שיחה ראשונה. תחילת נובמבר 2023
בערב יום כיפור, שיתפתי בפייסבוק תמונה של שדות מפלסים ומעליה כתבתי: יש תחושה של יום כיפור 2 באוויר. למה כתבתי את זה? אולי כי אני יודעת לזהות שקט שהוא שקט מדי. גם סוגים שונים של רעש אני מזהה. ומתי חמאס מתאמנים.
יש תחושה של יום הכיפורים 2 באוויר.
Posted by Liat Kimchie Braude on Sunday, September 24, 2023
יום שישי, שישה באוקטובר
לפני ארוחת הערב, ישבתי עם הילדים שלי ובנות הזוג שלהם ופתאום אמרתי, "לא רחוק היום שבו חמאס יבואו ויפילו את הגדר המטופשת הזאת. בשבועות האחרונים הם חתכו את הגדר וקרעו אותה. הם יבואו בהמוניהם עם שופלים וישחטו את כולנו".
הגדר הזאת הטריפה אותי. גם אצלנו רצו להקים חומה סביב השכונה החדשה ואמרתי שאם זה יקרה, אעזוב את מפלסים. אי אפשר להרים חומות ולא לעשות שום דבר אחר.
הגדר הזאת הטריפה אותי. גם אצלנו רצו להקים חומה סביב השכונה החדשה ואמרתי שאם זה יקרה, אעזוב את מפלסים. אי אפשר להרים חומות ולא לעשות שום דבר אחר
נולדתי וגדלתי ברעננה. למפלסים הגעתי בגיל 18 כבת גרעין נח"ל. ניר, בן הקיבוץ, היה המפקד של בני הגרעין שלי בטירונות ומאז אנחנו יחד. מפלסים הוא הקיבוץ השני בגודלו בעוטף אחרי כפר עזה והראשון להבין שחברי המשק הולכים ומתבגרים ואם לא יוקמו שכונות קהילתיות בצד הקיבוץ – הוא לא ישרוד.
היינו הראשונים להקים הרחבה לתושבי חוץ, חווינו פריחה בתחומי החינוך והתרבות, ולמרות שהילדים שלי לא לומדים בחינוך הקיבוצי אלא בבית הספר האנתרופוסופי בבאר שבע, הם השתלבו בפעילויות אחר הצוהריים ובמפגשי הנעורים, כמו פעם.
יום שבת, שבעה באוקטובר
בשש וחצי בבוקר התחיל צבע אדום. צעקתי לכולם שיקומו ונכנסנו לממ"ד. ניר, שהוא חבר בכיתת הכוננות, התכונן בדיוק לצאת לריצה ואמר שהוא הולך לבדוק מה קורה במטע הזיתים, שם התקיים קמפינג משפחות ממפלסים ומשם גם הגיעו מאוחר יותר מחבלים.
היו מטחים מטורפים, ללא הפסקה, ובכל זאת ניר נסע כמה פעמים כדי להחזיר משם אנשים. ואז הוא נכנס הביתה בריצה, האפוד והנשק כבר היו עליו ואמר, קורים פה דברים. אורי (22), חייל לוחם בנח"ל, אמר לו, אבא אני בא איתך; וניר אמר לו, תחבר את מכשיר הקשר ותישאר פה.
היו מטחים מטורפים, ללא הפסקה, ובכל זאת ניר נסע כמה פעמים כדי להחזיר משם אנשים. ואז הוא נכנס הביתה בריצה, האפוד והנשק כבר היו עליו ואמר, קורים פה דברים
איתמר (24), שגר בקרוואן במטע, ישן באותו לילה בבית שלנו. אורי ואיתמר נשארו בסלון. יונתן (20) היה עם החברה שלו בבית של אבא שלה. עלמה (18) רותם (בן 15) וטליה (13 וחצי) היו איתי בממ"ד וגם חברה של אורי.
בין שלל עיסוקיי, הייתי גם הספרנית של ספריית הקיבוץ ובקבוצת הספרניות של קיבוצי הדרום התחילו הודעות. מישהי שאלה, מה קורה בכפר עזה? בקבוצה אחרת נכתב, אל תצאו מהממ"ד. ברקע שמעתי את מכשיר הקשר. כל המלחמה בתוך הבית. צעקות, קריאות "אללה הוא אכבר" וירי צרורות מנשק קל.
כדי למנוע גניבת נשק, הרבש"צ שלנו משה קפלן השאיר את כלי הנשק – בניגוד להנחיות – אצל חברי כיתת הכוננות. זה כנראה היה המזל הראשון שלנו.
כשניר חזר מההסעות של המשפחות שהיו במטע, הוא ראה תאילנדים בידיים של המחבלים. יחד עם חבר נוסף מכיתת הכוננות הם הצליחו לחלץ את התאילנדים מידיהם. בקיבוץ היו באותה שבת ארבעה חיילים קרביים שחברו לכיתת הכוננות. זרקו עליהם רימונים, היו פצועים, הם הצליחו להדוף את המחבלים ואז הגיעו ניצולים ממסיבת הנובה ודפקו על דלתות.
ב-12:00 נפל החשמל. לא הייתה תקשורת. הרבה אנשים ניסו להשיג אותנו ולא ידעו מה קורה. ההורים של החברה של אורי יצאו מדעתם מרוב דאגה. עברו עלינו שעות של פחד מוות בממ"ד.
ברבע לשמונה בערב איתמר התחיל לצעוק, "די, נמאס לי! אנחנו יוצאים מפה עכשיו, או ששוחטים את כולנו!" הוא הלך להביא גנרטור כדי להטעין את הטלפונים, לקחנו כמה דברים ויצאנו בשלוש מכוניות לחברים במשאבי שדה, לשם הייתי מתפנה בכל סבב.
אורי עמד בשער של הקיבוץ עם עוד חיילים שהגיעו לקיבוץ. אחרי ארבע שעות לחימה הוא הצטרף לניר ולכיתת הכוננות. כשנגמרה להם התחמושת, הם לקחו את כלי הנשק של המחבלים. בהתחלה הוא לא היה מסוגל לירות באנשים. רק כשהבין מול מה הם עומדים הוא הסכים, ועדיין היה לו קשה.
אחרי ארבע שעות לחימה, אורי הצטרף לניר ולכיתת הכוננות. בהתחלה הוא לא היה מסוגל לירות באנשים. רק כשהבין מול מה הם עומדים הוא הסכים, ועדיין היה לו קשה
יצאנו בשלוש מכוניות. בחוץ הייתה עלטה, חום כבד והמון שרפות. קצת קודם הודיעו שהקיבוץ מטוהר, ויש "משב רוח", כלומר פינוי. זמן קצר אחר כך הודיעו ש"משב רוח" מבוטל ומי שרוצה שיתפנה עצמאית, אבל לא מומלץ לצאת.
הגענו לשער ולא ידענו לאן לפנות. הירי היה מאסיבי. פסיכי. פחדנו שעוד יש מחבלים בקיבוץ. אורי אמר, "סעו דרך ברור חיל ותורידו את הראש". חשבתי שהוא פוחד שיירו עלינו. לא העליתי בדעתי את המראות: גופות מוטלות בכל מקום, באמצע הכביש, על מכוניות ואופנועים, כמו בסרט מלחמה.
את מנסה לברוח ודורכת על גופות ופתאום טנק גנוב עומד דוֹמם. הם גנבו גם טנקים. היו חבר'ה שיצאו בחמש אחר הצוהריים וירו עליהם, אז הם הסתובבו ויצאו שוב בשתיים בלילה.
את מנסה לברוח ודורכת על גופות ופתאום טנק גנוב עומד דוֹמם. הם גנבו גם טנקים. היו חבר'ה שיצאו בחמש אחר הצוהריים וירו עליהם, אז הם הסתובבו ויצאו שוב בלילה
כל הדרך שמענו ירי. נסעתי במהירות מטורפת עד קריית גת, עברתי באדום בכל הרמזורים ואז ניר אמר "סעו צפונה ולא דרומה". עצרנו לתדלק ולחכות לאורי ולאיתמר ותהינו מה קורה עם משפחת קוץ – לבנת ואביב ושלושת ילדיהם – שהיו חברים קרובים שלנו מכפר עזה. הם היו מנותקי קשר.
התקשרתי לבת דודה של לבנת והיא אמרה שבטח חמאס גנב להם את הטלפונים. אחר כך קיבלנו את הבשורה האיומה, שכל בני המשפחה נרצחו. הרבה מטופלים שלי נרצחו, אנשים שהכרתי נחטפו, אין סוף לאימה ולצער. החלטנו לנסוע לבן דוד של ניר שגר בקיסריה.
הגענו לקיסריה עשרה אנשים ופתאום שקט. בית עם בריכה, עולם אחר. דיסוננס בלתי נתפס. ניר נשאר במפלסים, להילחם עם כיתת הכוננות.
בלילה הגיעו לקיסריה עוד חברים מהקיבוץ והתחלנו לשמוע על חטופים שאנחנו מכירים. התמונה עדיין הייתה מעורפלת. בינתיים, פינו את כל חברי הקיבוץ למלונות בנתניה. היינו 25 אנשים בבית שלא מוכנים להיפרד. היחד היה קרש הצלה. חיפשנו מקום שאליו נוכל להתפנות יחד והגענו למעגן מיכאל, שם ארגנו לנו שלושה קרוואנים.
קיבלו אותנו מדהים אבל לא היה ממ"ד, רק מיגונית. הרגשנו לא בטוחים. כולם התפרקו. ואז הילדים אמרו שהם רוצים למלון. מעולם לפני כן לא התפניתי עם כל הקהילה, אבל בנקודה הזאת הבנתי שאני חייבת לעשות מה שנכון לילדים שלי.
אחרי שבועיים, הקיבוץ עבר למלון דן אכדיה בהרצליה, וגם אנחנו. לא יכולנו להיות עם אנשים חיים כשאנחנו מתים מבפנים.
החיים במלון
אני לא יוצאת מכאן לשום מקום, מלבד הלוויות ושבעות. הצפה מטורפת. אמנם אני משוחחת איתך עכשיו, אבל רוב הזמן אני לא יכולה להכיל שאלות של אנשים. אי אפשר להסביר את מה שקרה ובעיקר אין לי סבלנות וקשה לי להיות במקום נזקק. להיעזר בתרומות. אנשים שבאים לבקר שואלים מה להביא לי, אבל אני לא רוצה כלום.
אי אפשר להסביר את מה שקרה ובעיקר אין לי סבלנות וקשה לי להיות במקום נזקק. להיעזר בתרומות. אנשים שבאים לבקר שואלים מה להביא לי, אבל אני לא רוצה כלום
אני לא רוצה לקנות כלום, אני לא רוצה שום דבר מהבית, אני לא מתגעגעת לשום דבר מהבית, אני לא יכולה לחשוב בכלל. אני חיה מדקה לדקה במלון. קמה בבוקר, יוצאת להלוויה, נוסעת לשבעה, הולכת לשחות. ערק זה הדבר היחיד שאני מרשה לעצמי מדי פעם כדי לטשטש את ההלם.
היינו בהלוויה של משפחת קוץ וניר נשבר לי בידיים. חשבתי שמחר בטח נראה אותם. לא יכול להיות שהם אינם.
ניר נמצא במפלסים ומרכז עכשיו את הרפת, את הלולים, חבר בכיתת הכוננות ועסוק כל הזמן. אם הוא לא יהיה בעשייה, הוא יקרוס. מרגע שהוא יצא מהבית בבוקר שבעה באוקטובר ועד 12 באוקטובר, הוא נלחם עם גופיה, טייץ, נשק ואפוד קרמי.
שיחה שנייה. אמצע ינואר 2024
התחלתי לרכז את התרבות במלון ואני אחראית על ההופעות, החוגים וההרצאות. בהתחלה כולם הגיעו בהתנדבות: טיפקס, הקאסט של "ארץ נהדרת", גל תורן, גורי אלפי, יניב ביטון ועוד. בסוף כל הופעה ישבנו במלון על המרפסת עם כוס ערק ודיברנו. כולם רצו לשמוע סיפורים על אנשים שאני מכירה שנחטפו ונרצחו.
בהתחלה כולם הגיעו בהתנדבות: טיפקס, "ארץ נהדרת", גל תורן, גורי אלפי, יניב ביטון ועוד. בסוף כל הופעה ישבנו במלון על המרפסת עם כוס ערק ודיברנו. כולם רצו לשמוע סיפורים על אנשים שאני מכירה שנחטפו ונרצחו
סיפרתי על תומר ערבה אליעז, הבן של מעין, חבר שלנו מנחל עוז, ושל דקלה ערבה שנרצחה עם בן זוגה נועם אליקים. אלה ודפנה, בנותיו של נועם, נחטפו והוחזרו אחרי חמישים יום, בסוף נובמבר.
חמאס כפה על תומר "נוהל שכן" והכריח אותו לדפוק על דלתות השכנים כדי שיפתחו ובסוף נחטף ונרצח בדרך לעזה. אין סוף לסיפורים הקשים. חזרתי לטפל קצת בהומאופתיה ולעבוד קצת בחנות של הוצאת "תשע נשמות" בתל אביב.
לאחרונה באו למלון כמה אלופים בצה"ל לדבר איתנו. מבחינתם, אנחנו יכולים לחזור כבר בפברואר למרות שהם אמרו שהמלחמה תימשך בטפטופים לאורך 2024. הקיבוץ נראה כמו בסיס צבאי. האם אני רוצה לגדל ילדים שלא יכולים להסתובב חופשי במקום שבו הם חיים כשברקע רעש בלתי פוסק של מלחמה? נכון לעכשיו, רק התרחקתי מאפשרות של חזרה.
ניר עדיין בכיתת הכוננות ועובד במשק במה שצריך. כמו חיילת בת 51, אני רואה אותו אחת לשבועיים. הכרנו כשהייתי חיילת וזה מחזיר אותי לתקופת הבופור, לוועידת מדריד לפני אוסלו, אז הוא היה בלבנון במשך חודשיים ואני הייתי פקידת לשכה באותו גדוד נח"ל. אני מתגעגעת אליו.
ומה שלום הילדים?
הילדים מדהימים. הבנות חזרו לבית הספר בבאר שבע. יש לנו חבר שעובד בבאר שבע ואוסף אותן מהרכבת לבית הספר. טליה הלכה זמן קצר לבית ספר בגבעתיים אבל מהר מאוד הבינה שהיא רוצה לחזור ללמוד עם החברות שלה. עלמה התבגרה לי בזמן אפס.
רותם בכיתה ט' ולומד בחטיבה בהרצליה בכיתה שאין בה אף ילד משער הנגב. בחודשים האלה הוא הפך ליורד ים. בכל בוקר לפני בית הספר הוא הולך לגלוש, מתקלח והולך לבית הספר. יש שבועות שהוא נוסע לעבוד עם ניר בחקלאות, בבנייה של פרגולות בקיבוץ וקוטף תפוזים.
מבחינת הילדים, כשהמלחמה תיגמר הם חוזרים למפלסים. לא כמו אמא שלהם. אני מבולבלת. הפעם אין לי מושג מה יהיה. ניר, מבחינתו, נשאר במפלסים. זה הבית שלו
כל אחד מהם יצר לעצמו סדר יום ומבחינתם, כשהמלחמה תיגמר הם חוזרים למפלסים. לא כמו אמא שלהם. אני מבולבלת. הפעם אין לי מושג מה יהיה, וזה בסדר. ניר, מבחינתו, נשאר במפלסים. זה הבית שלו, האדמה שלו. הוא כבר העביר סוף שבוע בקיבוץ עם הילדים, אבל אני לא מסוגלת להיכנס לכביש 232.
מאז שבעה באוקטובר הפכתי צמחונית. בשר מעורר בי בחילה אחרי כל הגופות שראיתי, והריח החרוך.
אחרי צוק איתן הייתה תקופה של שקט ואני מניחה שזה מה שיהיה גם הפעם. מעבר לכך, אני לא רואה שינוי. לא מאמינה לאף אחד. אני לא רוצה שיקימו עוד גדר ויבנו עוד חומה. חוץ מפתרון מדיני, אני לא רואה שום דרך.
אחרי צוק איתן הייתה תקופה של שקט ואני מניחה שזה מה שיהיה גם הפעם. מעבר לכך, אני לא רואה שינוי. לא מאמינה לאף אחד. אני לא רוצה שיקימו עוד גדר ויבנו עוד חומה. חוץ מפתרון מדיני, אני לא רואה שום דרך
בהתחלה היינו 670 חברים במלון ועכשיו אנחנו 300. הרבה חברים יצאו לפתרונות עצמאיים, שכרו דירות באזור כדי להיות קרובים למרכז החוגים, הפעילויות והאספות שהקמנו במלון.
למה נשארת?
חשבתי שאם אצא מפה, אחתום את התפקיד שלי בקהילה ולא אבוא לשום הרצאה או אספה. חוץ מזה, אני לא מוכנה להיות נהגת מונית ואם אתרחק מהמלון זה מה שיקרה. לילדים יש כאן עצמאות, המלון ממוקם על הים, יש כאן פעילות של "חמש אצבעות" – מכינה של כושר קרבי שמעבירה אימונים ושיעורי גלישה; ויש את "הנוער העובד" ומפגשים של החינוך הבלתי פורמלי והרבה חברים.
הילדים רצו מטבח בחדר אז הבאתי נינג'ה וכיריים חשמליים ואני מבשלת בחדר, שכבר נראה כמו בית קטן.
רותם ואורי גרים בחדר אחד וחברה של אורי מצטרפת אליהם כשהיא באה. כשניר מגיע הוא ישן איתי ועם הבנות. אין פרטיות. כשהן יוצאות לבית הספר אני נכנסת לרצף של עשייה ושל לוגיסטיקות מול המלון.
יש כאן מרחב שמשמש אותנו לפעילויות שונות. מוקדם בבוקר יש יוגה ופילאטיס, אחר כך גני ילדים ואחרי ארבע יש חוגים כמו ג'ודו, קרב מגע ורובוטיקה. בין פעילות לפעילות, צריך לסדר ואני עושה את זה יחד עם שגית מהתרבות. בערב יש לנו בר קטן עם אלכוהול וכשאין מי שיפעיל אותו, אנחנו גם ברמניות. אם אני נחה – אני שוקעת.
שיחה שלישית. מאי 2024
לפני כמה שבועות התחלתי לעבוד כמנהלת קשרי קהילה בפרויקט שנקרא "בשביל הקהילה" של החברה למתנ"סים. מדובר במסעות של חברים מקהילות בעוטף, כשהמסע מתחיל בשבוע ביער הסודי בקפריסין – ריטריט לריפוי והתחדשות.
התהליך הזה דורש תעצומות. מבוקר עד ערב יושבים במעגלי שיח, כתיבה, וגם שהות בטבע בליווי פסיכותרפיסטים ומנחים מתחומים שונים. המטרה היא לעבד את מאורעות שבעה באוקטובר. עבור חלק מהאנשים, זו ההזדמנות הראשונה לגעת בסיפור שלהם על ציר הזמן.
התהליך הזה דורש תעצומות. מבוקר עד ערב יושבים במעגלי שיח, כתיבה, וגם שהות בטבע בליווי פסיכותרפיסטים ומנחים. המטרה היא לעבד את מאורעות שבעה באוקטובר
המסע הזה הוא נקודת הפתיחה של תהליך שבמסגרתו נפגשת אותה קבוצה אחת לחודש, 18 אנשים בקבוצה, ומקימה פרויקט לשיקום העוטף.
זה לא מיזם מיסיונרי להחזרת אנשים לעוטף, אלא להחזרת פעימה של שייכות. להשבת אמון, הדדיות וקהילתיות. כי בלי הקהילה – דברים היו נראים אחרת. התוכנית פתוחה לכל מי שהחזיק בשבעה באוקטובר את ידית הדלת של הממ"ד. מעשית ומטאפורית.
ניר עדיין בקיבוץ עם כיתת הכוננות ועובד בחקלאות. חי חיים של רווק, פלוס יונתן שרוב הזמן נמצא איתו במפלסים. אחת לשבועיים הוא מגיע להרצליה לסופשבוע. איתמר בחו"ל, אורי בצבא. טליה ועלמה נוסעות ללימודים בבאר שבע, רותם לומד בהרצליה ויונתן עובד בגינון בכפר עזה, אחרי שעצר את שנת השירות.
ניר עדיין בקיבוץ עם כיתת הכוננות ועובד בחקלאות. חי חיים של רווק, פלוס יונתן שרוב הזמן נמצא איתו במפלסים. אחת לשבועיים הוא מגיע להרצליה לסופשבוע
במקביל, יונתן לקח על עצמו את שיפוץ הבית שלנו שניזוק מרסיסים והקומה העליונה התמלאה עובש. יש משפחות שחזרו לקיבוץ, בעיקר רווקים ובני שישים פלוס, אבל 100 משפחות מתוך 400 החליטו לא לחזור בכלל. כלומר, רבע ממשפחות הקיבוץ.
בחג השני של פסח, לראשונה מאז שבעה באוקטובר, הגעתי למפלסים. ערב קודם באתי לאירוע שארגנו לחברי כיתת הכוננות ונשותיהם בחורשה בקיבוץ. לא רציתי שניר יהיה שם לבד אז אספתי אותו מהבית – לא נכנסתי – וכשהסתיים הערב חזרנו יחד למלון.
למחרת באנו לקיבוץ לערב החג. זו הייתה ארוחת הערב המשפחתית הראשונה בבית. מייד נכנסתי למטבח להכין כרוב כבוש ועוד דברים. היה נעים לשבת יחד מסביב לשולחן בבית שלנו.
ואיך את מרגישה בימים אלה?
העבודה מצילה אותי. אני עסוקה בעזרה לאחרים שעוזרת גם לי. אחרי המסע לקפריסין השתחררה לי ההתנגדות ההרמטית לנסוע לקיבוץ. אני כבר לא מרגישה בחילה כשאני נוסעת על כביש 232. בפעם הראשונה שנסעתי בכיתי כל הדרך.
החיים עדיין בסימן שאלה גדול ולאט לאט מחלחלת ההבנה שהם לא יחזרו לקדמותם וצריך להצמיח משהו חדש שלא ברור מה הוא, אבל אין טעם להיתקע. הקהילות מפורקות ומה שהיה – לא יהיה וגם לא יכול להיות, אבל יהיה משהו אחר.
מובן שאנחנו עסוקים מאוד בעניין החטופים. "לא שלם בלעדיכם" היא לא רק סיסמה אלא האמת, ולצערי ההפגנות לא מזיזות לאף אחד.
צריך לשבת ולמצוא עם מי לדבר ולנסות לקדם שיח אחר מול חמאס. שביתה כללית במשק. לעצור את המדינה. אנשים בהרצליה פיתוח מטיילים על חוף הים עם הכלבלבים הקטנים והמתוקים שלהם, כמו על אי קטן בכוכב אחר.
צריך לשבת ולמצוא עם מי לדבר ולנסות לקדם שיח אחר מול חמאס. שביתה כללית במשק. לעצור את המדינה. אנשים בהרצליה מטיילים על חוף הים עם הכלבלבים הקטנים והמתוקים שלהם, כמו על אי קטן בכוכב אחר
העזרה ההדדית שהייתה בהתחלה – התפוגגה. אנשים התעייפו. הבעיה חזרה להיות שלנו. במפלסים עדיין שומעים כל הזמן קולות מלחמה ויש מי שנראה להם נורמלי שנמשיך לחיות ככה. אבל זה לא נורמלי. זה אף פעם לא היה נורמלי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם