה?

כיצד מלחמה שאיחדה את העם הפכה אותו בתוך חודשים ספורים למפורד ומפולג לגבי המדיניות, המהלכים והיעדים שלה, והחזירה אותנו להכפשות הדדיות כפי שהורגלנו קודם לכן?

מי ששוחר את טובת ישראל צריך לשאול עצמו: אם לא אחדות עכשיו, אימתי? היסטורית התשובה קלה: כמעט מעולם לא הייתה כאן אחדות אמיתית שיש בה שילוב של דעות מנוגדות, דרכי פעולה ומטרות משותפות. ראו את ההתנגחויות יום לאחר "מבצע ארנון" לחילוץ ארבעת החטופים מעזה.

כמעט מעולם לא הייתה כאן אחדות אמיתית שיש בה שילוב של דעות מנוגדות, דרכי פעולה ומטרות משותפות. ראו את ההתנגחויות יום לאחר "מבצע ארנון" לחילוץ ארבעת החטופים

בעידן המודרני אפשר לציין שני אירועים בלבד בהם התקיים השילוב כמעט במלואו: הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים. אלה היו אירועים מכוננים, כשעל הכף היו מונחים גורלה של המדינה – עצם הקמתה במקרה הראשון והמשך קיומה במקרה השני.

בדיעבד התברר, כי האחדות הניבה את התוצאות המקוות במקרה הראשון, ותוצאות מעבר לציפיות במקרה השני. ואולם, גם בשני אירועים אלה האחדות הייתה מותנית ומתוחמת בזמן.

אם מעל פני השטח השאיפה לאחדות הייתה גלויה, מתחת לפני השטח התקיימו הפערים האידיאולוגיים והפוליטיים הישנים שלא היו ניתנים לגישור. בנימין נתניהו הביא זאת לידי אמנות. בכל שנותיו בראשות הממשלה פעל בכוונת מכוון להעמיק את השסעים בחברה הישראלית כדי לשרוד פוליטית. אבל כמי שפיו ולבו בנושא זה מעולם לא היו שווים, הוא לא היסס להרים את נס האחדות בכל פעם שסבר כי הוא יכול להפיק מכך תועלת אישית.

לשם השגת אותה תועלת אישית הוא הקים ממשלות עם יריבים פוליטיים כמו אהוד ברק ויאיר לפיד, שלא האריכו ימים, ולעומת זאת לא עלה על דעתו לאחד כוחות בטרם פנה לבצע את המהפכה המשפטית.

לכן, מפתיע שעדיין נמצאו בזירה הפוליטית הישראלית אנשים מצדו השני של המתרס שהתפתו למתק השפתיים שלו לחבור אליו. הבולט ביניהם הוא בני גנץ שזה קרה לו פעמיים.

מפתיע שעדיין נמצאו בזירה הפוליטית אנשים מצדו השני של המתרס שהתפתו למתק השפתיים של נתניהו וחברו אליו. הבולט ביניהם הוא בני גנץ, שזה קרה לו פעמיים

רמטכ"ל בע"מ

גנץ מייצג את התסמונת הייחודית לממשלות האחדות בישראל, המאופיינת בחבירתם של רמטכ"לים לשעבר, הנתפסים בציבור כאלטרנטיבה מבטיחה לפוליטיקאים האזרחים הוותיקים. התמיכה הציבורית בהם, החוזרת על עצמה מדי פעם, משקפת את הקשר הגורדי בישראל בין הזירה הביטחונית לזירה האזרחית.

הפעם הראשונה הייתה ב-1977, לאחר נצחונו ההיסטורי של מנחם בגין. הוא הרכיב קואליציה עם שותפיו הפוליטיים, אבל הותיר תיקים למפלגת ד"ש בראשותו של הרמטכ"ל השני, יגאל ידין. למרות השנים הרבות שחלפו מאז שירותו, היותו של ידין איש מדע בעל שם עולמי, הוסיפה לו הילה של איש מוערך.

ואמנם, מפלגת ד"ש, שנתפסה כאלטרנטיבה שלטונית, זכתה להישג אלקטורלי מכובד, שני רק אחרי בגין והלכוד. כמי שלא ראה עצמו מחמם את ספסלי האופוזיציה הוביל ידין את מפלגתו להצטרף לממשלתו של בגין ללא תנאים מיוחדים. עד מהרה הסתבר כי תמימותו הפוליטית והשפעתה השולית של מפלגתו בממשלה האיצו תוך כשנה את התפוררותה ההדרגתית מבפנים, עד לפרישתו של ידין מהפוליטיקה.

המקרה השני מדהים גם בהשוואה לתעלולי הפוליטיקה הישראלית. בראשית מאי 2012, במהלך יש מאין מפתיע, החליטה מפלגת קדימה, הגדולה בכנסת, בראשות שאול מופז הרמטכ"ל ה-16, להצטרף לממשלתו של בנימין נתניהו. סעיפי ההסכם המרכזיים ביניהם היו חקיקת חוק שיסדיר "חלוקה שוויונית והוגנת של נטל השירות בצה"ל" תוך שלושה חודשים, ושינוי שיטת הממשל עד הבחירות הבאות שנועדו להתקיים כעבור כשנה.

ואולם, ב-17 ביולי, עשרה שבועות לאחר הצטרפותה לקואליציה (!) הודיע מופז על פרישת מפלגתו ממנה בשל חלוקי דעות עם נתניהו בנושא שירות החרדים. "נתניהו נעמד לצד המשתמטים ולא לצד הנושאים בנטל", סיכם מופז את הפרק הזה בחייו, שיביא כעבור כשנתיים לפרישתו מהפוליטיקה.

10 שבועות לאחר הצטרפותה לקואליציה הודיע מופז על פרישת מפלגתו ממנה בשל חלוקי דעות עם נתניהו בנושא שירות חרדים. "נתניהו נעמד לצד המשתמטים ולא לצד הנושאים בנטל", סיכם מופז פרק זה בחייו

המקרה השלישי, שספיחיו הפתלתלים נפרסים לפנינו בימים אלה, ראשיתו במחצית 2019 בבחירות שהציגו לראשונה בזירה הפוליטית את הרמטכ"ל ה-20 בני גנץ. הוא עתיד להיות עד סוף 2022 שותף פעיל לחמש מערכות בחירות מתישות ובזבזניות, במהלכן ילמד על בשרו את דרכיה הלא מסבירות פנים של הפוליטיקה הישראלית ויהפוך לדגם הפוליטיקאי/רמטכ"ל שלא הפנים את הפתגם כי ברומא יש להתנהג כרומאי.

בנימוק של התייצבות לדגל עם פרוץ מגפת הקורונה, גנץ היה נכון לפרק את מפלגתו כחול לבן, שזה מקרוב נוסדה, ולחבור לנתניהו על סמך הבטחותיו לשלב ידיים במאבק באויב הבלתי מוכר, המסכן את ישראל כמו את כל העולם.

לשם כך סכמו השניים על הקמת ממשלה שבבסיסה כהונתם לסירוגין של שני ראשי ממשלה. בעוד תושבי ישראל מתמודדים עם התופעות הקשות של המגפה, נתניהו לא שכח כהרגלו לעשות פוליטיקה. בחלוף כחצי שנה בלבד מהקמת הממשלה ותוך הפרה בוטה של ההסכם ביניהם, הוא החליט להימנע מהגשת תקציב המדינה, אקט שמשמעותו התפזרות הכנסת ובחירות חדשות שייתרו, כמובן, את מועד החילופים.

כאן אנו מגיעים לפסגת העלילה. כמי שמרבה להזכיר כי הוא מיסטר קלין בפוליטיקה, וששיקוליו האישיים משניים לשיקוליו הממלכתיים – גנץ לא היסס לוותר על כבודו והסכים לחבור שוב לנתניהו לממשלת חירום, מיד לאחר האסון של 7 באוקטובר.

האם סבר שיוכל הפעם להשפיע יותר על נתניהו בשעתה הקשה מאד של ישראל או שקיווה כי בתור רמטכ"ל שכיהן תחתיו והכיר היטב את הזירה המלחמתית השפעתו על ניהול מהלכיה תהיה משמעותית? סביר שכך חשב, למרות שבהצטרפותו החוזרת לנתניהו הוא הוכיח כי הדחיק את עברם המשותף הקרוב בממשלה ואת עברם הרחוק כאשר שירת במדים תחתיו.

האם מישהו יכול להעלות על דעתו מצב הפוך בו נתניהו חובר ללא תנאים לגנץ ראש הממשלה? שאלה מצחיקה. נתניהו לא רק היה דורש ממנו במפגיע להתפטר מיד, בהאשימו בכל חוליי המדינה, כולל כמובן מחדל ה-7 באוקטובר, אלא ששופריו היו דואגים שדרישה זו לא תרד מסדר היום גם בעצם ימי המלחמה.

האם מישהו יכול להעלות בדעתו מצב הפוך בו נתניהו חובר ללא תנאים לרה"מ גנץ? שאלה מצחיקה. נתניהו היה דורש במפגיע שיתפטר מייד, תוך האשמתו בכל חוליי המדינה, ודואג לא להוריד זאת מסדר היום

ידין, מופז וגנץ, כראשיהם של מפלגות גדולות, הוכיחו בתורם כי במדינה שהצבא בה הוא שחקן מרכזי, אם אין ביכולתך כרמטכ"ל בעברך להגיע להגה השלטון דרך הבחירות – אתה תלוי בחסדי מי שמעליך בהיררכיה, ראש הממשלה. ועם הזמן, אתה הופך לשחקן מן השורה בהם משופעת הזירה הפוליטית.

לשלושתם הסתבר לאחר מעשה, כי הערך המוסף של רמטכ"ל בזירה הפוליטית הוא נמוך בהרבה משהעריכו. במקרה של מופז וגנץ, אלמנט התמימות הפוליטית הוא מכריע לאור היכרותם הקרובה עם נתניהו.

גנץ הוא היחיד שהתנדב להתייצב מתחת האלונקה בשני אירועי קיצון, כשהוא מדחיק את הסבירות כי מי שלידו עלול לשים לו רגליים תוך כדי תנועה.

בני גנץ ועמו גדי איזנקוט, מי שהיה הרמטכ"ל ה-21, טעו בהצטרפותם לממשלת החירום. לא כי לא היו צריכים לכהן בממשלה כזו, אלא כי בראשה עומד בנימין נתניהו.

הם כמובן היו יכולים לתמוך בממשלה מבחוץ בלי לשאת באחריות ישירה. כיוון שהתפתו להצטרף – הם שותפים לכל מהלכי המלחמה בשמונה החודשים האחרונים. כולל, כמובן, בנושא החטופים.

התפטרותם בעוד המלחמה נמשכת היא מהלך עם סיכונים פוליטיים לא מבוטלים, כי לא ירחק היום ותוטל בהם האשמה של נטישת המערכה, הפקרת ניהול המלחמה בידי הקיצונים ולא פחות חשוב לדיוננו, הפגנת שיקול דעת לקוי בהצטרפם לממשלת החירום בראשות נתניהו והזמן הארוך שנדרש להם להסיק את המסקנות.

גנץ היחיד שהתנדב להתייצב מתחת האלונקה בשני אירועי קיצון, תוך הדחקת הסבירות שיוכשל. הוא ואיזנקוט טעו בהצטרפותם לממשלת החירום – לא כי לא היו צריכים לכהן בממשלה כזו, אלא כי נתניהו בראשה

הרפתקאות ממשלות האחדות של ידין ומופז הביאו, כאמור, לסיום הקריירה הפוליטית שלהם ופירוק מפלגותיהם. גנץ צריך לקוות עתה שזה לא יהיה גם גורלו.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.