"הקואליציה הנראית, כרגע, כמעשית ביותר היא קואליציה של כחול-לבן, העבודה והמחנה הדמוקרטי. אל 44 חבריה עשויה לחבור הרשימה המשותפת, אם יצליחו 13 חבריה להגיע להסכמה. אם חברי ישראל ביתנו ייעדרו מן ההצבעה, תוקם ממשלת גנץ".
יוסי ביילין קורא "להקים ממשלת מיעוט בלי הליכוד", אל מוניטור, 21 באוקטובר 2019
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
דבר המיעוט ההייטקיסטי: קראתי את המאמר של ביילין בלאונג', בדרך לפגישה של הבורד בוואלי, והוא עשה לי שכל. מיד היה ברור לי מה יזם מנוסה כמוני צריך לעשות. בצ'יק, עוד לפני שהמטוס המריא, הרמתי עצומה שקוראת לממשלת מיעוט באתר של העצומות והעליתי לוול שלי בפייס.
אחרי שנחתתי, עוד באובר, בדרך מהשדה לפאלו-אלטו, קיבלתי נוטיפיקציה מהאתר, שהגענו לעשרת אלפים סבסקרייברז! וזה רק מהזמן שישנתי כמו תינוק בביזנס. אתה קולט איזה דברים גדולים קורים כשבנאדם משתמש בצורה מושכלת בחוזקות שלו?
יש לי עכשיו כמה ימים צפופים בטירוף כאן, אז לא נראה לי שאני אוכל להתעסק בנוסף לכל גם עם אופטימיזציה של ההחתמה הזאת. מקווה שאנשים יוציאו לרגע את האף שלהם מהדיי-טו-דיי, יעשו מאמץ מינימאלי, יחתמו וישתפו.
אם היה לי קצת זמן והייתי משקיע בקידום הייתי מביא בקלות עוד 20-30 אלף חתימות. אבל מה לעשות, יש עלינו לחץ פסיכי לקראת ההנפקה המתקרבת, וכל הידיעות האלה שמתפרסמות עכשיו על התרגיל המבריק שאדם נוימן עשה לסופטבנק, לא עוזרות לנו בכלל, בלשון המעטה.
אגב, אתה מבין שאני בכלל לא דואג לעצמי, כן? אני אהיה בסדר. איכפת לי מהמדינה, שלא תגיע חס וחלילה לצ'פטר אילבן. זו המשמרת שלנו, לדאוג ש-8200 תישאר חזקה, שיהיה לילדים שלנו איפה לשרת, לא ככה? חוץ מזה, המצב שלנו זהב. אולי לא כמו של אדם נוימן – 😥 – אבל באמת שאין טענות.
לפני שיצאתי מהבית לשדה אמרתי לאשתי: תזכרי מה שאני אומר לך – אם הפעם גנץ לא מקים ממשלה, אפשר לסגור את הבאסטה. אין לנו מה לחפש פה יותר. נלך על האופציה של הרילוקיישן ושביבי והיסמנים המושחתים שלו ידאגו לעצמם לבד. נראה אותם מסתדרים בלי המיסים שלנו.
אבא שלי עליו השלום, ששירת כמג"ד במילואים עד גיל 70, היה תמיד אומר לי "תזכור – אין לנו מדינה רזרבית". אם יש משהו שאני מצטער עליו, זה שאני לא יכול להגיד לו: "אבא, תראה איזה יופי, סידרנו לעצמנו מדינה רזרבית. בקליפורניה".
דבר המיעוט הגילמני: כל הדיבור הקלישאי והרדוד הזה על "מיעוט" ו"רוב" הוא לא יותר משרידים ארכיאולוגים של מבני שיח שזמנם עבר. היום אנחנו כבר יודעים שאין דבר כזה "מיעוט" ואין דבר כזה "רוב". יש ספקטרום.
השימוש המניפולטיבי וחסר האחריות במושגים האלה הוא בסך הכל אמצעי רטורי משבש תודעה, שכל תפקידו לשמר דכאנות מצמיתה של הגמוניה כלכלית, שפעם מצליחה להתחפש למיעוט שהוא בעצם רוב ופעם מתחפשת לרוב שהוא בעצם מיעוט. ובצורה כזו מטשטשים במתכוון את האינטרסים הכלכליים-מעמדיים האמיתיים שבבסיס השיטה.
זו פוליטיקה כפרפורמנס. פוליטיקה כנוירוזה שמתחזה לפסיכוזה. פוליטיקה כמפעל הכחשה והדחקה. פוליטיקה שכופרת בחובתה המוסרית, לתת קול לאוכלוסיות המושתקות באמת, אלה שלא מצליחות להשתחרר מהפריפריה הזהותנית.
תגיד לי אתה – אם תוקם באמת "עלק ממשלת מיעוט" כזו, מי יבטא שם בין כל נציגי הגבריות הרעילה, את הממד הקווירי הלא בינארי והמושתק של המציאות, חוץ ממרב מיכאלי?
דבר המיעוט הרוחניקי: בדרך חזרה מהריטריט בראס אבו-גאלום בסיני עשיתי את הטעות של הלייף ופתחתי רדיו. ווי ווי, כמה אפשר לאכול את הראס, כמה? אשכרה הרגשתי איך הצ'אקרות שנפתחו לי על החוף נסגרות. כמה צעקות! איזה בד ווייבז! כמה אנרגיות רעות! שיגעו את רבי.
והכל בגלל מה? בגלל משחקי אגו. בגלל האשליה הזאת, כאילו אפשר לפתור את הבעיות שלנו בכיפופי ידיים. הם לא עוד לא הבינו את חוקי הקארמה הבסיסיים ביותר. אלימות מולידה רק אלימות, חמדנות מולידה רק חמדנות וגאווה היא האויבת הכי גדולה של הסלף האמיתי.
אם היו נותנים לי, הייתי מכניס לחדר אחד את ביבי, סמוטריץ', גנץ, לפיד ומה שמו הרוסי, ליברמן, ואם הם רק היו מצליחים לעצום עיניים ולשתוק ביחד שעה – לא יותר – לשתוק שעה, ולנשום ביחד ולהתרכז בנשימות של עצמם, באמת להקשיב פעם אחת לפעימות של הלב, להרגיש את הצמיחה הפנימית נולדת בתוכם, תאמין לי שכשהם היו פותחים עיניים אפילו הם היו מבינים, שבסופו של יום כולנו אותו דבר. אין באמת מיעוט ואין באמת רוב. יש רק בני אדם.
דבר המיעוט השלום-עכשווניקי: פייר, אני מודה שהתרגשתי לקרוא את המאמר של ביילין. כשגמרתי ישר עשיתי גוגל, לבדוק לאן הוא בעצם נעלם. תכל'ס, מאז יוזמת ז'נבה, לא כל כך שמענו ממנו.
ידעת שהוא נטש את רעיון שתי המדינות ותומך עכשיו בהקמת קונפדרציה ישראלית-פלסטינית? מרתק, לא? ביילין תמיד היה צעד וחצי לפני כולם. לפעמים אפילו יותר. וכמו תמיד, כשביילין מציע את "הפתרון המעשי ביותר", יש יסוד לחשד, שמדובר בפתרון שמעשיות היא לא בהכרח התכונה הבולטת ביותר שלו.
בכל אופן, הקריאה המרתקת של ביילין להקים ממשלת מיעוט, הזכירה לי את ימי הזוהר הגדולים שלו ושל חבורת הבלייזרים, כשהם עוד היו בצלו של שמעון פרס המנוח, הגורו הגדול של ההצעות המעשיות הבלתי מעשיות בעליל, ומי שהיה וירטואוז הדילים הפוליטיים שתמיד כמעט מצליחים, אבל בשנייה האחרונה נתקלים בבעיה קטנטנה, במשוכה כמעט בלתי נראית ולחלוטין בלתי צפויה ששמה "המציאות".
איך כתב לפני שנים רבות הגורו של פרס, נתן אלתרמן? "אל תאמרו אנחנו עוד בארץ רק מיעוט / דווקא פה אולי מוצדקת האופטימיות". אז בבקשה – מה משרה יותר אופטימיות "אחרי החגים" סתווית, מממשלת שמאל חילונית שנשענת על 44 חברי כנסת ונתמכת מבחוץ מצד אחד על ידי המצביעים הערבים ומהצד השני על ידי שונאי ערבים?
אם רק נשעה לרגע את תחושת אי האמון, שכרוכה בכל הקונסטרוקציה הפוליטית המורכבת הזו, ונזכיר לעצמנו שהבעיה הכי גדולה שלנו היא לא יוקר המחיה, לא ההדתה ואפילו לא השחיתות, אלא אך ורק הכיבוש, ברור שממשלת מיעוט חלומית כזאת, שיש לה בפרונט שלושה רמטכ"לים ואהוד ברק מחפה עליה מאחור, ואולי אפילו המתנחל מנוקדים יתמוך בה בהסכמה שבשתיקה, היא ורק היא הממשלה היחידה שיכולה להוביל לפריצת דרך מדינית, או לכל הפחות לחדש את "התהליך", שכולנו כל כך מתגעגעים אליו. ואם זה לא יקרה – זו לבטח תהיה ממשלת מיעוט שתדע לנצח מלחמה כמו שצריך.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם