צ׳ילה בלהבות זו לא הכלכלה - זה אי השיוויון, טמבל

המחאה בצ'ילה (צילום: AP Photo/Esteban Felix)
AP Photo/Esteban Felix
המחאה בצ'ילה

צ'ילה היא הנס הכלכלי של דרום אמריקה, או כך לפחות מציגים אותה בדרך כלל. אז למה רחובותיה עולים בלהבות, בדיוק כמו בוונצואלה עם כלכלתה הסוציאליסטית המתפרקת?

המדינה תחת עוצר כבר שבוע, עשרות הרוגים ואלפי עצורים. הנשיא הכריז שמדובר במצב מלחמה, רק לא ברור מלחמה נגד מי. הצבא ברחובות, דורס מפגינים לא חמושים ולא מאורגנים, שיצאו באופן ספונטני במחאה על העלאת מחירי התחבורה הציבורית. אבל ההעלאה היתה רק הניצוץ שהדליק את חבית חומר הנפץ. השלטים זועקים: לא מדובר ב-30 פסו – מדובר בשלושים שנה!

המחאה בצ'ילה (צילום: AP Photo/Rodrigo Abd)
המחאה בצ'ילה (צילום: AP Photo/Rodrigo Abd)

לצ'ילאנים נמאס לשמוע מזה שלושים שנה שהכלכלה הצומחת שלהם, שמקבלת שבחים מקרן המטבע, הבנק העולמי וכל גוף כלכלי בינלאומי בעולם, מבטיחה להם שאוטוטו פירות הצמיחה יגיעו גם אליהם.

המדינה תחת עוצר כבר שבוע, עשרות הרוגים ואלפי עצורים. הנשיא הכריז שמדובר במצב מלחמה, רק לא ברור מלחמה נגד מי. הצבא ברחובות, דורס מפגינים לא חמושים ולא מאורגנים, שיצאו למחאה ספונטנית

דרום אמריקה מעולם לא היתה האזור היציב ביותר מבחינה פוליטית או מבחינה כלכלית, מבלי להכנס לסקירה היסטורית מפורטת או מדויקת, אפשר לתמצת ולומר, שהיבשת, שבשנות השבעים נטתה באופן ברור לכיוון האידיאולוגיה הקומוניסטית, עברה גל הפיכות צבאיות בעידודה ותמיכתה של ארה"ב ובעקבותיהן שנים של משטרים צבאיים רצחניים, שדאגו לדכא כל מחשבה מהפכנית.

המשטרים הצבאיים התחלפו בשנות השמונים בדמוקרטיות יציבות פחות או יותר, אבל ברוב המדינות, ובצ'ילה יותר מכולן, הם הותירו מורשת אידיאולוגית נאו-ליברלית מבית מדרשם של מוריהם הרוחניים מהיבשת הצפונית.

הגנרל אוגוסטו פינושה, דיקטטור ידוע לשימצה בעולם, עדיין זוכה לאהדה לא מבוטלת אצל חלק לא מבוטל מהאוכלוסיה בצ'ילה, נזקפת לזכותו בעיניהם המודרניזציה וההתיעלות של הכלכלה הצ'יליאנית הנחשלת.

צ'ילה למעשה לא הפכה מעולם לדמוקרטיה אמיתית. החוקה בה עד היום היא החוקה מימי שלטון הגנרל פינושה, עם תיקונים קוסמטיים, אבל במהותה היא עדיין אותה חוקה שמרנית ונוקשה שגם תקופת שלטונה של הנשיאה "הסוציאליסטית" מישל בצ'לט לא העזה לשנות.

צ'ילה, למעשה, לא הפכה מעולם לדמוקרטיה אמיתית. החוקה בה עד היום היא החוקה מימי שלטון הגנרל פינושה, עם תיקונים קוסמטיים, אבל במהותה היא עדיין אותה חוקה שמרנית ונוקשה

בחוקה הצ'ילאנית אין כל שמירה על זכויות האדם, אין כמעט התחייבות של המדינה כלפי אזרחיה, כוחו של הנשיא הוא כמעט אבסולוטי בנושאי חקיקה, אין שירותי רווחה, אין פנסיה ממשלתית, סבסוד לשירותים ציבוריים, חינוך או רפואה. חלום ניאו-ליברלי בלב ליבה של דרום אמריקה מולדתו של צ'ה גווארה.

הנוסחה הנאו-ליברלית עובדת בצ'ילה כמו שעון, הכלכלה צומחת לאורך שנים, החוב החיצוני פוחת, דירוג האשראי הולך ועולה. המדינה התקבלה ל-OECD ב-2010 ואינה נחשבת עוד למדינה מתפתחת, אלא חברה במועדון המדינות המפותחות. הבנק העולמי מגדיר אותה כמדינה בעלת הכנסה גבוהה, על פי וויקיפדיה היא נחשבת למשגשגת והיציבה בכלכלות אמריקה הלטינית בכל מה שקשור לתחרותיות, תל"ג לנפש, גלובליזציה וחופש כלכלי.

אז בכל זאת, אם כל כך טוב, למה כל כך רע?

לפי מדד ג'יני של הבנק העולמי שמודד אי שיווין כלכלי במדינות העולם, צ'ילה נמצאת במקום השביעי הגרוע ביותר.

אז נכון שיש כמה מדינות דרום אמריקאיות שמקדימות אותה בדירוג, כמו ברזיל וקולומביה ועוד אחיות ממרכז אמריקה כמו הונדורס ופנמה ממוקמות מעליה, אבל לצ'ילאנים נמאס להיות היהלום שבכתר הנאו-ליברלי. נמאס להם לשמוע שלושים שנה שהם כלכלה יציבה, צומחת ומצליחה, דוגמא לחיקוי והערצה, כשחמישים אחוז מהאוכלוסיה מחזיק בשני אחוז מהעושר, ואחוז אחד מהאוכלוסיה מחזיק בשלושים אחוז ממנו.

לפי מדד ג'יני של הבנק העולמי שמודד אי שיווין כלכלי במדינות העולם, צ'ילה נמצאת במקום השביעי הגרוע ביותר. נמאס לצ'יליאנים לשמוע שהם מודל לחיקוי והערצה

בצ'ילה אין ארגוני עובדים חזקים, אין מפלגה פופוליסטית בדומה לפרוניסטים בארגנטינה או למפלגת הפועלים בברזיל. למהומות אין מנהיג, ולנשיא פיניירה אין עם מי לנהל משא ומתן.

התגובה שלו היתה אלימה בתחילה, בצ'ילה רגילים לסדר את הענינים באלימות, אבל הפעם זה רק החריף את המצב.

אחרי האלימות באה התנצלות, העלאת מחירי התחבורה הציבורית בוטלה ונשכחה כמובן והוכרזו שורה של צעדי הרגעה. העלאת מיסים על עשירים, הטבות לעניים; עבור נשיא ימני ושמרן כמו סבסטיאן פיניירה מדובר במהפכה אמיתית, עבור ההמון הזועם ברחובות מדובר בקוסמטיקה. הם הולכים על כל הקופה, הם רוצים שינוי של המודל הכלכלי.

האירוניה היא שהמודל הכלכלי עובד. לא מושלם, לא מספיק מהר אבל עובד.
תיאוריית "החלחול" הידועה לשימצה עובדת בצ'ילה. אי השיוויון עדיין מזעזע אבל הוא הולך ומצטמצם במונחים ריאליים, אחוזי העוני יורדים, אחוזי האבטלה יורדים, האנלפבתיות חוסלה כמעט לחלוטין, למרות שהחינוך הוא בתשלום. תמותת התינוקות ירדה והיא מהנמוכות בדרום אמריקה, למרות הרפואה היקרה.

העניים שיוצאים ממעגל העוני לומדים, רוכשים מקצוע ומשיגים עבודה. הם לא מסתפקים בפירורים. לתדהמתם של העשירים הם רוצים פרוסה של ממש

לא פחות חשוב לדעת, שהמתקוממים אינם העניים המרודים, הם דווקא אלה שחל שיפור מסוים במצבם, והם מצפים ליותר. הם ראו כי טוב, ראו את הצמיחה, ראו את העושר והם רוצים פרוסה גדולה יותר מהעוגה. מדובר במעמד הבינוני החדש, סטודנטים ובעלי מקצועות שמרוויחים מעט מידי ושואפים ליותר, לא באריסים העניים צאצאי השבטים האינדיאנים בכפרים הנידחים שמהווים את רובם של העניים המרודים בצ'ילה.

תיאוריית החילחול המושמצת עובדת, הבעיה היא שהחילחול עבור העשירים ועבור העניים הוא משהו אחר לגמרי.

עבור העשירים – חילחול פירושו: אנחנו נעשה מיליונים ונזרוק לכם כמה עצמות כדי שלא תמותו ברעב. ניתן לכם עבודה עבור שכר שיאפשר לכם איכשהו להתקיים, חילחול אמרנו, לא? תגידו תודה יפה.

העניים שיוצאים ממעגל העוני לומדים, רוכשים מקצוע ומשיגים עבודה. הם לא מסתפקים בפירורים. לתדהמתם של העשירים הם רוצים פרוסה של ממש.

פיניירה הוא האיש השביעי בעושרו בצ'ילה, אם הוא לא יחזיר את העיניינים למסלולם בקרוב, חבריו העשירים יראו לו את הדלת החוצה. הבלגן עולה להם כבר יותר מידי כסף

פיניירה הוא האיש השביעי בעושרו בצ'ילה, אם הוא לא יחזיר את העיניינים למסלולם בקרוב, חבריו העשירים יראו לו את הדלת החוצה. הבלגן עולה להם כבר יותר מידי כסף.

אשתו של פיניירה התראיינה לטלוויזיה ואמרה, כמעט בתדהמה, שכנראה שהם יאלצו לוותר על חלק מהפריבילגיות שלהם.
כנראה שהיא צודקת.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד 870 מילים ו-2 תגובות
סגירה