זירת הבלוגים

קודם משפט - אחר כך הראיות

אמנות אולי לא תציל את העולם - אבל היא חייבת להאיר את הדברים שלא נראים

26/10/2019 15:30
קשישטוף  וודישצ'קו  ביצירה ההופכת בנינים – בייחוד מבני ציבור – מוזיאונים אנדרטאות – למסך – גוף שעליו מוקרנים  פנים, או ידיים,  צילומים חלקיים של אנשים המעידים על פגיעות שחוו. צילום מסך מתוך הוידאו שלו

אין יום כעת שאין בו חדשות מבתי המשפט, אבל אין גם יום שבו אנחנו לא שומעים על גזרי הדין בלי בית משפט. על המפיק שהטריד, הגננת שהתעללה, הצדיק שרימה ועוד.

תומכי ראש הממשלה שאין בלתו מפגינים כעת למען הדמוקרטיה והצלתה מפני שילטון החוק ומערכת המשפט: הם פסקו שהוא זכאי. העם מתגייס לפדות את נעמה מהגולאגים, חוגג למשבתה של הבריטית בקפריסין, וילדי העם מכים במוטות ברזל רב בן 80. זו היתה רק הקדמה – אחר כך הם תוקפים את החיילים ששומרים עליהם. בפסקי הדין נטולי ראיות – תקיפת חיילים חמושים גרועה בהרבה מתקיפת רב קשיש, אבל בשני המקרים אין משפט ואין עונש.

המוסר של דמוקרטית ויהודית הולך ומתגבש – אנחנו תמיד צודקים. הדמוקרטיה היא רק לנו. לנו מותר להבריח סמים, קצת; להשתמש בנשק קצת, מותר לנו לעצור ללא משפט זרים שבאו לכלותנו.

אמנות אולי לא תציל את העולם – אבל אמנות תמיד הכירה את האמת, ולמרות יכולתה ליצור עולמות בדיוניים, היא חייבת להאיר את הדברים שלא נראים

שום חוק של שום ארץ אחרת לא ממש מעניין אותנו; החברֶה שלנו הם ילדים תמימים וגיבורי חייל. והאנחנו שמרכיב את "שלנו"- הולך ומצטמצם, לא רק אזרחים זרים לא נחשבים – ערבים זה ברור, אבל גם מי שסתם לא מסכים איתנו.

אמנות אולי לא תציל את העולם – אבל אמנות תמיד הכירה את האמת, ולמרות יכולתה ליצור עולמות בדיוניים, היא חייבת להאיר את הדברים שלא נראים.
העדויות, הפרטים, האנשים, הם מה שיכול לשנות את המשפט.

אני הצטרפתי ל"me too" בשלב של 'הגיע הזמן לספר'. הצפת הרשת והתודעה – במידע שהיה ידוע תמיד לנשים, והרבה פחות לגברים – היא המהפכה הגדולה של me too. צמצום הפער הזה בנקודת המבט. דעו לכם שהעולם נראה אחרת מהצד שלנו. הנקמנות, משפטי השדה וציד המכשפות, פחות מדברים אלי, בעייתיים במקרים רבים, וגם הרבה פחות חשובים, כי השינוי המיוחל הוא לא חשבונאי וקטנוני – הוא שינוי העתיד.

הצפת הרשת והתודעה – במידע שהיה ידוע תמיד לנשים, והרבה פחות לגברים – היא המהפכה הגדולה של me too. צמצום הפער הזה בנקודת המבט. דעו לכם שהעולם נראה אחרת מהצד שלנו

העדויות והראיות – פניו החבולות של רב מוכה, כמו פניה הכבויות של אישה מוכה, סיפוריהם של עצורים ללא משפט, מגורשים ללא סיבה, וקורבנות אקראיים – משנה הכל.

גם אני רוצה שיחזירו את נעמה לביתה, כי הראו לי שוב ושוב את פניה ואת פני אמה. אם יראו לי כל יום את פניה של היבא השובתת רעב בבית המעצר הישראלי – לא אוכל לשתות ביום חם בלי לחשוב עליה.

אם יראו לי אותה שוב ושוב כמו את פני נעמה – היא תראה לי גם כן נערה צעירה ולא מסוכנת, ומה רוצים ממנה, ואיך יתכן בכלל שהיא מסוכנת למדינה החזקה שלנו. המדינה שראש הממשלה, שנפל קרבן לעלילות השווא, הפך למעצמה אדירה.

אבל אותה לא ממש רואים כל היום. רואים טיפה, בזכות שביתת הרעב שלה. האזרח הירדני השני שעצור אפילו לא זכה לאיזכור בשם, ולא ראינו את פניו כלל.

היבא אללבדי ונעמה יששכר

היבא אללבדי ונעמה יששכר

אמנות אולי לא תציל את העולם – אבל אמנות תמיד הכירה את האמת, ולמרות יכולתה ליצור עולמות בדיוניים – חייבת להאיר את הדברים שלא נראים.
אמנות יכולה להראות את הראיות. לתעד את העדויות ולקרב אותן אלינו. אמנות יכולה להביא לפרצוף את האנשים המושתקים, המוססתרים מאחורי חומות וגדרות אמיתיות וווירטואליות.

אמנות יכולה להראות את הראיות. לתעד את העדויות ולקרב אותן אלינו. אמנות יכולה להביא לפרצוף את האנשים המושתקים, המוסתרים מאחורי חומות וגדרות, אמיתיות וווירטואליות

שני אמנים שעוסקים בדיוק בזה: בהנכחת עדויות במרחב הציבורי.

האמנית הקנדית-אמריקאית ג'ני הולצר, אמנית פמיניסטית, קונספטואלית וחכמה. בשבוע שעבר הוקרנה על בנינים במרכז רוקפלר בניו יורק עבודתה "אזכרה" (Vigil). הטקסטים המוקרנים הם ציטוטים של בני אדם ששרדו פשעי ירי בארה"ב. "נקלענו לאש צולבת". "ירו בי בAK-47"

"כמעט כל יום אתה מכיר מישהו, או שהם מכירים מישהו שירו בו, או שכיוונו לו נשק לראש. הירי שלי היה פשע שנאה. של החיים שלי. אני זוכרת שהתחננתי תוך כדי שרצתי וברחתי מכדורים ששרקו סביבי. אני זוכרת שהתחבאתי מתחת למשאית".

"הירי שלי היה פשע שנאה. של החיים שלי. אני זוכרת שהתחננתי תוך כדי שרצתי וברחתי מכדורים ששרקו סביבי. אני זוכרת שהתחבאתי מתחת למשאית"

"קאתי מק'לור: זה הטריף אותי. איך ייתכן שתקנה נשק בשעה 11 בבוקר ותירה בו באשתך אחרי הצהריים?",

"אני 12 שנים חייתי בפחד, פאניקה, חרדה, דיכאון והפרעות פוסט טראומתיות שהלכו ותפחו בתוך הראש שלי והגוף שלי".

ג'ני הולצר הציגה את במשך יותר מארבעה עשורים את העבודות שלה, המבטאות קונספטים, רעיונות, כאב – במקומות ציבוריים. גם במוזיאונים וגלריות אבל היא מעניקה חשיבות מיוחדת למרחב הציבורי – בין שהוא הרחוב – בחריטת טקסטים על ספסלי שיש, הקרנות, פלקטים, שלטי רחוב, ובין שהמרחב מודפס – כשצירפה עבודות שלה לעיתונים יומיים. העמדות, הרעיונות הצער שהיא מבטאת בעבודות – הם פוליטיים, הם נגד בורות ואלימות והם מוזרים, אמיצים, וספוגים בהומור סרקסטי. המדיום שלה הוא טקסטים, כתיבה – אבל ההקשר הופך את הכתיבה שלה לאמנות חזותית, פרפורמנס – משהו שמפקיע את הטקסט מהשיח הכתוב הספרותי ויוצר התייחסות שונה.

ביום חמישי האחרון 28.10.19, נערך לכבודה אירוע גאלה החוגג את יצירתה.

גם האמן הפולני קשישטוף וודישצ'קו עוסק במשך שנים באמנות שהופכת בנינים – בייחוד מבני ציבור – מוזיאונים אנדרטאות – למסך – גוף שעליו מוקרנים פנים, או ידיים, צילומים חלקיים של אנשים המעידים על פגיעות שחוו.

בעקבות עבודה של שנתיים בסדנה עם 8 נשים, שבסופן העידו על מקרים של הטרדה מינית וצורות נוספות של סבל ודיכוי במקומות עבודה, הוקרנו חלקי הפנים שלהן על מבנה כדורי במשך יומיים

העבודה – שהוקרנה בטיחואנה, בעקבות עבודה של שנתיים בסדנה עם 8 נשים שבסופן העידו על מקרים של הטרדה מינית ועוד צורות של סבל ודיכוי במקומות עבודה. חלקי הפנים שלהן הוקרנו על מבנה כדורי במשך יומיים.

ווידישצ'קו עשה הרבה מאוד עבודות כאלה בהרבה מקומות בעולם – כשהוא נותן במה לקולות המושתקים ביותר במקומות שבהן עבד. בהרבה מהעבודות יחד עם הבמה הפומבית והגדולה, נשמר חיסיון על דמויותיהם של האנשים והוקרנו רק ידיים, או רק חלק מהפנים.

KRZYSZTOF WODICZKO: THE TIJUANA PROJECTION Progressive technology gave voice and visibility to the women who work in the "maquiladora" industry in Tijuana. The artist had worked with a group of Mexican women who now spoke about their often traumatic experiences, sexual harassment at the workplace, domestic violence, family disintegration, police brutality. In Tijuana the participants took part in the live projection for the first time, thanks to a special head-mounted device comprising a camera, a microphone, and a portable transmitter. Blown-up to huge dimensions, the “live” faces of six women and their amplified voices, speaking of issues that had until now been mostly taboo, meant the projection spectacularly claimed the city’s public space. Join us for an artist talk by internationally renowned artist Krzysztof Wodiczko on Friday, June 1 from 2-4 pm at Ateneo Art Gallery in Areté!It is free, open to the public, and participation is encouraged!Registration Link: http://bit.ly/KrzysztofWodiczkoEvents page: https://www.facebook.com/events/201505113970372/#BellasArtesProjects

פורסם על ידי ‏‎Bellas Artes Projects‎‏ ב- יום ראשון, 20 במאי 2018

 

לא רק בהקשר של העבודה הזו – המבנה של מרכז התרבות בטיחואנה מעורר סקרנות, אבל זה לפעם אחרת.

הוא יוצר רחפנים עם עיניים על שני מסכי לד ופה מגפון, שעפים נמוך מעל פארק במילאנו ומדברים את השיחות שהקליט עם אנשים "שקופים", מהגרים ופליטים, שקולם ועיניהם הוקלטו והפכו למין יתוש מדבר, שעיניו נוקבות

בעבודה מיוני השנה, במילנו, שנקראת "הם" "LORO", הוא משתמש בטכנולוגיה חדשה הרבה יותר (גם הקרנות הענק היו טכנולוגיה מפתיעה ומרשימה בזמן שהוצגו): הוא יוצר רחפנים עם עיניים על שני מסכי לד, ופה מגפון, הרחפנים עפים נמוך מעל פארק במילאנו ומדברים את השיחות שהקליט עם "אנשים שקופים", מהגרים ופליטים. גם כאן העבודה מבוססת על ראיונות עם אנשים אמיתיים שהקול והעיניים שלהם הוקלטו, והפכו למין יתוש מדבר, שעיניו נוקבות.

אילו פסטיבלים בישראל היו יכולים להכיל עבודה שהיא גם פרפורמנס וגם פוליטית וגם חזותית – אולי היינו זוכים גם כן לעבודה שלו. כאן בוידיאו:

מה שאנחנו יכולים לעשות מול התעשיה העצומה של מציאות שקרית ואינטרסנטית – האא לדבוק בסיפורים שלנו ולדחות את סיפוריהם של העריצים . (זו פרפרזה מסוימת על דבריה של הסופרת ארונדהטי רוי).
שבת שלום.