דונלד טראמפ (צילום: AP Photo/Jeffrey Phelps)
AP Photo/Jeffrey Phelps
דונלד טראמפ

חזרתו של טראמפ לבית הלבן תסכן גם את אירופה

בכהונתו הראשונה כנשיא, טראמפ פלרטט עם הוצאתה של ארצות הברית מנאט"ו ● כמה מעוזריו לשעבר מאמינים כי אם ייבחר שנית בנובמבר, הוא עלול לממש את האיום ● מומחים חוששים כי בלי החיבוק של וושינגטון, אירופה עלולה לחזור לעברה האפל, האנרכי והלא-ליברלי, ולייצא את הסכסוכים האלו החוצה

FPמהי אירופה האמיתית? היבשת השלווה, הדמוקרטית והמאוחדת ברובה של העשורים האחרונים? או אירופה המפולגת, הבלתי יציבה ורווית הסכסוכים שהתקיימה במשך מאות שנים לפני כן? אם דונלד טראמפ ינצח בבחירות לנשיאות בנובמבר, אנחנו עשויים לגלות בקרוב.

בכהונתו הראשונה כנשיא, טראמפ פלרטט עם הוצאתה של ארצות הברית מנאט"ו. כמה מעוזריו לשעבר מאמינים כי הוא עלול לעשות זאת באמת אם יזכה לכהונה שנייה. ולא רק טראמפ מדבר כך: כפי שטען הסנאטור ג'יי די ואנס, מחסידיה המובילים של "אמריקה תחילה", "הגיע הזמן שאירופה תעמוד על רגליה".

גם בקרב מי שאינם חתומים במפורש על אתוס "אמריקה תחילה", הולכת ומתחזקת המשיכה של עדיפויות מתחרות, בייחוד באסיה. האפשרות של אירופה פוסט-אמריקאית עולה על הדעת יותר ויותר. ראוי לשאול איזה מין מקום היא תהיה.

בכהונתו הראשונה כנשיא, טראמפ פלרטט עם הוצאתה של ארצות הברית מנאט"ו, תרחיש שהוא עשוי לממש אם ייבחר לכהונה שנייה. אירופה כזו, פוסט-אמריקאית, עלולה לחזור בסופו של דבר לדפוסי עבר אפלים

האופטימיסטים מקווים שאירופה תמשיך לשגשג – גם אם תאבד את המטרייה הביטחונית האמריקאית שראשי נאט"ו יחגגו בוועידת יום השנה ה-75 לברית, שתתקיים ביולי בוושינגטון. לפי תפיסה זו, ארצות הברית אולי תלך הביתה, אבל אירופה, שבשמונים השנים האחרונות התעשרה, התייצבה וביססה דמוקרטיה מהימנה, ערוכה לפעול ככוח בונה, עצמאי, בעולם רב-קוטבי.

אולם סביר יותר שאירופה פוסט-אמריקאית תיאבק להתמודד עם האתגרים העומדים בפניה – ועלולה אף לחזור, בסופו של דבר, לדפוסי עבר אפלים, אנרכיים ולא-ליברליים. "אירופה שלנו היום היא בת-תמותה. היא יכולה למות", התריע נשיא צרפת עמנואל מקרון באפריל. בעולם של "אמריקה תחילה" זה אכן עלול לקרות.

נשיא צרפת לשעבר עמנואל מקרון בכנס האיחוד האירופי, אפריל 2024
נשיא צרפת לשעבר עמנואל מקרון בכנס האיחוד האירופי, אפריל 2024

אירופה השתנתה בצורה כה דרמטית מאז מלחמת העולם השנייה, שאנשים רבים – בייחוד האמריקאים – שכחו כמה חסרת תקווה נראתה פעם היבשת. אירופה הישנה ייצרה כמה מהתוקפנים הגדולים ביותר ומהרודנים השאפתניים ביותר בהיסטוריה; השאיפות האימפריאליות והיריבויות הפנימיות שלה הציתו סכסוכים שגררו פנימה מדינות מכל העולם. אירופה היא ארץ "המלחמות הנצחיות" והצרות האינסופיות, אמר הטייס והבדלן צ'רלס לינדברג ב-1941 – מוטב לארצות הברית להתרחק מהיבשת המקוללת הזאת.

הבעיה הבסיסית הייתה גיאוגרפיה שדחסה יותר מדי מתמודדים חזקים במרחב אחד. הדרך היחידה לשרוד בסביבה הזאת הייתה להתרחב על חשבונם של אחרים; הדינמיקה הזאת דנה את אירופה לסבבים של סכסוך אסוני. לאחר 1870 עלייתה של גרמניה מאוחדת ככוח תעשייתי וצבאי דורסני במרכז האזור הפכה את הנזיד הזה לרעיל עוד יותר. הפוליטיקה של היבשת הייתה הפכפכה כמו הגאופוליטיקה שלה: מאז המהפכה הצרפתית ואילך, אירופה חוותה תנודות פראיות בין ליברליזם לצורות הרודנות הגרוטסקיות ביותר בהיסטוריה.

אירופה השתנתה בצורה כה דרמטית מאז מלחמת העולם השנייה, ורבים שכחו כמה חסרת תקווה נראתה פעם היבשת: מאז המהפכה הצרפתית ואילך, אירופה חוותה תנודות פראיות בין ליברליזם לצורות הרודנות הגרוטסקיות ביותר בהיסטוריה

בשלהי שנות ה-40 לא הייתה סיבה לחשוב שמלחמת העולם השנייה שברה את המעגל הזה. היריבויות הישנות נמשכו: צרפת פחדה שגרמניה תקום ותעשה שוב שמות ​בשכנותיה. רדיקליזם חדש איים בדמותם של ברית המועצות והקומוניסטים האירופאים שתחת שליטתה, בעוד הדיקטטורות הימניות נותרו מבוססות בפורטוגל ובספרד. הדמוקרטיה הייתה בסכנה במדינות רבות; המחסור הכלכלי החריף את היריבות והפילוג.

קשה לומר שהולדתה של אירופה חדשה הייתה בלתי נמנעת: נדרשה התערבות רדיקלית, חסרת תקדים, מצד אותה מדינה שבמשך זמן רב ניסתה להימנע מסכסוכי היבשת. ההתערבות נבעה מהמלחמה הקרה, שאיימה להפוך קריסה נוספת של שיווי המשקל האירופי לבלתי נסבלת אפילו עבור מעצמה רחוקה.

חגיגות יום הניצחון בלונדון, 8 במאי 1945
חגיגות יום הניצחון בלונדון, 8 במאי 1945

ההתערבות האמריקאית התרחשה בהדרגה, בנסיבות כאוטיות לעיתים קרובות, בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50. והיא כללה שורה של התחייבויות שלובות בעלות השפעות מהפכניות. ההתחייבות החיונית ביותר הייתה ההתחייבות הביטחונית של ארצות הברית באמצעות נאט"ו, שנתמכה בפריסת כוחותיה.

ההגנה של צבא ארצות הברית שברה את מעגל האלימות על ידי שמירת מערב אירופה מפני מוסקבה – ומפני יצר ההרס העצמי שלה. כל עוד ארצות הברית הגנה על האזור, האויבות הוותיקות לא היו צריכות לחשוש עוד זו מזו: נאט"ו, כפי שאמר בכיר בריטי ב-1948, "תעלים את הבעיות ארוכות השנים בין גרמניה לצרפת". מדינות מערב אירופה יכלו סוף סוף להשיג לעצמן ביטחון מבלי לשלול אותו מאחרים. דבר זה בתורו עצר את היריבויות הפוליטיות ואת מרוצי החימוש ששלטו באזור, ואפשר למדינות החברות לשלב זרועות כנגד איום משותף.

ההתערבות האמריקאית החיונית ביותר באירופה הייתה ההתחייבות הביטחונית. לראשונה, מדינות אירופה לא היו צריכות לחשוש עוד זו מזו, ויכלו סוף סוף להשיג לעצמן ביטחון מבלי לשלול אותו מאחרים

כך אפשרה מדיניותה של ארצות הברית שינוי נוסף: שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי. באמצעות תוכנית מרשל, ארצות הברית דחפה בתקיפות לשיתוף פעולה פנים-אירופי כתנאי לסיוע השיקומי, ויילדה את מוסדות המעבר שמאוחר יותר הפכו לקהילה הכלכלית האירופית ולאיחוד האירופי.

נוכחותו של הצבא האמריקאי הקלה את שיתוף הפעולה בכך שאפשרה לאויבות לשעבר לשלב את משאביהן מבלי להתפשר על ביטחונן. האמריקאים הם "האירופאים הכי טובים", אמר קנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר ב-1949. במילים אחרות, נוכחותה של וושינגטון אפשרה לבעלות בריתה האירופיות לקבור את יריבויות העבר.

הקמת נאט"ו, 4 באפריל 1949 (צילום: AP Photo)
הקמת נאט"ו, 4 באפריל 1949 (צילום: AP Photo)

השינוי השלישי היה פוליטי: אם התוקפנות הייתה נטועה באוטוקרטיה, אזי שינוי הגאופוליטיקה של אירופה הצריך את שינוי הפוליטיקה שלה. השינוי הזה החל עם הדמוקרטיזציה הכפויה של מערב גרמניה תחת הכיבוש של בעלות הברית. הוא כלל שימוש בסיוע של תוכנית מרשל כדי להחיות ולייצב דמוקרטיות שבריריות.

השינוי הזה התאפשר גם הוא בזכות הנוכחות הצבאית האמריקאית – שמנעה הגמוניה סובייטית שהייתה שמה קץ לדמוקרטיות האירופיות, ואפשרה למדינות להשקיע בתוכניות רווחה נדיבות שדחקו לשוליים את השמאל והימין הקיצוניים.

ההתערבות האמריקאית עזרה להפוך את אירופה המסוכסכת לגן עדן פוסט-היסטורי בליבו של סדר ליברלי מתרחב. היה זה הישג משנה-עולם – שכעת נראה כי כמה אמריקאים נחושים להעמיד אותו בסכנה

היה זה פתרון אמריקאי ייחודי לבעיות של אירופה. רק ארצות הברית הייתה חזקה מספיק כדי להגן על אירופה מפני אויביה – ועם זאת רחוקה מספיק על מנת שלא להוות איום ממשי של כיבוש והכפפת האזור לצמיתות. רק לארצות הברית היו המשאבים לסייע בשיקום האזור ההרוס ובהפיכתו לכלכלה חופשית משגשגת. רק ארצות הברית יכלה לשכך את היריבויות של אירופה בעודה מגינה על החירויות הדמוקרטיות שלה ואף מחזקת אותן. למעשה, הפרויקט האמריקאי במערב אירופה התגלה כמוצלח עד כדי כך שעם תום המלחמה הקרה הוא פשוט התפשט מזרחה.

ההתערבות האמריקאית עזרה להפוך את "היבשת האפלה", כפי שכינה את אירופה ההיסטוריון מארק מאזוור, לגן עדן פוסט-היסטורי בליבו של סדר ליברלי מתרחב. היה זה הישג משנה-עולם – שכמה אמריקאים נראים כעת נחושים להעמיד אותו בסכנה.

דונלד טראמפ, יוני 2024 (צילום: AP Photo/Steve Helber)
דונלד טראמפ, יוני 2024 (צילום: AP Photo/Steve Helber)

המחויבות האמריקאית לאירופה מעולם לא תוכננה להימשך לעד. פול הופמן, שפיקח על תוכנית מרשל, אהב להתבדח שהמטרה שלו היא "לגרום לאירופה לעמוד על רגליה ולרדת מהגב שלנו". בשנות ה-50 נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר תהה מתי האירופאים יוכלו לצעוד קדימה כדי שוושינגטון תוכל "להישען לאחור ולהתרגע קצת". בהזדמנויות רבות ארצות הברית שקלה לצמצם או אף לחסל את הנוכחות של כוחותיה.

זה לא צריך להפתיע: התפקיד שמילאה ארצות הברית באירופה הניב תועלת אדירה אבל גם גבה מחיר אדיר. ארצות הברית הבטיחה להגן, גם בסיכון של מלחמה גרעינית, על מדינות הנמצאות במרחק אלפי קילומטרים. באמצעות אספקת סיוע חוץ ומתן גישה אסימטרית לשוק הביתי העצום שלה היא שיקמה יבשת וסייעה למדינות זרות לצמוח במהירות רבה יותר מאשר ארצות הברית עצמה.

התפקיד שמילאה ארצות הברית באירופה הניב תועלת אדירה אבל גם גבה מחיר אדיר: ארה"ב הבטיחה להגן, גם בסיכון של מלחמה גרעינית, על מדינות הנמצאות במרחק אלפי קילומטרים ממנה

היא הייתה סובלנית כלפי מנהיגים בעלי ברית, כמו נשיא צרפת שארל דה גול, שהביעו לעיתים מרמור צדקני כלפי ההגנה שסיפקה ארצות הברית. וּוושינגטון זנחה את אחת המסורות הדיפלומטיות המוערכות ביותר שלה – סלידה מבריתות משעבדות – כדי להפוך לאפוטרופסית של יבשת שמזה זמן רב הייתה רק צרות ותו לא.

האמביוולנטיות שהייתה כרוכה בכך נסבלה בשל ענייניה הדחופים של המלחמה הקרה – ומפני שהמבקרים לא יכלו להציע רעיונות מעשיים לביטחונה של אירופה ללא ארצות הברית. אולם היום, כאשר טרדות ישנות נמשכות ואתגרים חדשים מסיטים את תשומת ליבה של וושינגטון לכיוונים אחרים, הספקנות של ארצות הברית כלפי אירופה חזקה מאי פעם. היא מתגלמת בדמותו של טראמפ.

דונלד טראמפ, יוני 2024 (צילום: AP Photo/Carlos Osorio)
דונלד טראמפ, יוני 2024 (צילום: AP Photo/Carlos Osorio)

טראמפ מתלונן זה שנים על העול שנופל על כתפיה של וושינגטון בנאט"ו; הוא איים לאפשר לרוסים פרועים לעשות "כל מה שמתחשק להם" לבעלות הברית האירופיות הטרֶמפיסטיות. הוא מתעב בבירור את האיחוד האירופי, שהוא אינו רואה בו את פסגת האחדות היבשתית אלא מתחרה כלכלי אכזרי.

כפופוליסט ליברלי הוא אדיש – אם לא עוין ממש – כלפי שגשוגה של הדמוקרטיה הליברלית באירופה. מדוע האמריקאים צריכים לדאוג לאירופה, הוא שואל, כאשר יש "אוקיינוס בינינו?". כאשר טראמפ משווק את מדיניות החוץ של "אמריקה תחילה", הוא מתכוון למדיניות חוץ שבה ארצות הברית משילה מעליה סוף סוף את ההתחייבויות הבלתי רגילות שנטלה על עצמה מאז מלחמת העולם השנייה.

טראמפ מתלונן זה שנים על העול של נאט"ו. הוא מתעב את האיחוד האירופי, ורואה בו מתחרה כלכלי אכזרי. הגיע הזמן להתייחס ברצינות לאפשרות שארצות הברית עשויה באמת לעזוב יום אחד את אירופה

ראוי להבהיר, איש אינו יודע מה טראמפ יעשה בבית הלבן. נסיגה מלאה מנאט"ו, שתכעיס את הרפובליקאים האינטרנציונליסטיים הנותרים, אולי לא תהיה שווה את המחיר הפוליטי.

אבל כאשר טראמפ מתמודד לנשיאות ותומכיו צוברים כוח בקרב הרפובליקאים – והאיום שמציבה סין לאינטרסים האמריקאיים באסיה הולך וגובר – הגיע הזמן להתייחס ברצינות לאפשרות שארצות הברית עשויה באמת לעזוב יום אחד את אירופה, ולחשוב מה עשוי לקרות לאחר מכן.

מפקדת נאט"ו בבריסל, 27 בפברואר 2024 (צילום: JOHN THYS / AFP)
מפקדת נאט"ו בבריסל, 27 בפברואר 2024 (צילום: JOHN THYS / AFP)

בתרחיש האופטימי, אירופה תישאר דמוקרטית, מלוכדת ומאוחדת נגד אויביה. נסיגה אמריקאית עלולה לאלץ את האיחוד האירופי לתמוך באוקראינה במהלך המלחמה הנוכחית, להעניק לקייב ערבויות ביטחוניות משמעותיות לאחר השלום ולהפוך לשחקנית צבאית ברמה עולמית כדי להדוף את רוסיה ואיומים אחרים שהורחקו קודם לכן על ידי ארצות הברית.

אירופה תגיח כעמוד תווך חזק ועצמאי של סדר עולמי ליברלי. וושינגטון תהיה חופשית להתמקד בקדימויות אחרות, דבר שייצור חלוקת עבודה יעילה יותר בעולם הדמוקרטי.

בתרחיש האופטימי, אירופה תישאר דמוקרטית ותגיח כעמוד תווך חזק ועצמאי של סדר עולמי ליברלי. יש לה את המשאבים להסתדר בכוחות עצמה, וחלק ממנהיגיה כבר מתכוננים לעתיד הפוסט-אמריקאי מבחינה צבאית

לאירופה בהחלט יש משאבים להסתדר בכוחות עצמה. היא אינה המקום הפגיע, המרושש, של סוף שנות ה-40, אלא קהילה עשירה, חזקה, שבה דמוקרטיה ושיתוף פעולה הפכו לנורמה. התמ"ג באיחוד האירופי גדול פי עשרה לערך מזה של רוסיה. מאז 2022 מדינות האיחוד סיפקו ביחד יותר סיוע צבאי ואחר לאוקראינה מאשר ארצות הברית, והן שבו להשקיע סוף סוף בתעשיות ביטחוניות שהידלדלו לאחר המלחמה הקרה.

יתר על כן, מנהיגי אירופה כבר מתכוננים לעתיד הפוסט-אמריקאי, בין שבהפיכת מדינותיהם למעצמות צבאיות רציניות, כפי שעושה פולין, ובין שבתמיכה בדחיפה המחודשת לאוטונומיה אסטרטגית אירופית – העדיפות הנצחית בפריז. הגיע הזמן זה מכבר לבנות יבשת "מאוחדת יותר, ריבונית יותר, דמוקרטית יותר", הכריז באפריל מקרון – שדומה כי הוא המנהיג האופטימי ביותר לגבי התחזית הפוסט-אמריקאית של אירופה.

חיילים פולנים בתרגיל צבאי של נאט"ו, 4 במרץ 2024 (צילום: Wojtek Radwanski / AFP)
חיילים פולנים בתרגיל צבאי של נאט"ו, 4 במרץ 2024 (צילום: Wojtek Radwanski / AFP)

קל לזהות את הבעיות בתרחיש האופטימי. כשמקרון מציג את האינטגרציה האירופית כתחליף להנהגה האמריקאית, נדמה כי הוא שוכח שאירופה נהייתה מאוחדת ומלוכדת בדיוק בגלל תחושת הביטחון שסיפקה וושינגטון. במקרים קודמים שבהם ארצות הברית נסוגה לאחור כדי לאפשר למעצמות האירופיות לצעוד קדימה – למשל בתחילת מלחמות הבלקן בראשית שנות ה-90 – התוצאה הייתה לעיתים קרובות כאוס יותר מאשר לכידות אסטרטגית.

האיחוד האירופי היה חלוק עמוקות באשר לתגובה לתוקפנות הרוסית ממש עד פברואר 2022 – עד שארצות הברית נטלה תפקיד מוביל באספקה לאוקראינה. הלקח הוא שקשה ביותר לתאם פעולה משותפת בין עשרות מדינות בעלות אינטרסים ותרבויות שונים אלא אם מישהו דוחק בהן בעדינות ומספק מנהיגות הגמונית.

גם אם אירופה עצמאית וחזקה מבחינה גאופוליטית נשמעת נהדר, אין הסכמה בשאלה מי צריך להנהיג אותה. קשה לחמוק מהמסקנה שאירופה הייתה מוכנה לסבול את המנהיגות האמריקאית בדיוק משום שאיננה אירופית

גם אם אירופה עצמאית וחזקה מבחינה גאופוליטית נשמעת דבר נהדר, אין הסכמה בשאלה מי צריך להנהיג אותה. צרפת תמיד ממהרת להתנדב – מה שמעורר אי-נוחות במדינות – בעיקר במזרח אירופה – שאינן מאמינות שפריז נוטה או מסוגלת להתייחס לביטחונן שלהן כמו אל שלה. לברלין יש אמצעים כלכליים להנהיג את היבשת, אבל הדרג הפוליטי שלה חושש כי הדבר יחיה את החששות לגבי עוצמה גרמנית.

הוא כנראה צודק: איחוד גרמניה לאחר המלחמה הקרה היה נסבל עבור שכנותיה רק משום שהובטח להן כי חיבוק הדוב של ארצות הברית ונאט"ו לא יאפשר לברלין לחתור לעליונות באירופה. קשה לחמוק מהמסקנה שאירופה הייתה מוכנה לסבול את המנהיגות האמריקאית בדיוק משום שארצות הברית איננה אירופית – כך שהיא יכולה להפעיל כוח מבלי לחדש את המתחים שקרעו פעם את היבשת.

נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי לוחץ את ידו של נשיא ליטא, המאחרת את פסגת נאט"ו, עם מנהיגי העולם על הבמה – ביניהם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן וראש ממשלת בריטניה רישי סונאק, 12 ביולי 2023 (צילום: Doug Mills/Pool via AP)
נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי לוחץ את ידו של נשיא ליטא בפסגת נאט"ו, עם מנהיגי העולם על הבמה – ביניהם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן וראש ממשלת בריטניה רישי סונאק, 12 ביולי 2023 (צילום: Doug Mills/Pool via AP)

דבר זה מתקשר לבעיה האחרונה. אירופה שיכולה לנהל את ענייניה הביטחוניים בעצמה תהיה חמושה בכבדות הרבה יותר מכפי שהיא היום. הוצאות ההגנה יצטרכו לגדול פי שניים או שלושה בהרבה מדינות.

מדינות אירופה ישקיעו בכבדות בכלי הנשק הקטלניים ביותר בעולם – טילים, כלי טיס התקפיים ויכולות הקרנת כוח מתוחכמות. עם אובדן המטרייה הגרעינית האמריקאית, מדינות הקו הראשון שמקוות להרתיע את רוסיה – בראש ובראשונה פולין – אולי אף יבקשו להשיג נשק גרעיני משלהן.

ללא שמיכת הביטחון האמריקאית, ההתחמשות ועצם פיתוח היכולות שמדינות אירופה זקוקות להן על מנת להתמודד עם איומים עלול לעורר מחדש את הפחדים הנובעים מחוסר האיזון הצבאי הפנימי

נניח שאירופה תתחמש בצורה רצינית. ללא שמיכת הביטחון האמריקאית, עצם פיתוח היכולות שמדינות אירופה זקוקות להן על מנת להתמודד עם איומים עלול לעורר מחדש את הפחדים הנובעים מחוסר האיזון הצבאי הפנימי.

במילים אחרות, באירופה שמוגנת על ידי עוצמתה של ארצות הברית, הטנקים הגרמניים הם תרומה לביטחון המשותף; באירופה פוסט-אמריקאית הם עלולים להיראות מאיימים הרבה יותר.

מטוסי קרב בלגים חולפים מעל מפקדת נאט"ו באירופה, 4 במאי 2016 (צילום: Thierry Monasse / AFP)
מטוסי קרב בלגים חולפים מעל מפקדת נאט"ו באירופה, 4 במאי 2016 (צילום: Thierry Monasse / AFP)

תרחיש שני הוא של אירופה פוסט-אמריקאית חלשה ומפולגת – יבשת שהמדינות שלה אינן אוחזות זו בגרונה של זו אבל גם אינן שומרות זו על גבה של זו. הגרסה הזאת של אירופה תהיה מנומנמת ורפה יותר מאשר אנרכית. האיחוד האירופי לא יצליח ליצור את הכוח הצבאי הדרוש לשחרור אוקראינה ולהגנה על חברות הקו הראשון במזרח. הוא יאבק להתמודד עם האיום הכלכלי והגאופוליטי שמציבה סין.

למעשה, אירופה כזאת עלולה למצוא את עצמה לכודה בין רוסיה תוקפנית, סין טורפנית וארצות הברית עוינת תחת טראמפ. אירופה אולי לא תהיה עוד מוקד היריבות הגאופוליטית. אבל היא תאבד את השפעתה ואת ביטחונה בעולם חסר סדר.

תרחיש שני הוא של אירופה פוסט-אמריקאית חלשה ומפולגת. אירופה כזאת עלולה למצוא את עצמה לכודה בין רוסיה תוקפנית, סין טורפנית וארצות הברית עוינת, והיא תאבד את השפעתה ואת ביטחונה בעולם חסר סדר

זהו בדיוק התרחיש שמדאיג את מקרון ומנהיגים אירופאים אחרים. יוזמות הגנה אירופיות רבות שנבחנות או כבר יצאו לדרך נועדו למנוע אותו. אולם בטווח הקרוב אירופה חלשה ומפולגת היא אפשרות כמעט ודאית.

זאת מפני שנסיגה אמריקאית תוציא לנאט"ו את הקרביים. הברית תאבד את החברה החזקה ביותר והמנוסה ביותר בלחימה – מדינה שמחזיקה בחלק הארי של יכולותיה המתקדמות ושולטת בהסדרי הפיקוד והבקרה שלה. אכן, ארצות הברית היא המדינה היחידה בנאט"ו שיש לה טווח אסטרטגי ויכולת לוגיסטית להתערב נחרצות בחזית המזרחית של אירופה ומעבר לה.

מה שיישאר מהגוש יהיה תערובת של צבאות אירופיים שתוכננו במידה רבה להילחם בשיתוף פעולה עם כוחות אמריקאיים וחסרים את היכולת לפעול ביעילות בלעדיהם. הם ייתמכו על ידי תעשייה ביטחונית חלשה ומפוצלת – חברות נאט"ו האירופיות מציעות אוסף חופף של יותר מ-170 מערכות נשק – שאינה מסוגלת לתמוך בהתחזקות צבאית מהירה ומתואמת.

חיילים אמריקאים בתרגיל של נאט"ו בצפון פולין, 4 במרץ 2024 (צילום: Wojtek Radwanski / AFP)
חיילים אמריקאים בתרגיל של נאט"ו בצפון פולין, 4 במרץ 2024 (צילום: Wojtek Radwanski / AFP)

לאחר נסיגת ארצות הברית, אירופה המוחלשת צבאית תצטרך להתמודד עם רוסיה – שהגיעה להיקף הגיוס הרחב ביותר שלה מזה עשרות שנים – בלי שיהיו לה אפשרויות רבות לתקן את חולשתה בזמן הקרוב.

הצבת איזון לרוסיה ללא העוצמה האמריקאית תדרוש גידול עצום ומכביד מבחינה פיסקלית בהוצאות הצבא האירופיות – על אחת כמה וכמה אם רוסיה תצליח להכניע את אוקראינה ולשלב את אוכלוסייתה וכלכלתה במכונה הצבאית של הקרמלין.

לאחר נסיגת ארצות הברית, אירופה המוחלשת צבאית תצטרך להתמודד עם רוסיה ללא העוצמה האמריקאית, מה שידרוש גידול עצום ומכביד בהוצאות הצבא האירופיות – במיוחד אם רוסיה תצליח להכניע את אוקראינה

ללא ה"פריווילגיה המופלגת" של ממשלת ארצות הברית לנהל גירעונות עצומים ללא הגבלה, מדינות אירופה יצטרכו להטיל העלאות מס גדולות ולא פופולריות או לקצץ בתוכניות רווחה חברתית. חלק מהמדינות, כמו פולין והמדינות הבלטיות, אולי ישלמו את המחיר הזה כדי לשמור על עצמאותן. אחרות אולי יחליטו שמוכנות צבאית אינה שווה את הפרת החוזה החברתי – ושיהיה חכם יותר להסכין עם רוסיה תוקפנית.

ואולי מדינות אירופה פשוט לא יסכימו ביניהן באשר לאיומים שעליהן לפעול נגדם. גם במהלך המלחמה הקרה ברית המועצות איימה על מערב גרמניה הרבה יותר מאשר, נניח, על פורטוגל. עם התרחבותו של האיחוד האירופי, הבעיה הזאת של תפיסות איומים שונות הפכה לחריפה עוד יותר. מדינות במזרח ובצפון חרדות בצדק מפני רוסיה של ולדימיר פוטין ועשויות לאחד כוחות כדי להגן זו על זו. עם זאת, מדינות מערביות ודרומיות יותר עשויות להיות מוטרדות יותר מענייני טרור, הגירה המונית ואיומים בלתי מסורתיים אחרים.

וושינגטון שימשה במשך זמן רב כמתווכת הגונה במחלוקות כאלה בתוך נאט"ו או פשוט סיפקה את הכוח הנוסף שאפשר לקהילה הטרנס-אטלנטית המגוונת לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת. ללא המנהיגות הזאת, אירופה עלולה להתפצל ולדשדש.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין משתתף בטקס חתימה עם נשיא סין שי ג'ינפינג, מאי 2024 (צילום: Sergei Bobylev, Sputnik, Kremlin Pool Photo via AP)
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין משתתף בטקס חתימה עם נשיא סין שי ג'ינפינג, מאי 2024 (צילום: Sergei Bobylev, Sputnik, Kremlin Pool Photo via AP)

זו תהיה תוצאה מכוערת – אבל לא המכוערת ביותר. בתרחיש שלישי, עתידה של אירופה עלול להיראות דומה מאוד לעברה.

באירופה כזאת, חולשה היא מצב זמני, וכישלון להתגבר על בעיות פעולה משותפת כמו ביטחון האיחוד האירופי הוא רק ההתחלה. שכן כאשר השפעתה המייצבת של וושינגטון תתפוגג, היריבויות הלאומיות שדוכאו זה זמן רב יתחילו לצוץ מחדש – אולי תחילה לאט. הפרויקט האירופי ייסדק עם תחילתם של מאבקים סביב המנהיגות הכלכלית והפוליטית ביבשת. ההתנהגות הרוואנשיסטית תתעורר מחדש, בדרבונם של פופוליסטים מקומיים והתערבות חיצונית.

כאשר השפעתה המייצבת של וושינגטון תתפוגג, היריבויות הלאומיות שדוכאו זה זמן רב יתחילו לצוץ מחדש. המחלוקות הטריטוריאליות והטינות הגאופוליטיות הישנות יחזרו לקדמת הבמה

היעדרו של הגמון שפיר יחזיר לקדמת הבמה את המחלוקות הטריטוריאליות והטינות הגאופוליטיות הישנות. באקלים של עזרה עצמית, מדינות אירופה יתחילו להתחמש בכבדות; חלקן יבקשו את הביטחון שרק נשק גרעיני יכול לספק.

הדמוקרטיה תיסוג כאשר לאומנות לא-ליברלית, מלווה לעיתים קרובות בשנאת זרים, תתחיל להשתולל. עם הזמן – זה עשוי לקחת שנים, ואולי עשורים – אירופה פוסט-אמריקאית תהפוך לחממה של קיצוניות ויריבות.

חיילים צרפתים מכוחות נאט"ו משתתפים בתרגיל צבאי ברומניה, ינואר 2023 (צילום: Andrei Pungovschi / AFP)
חיילים צרפתים מכוחות נאט"ו משתתפים בתרגיל צבאי ברומניה, ינואר 2023 (צילום: Andrei Pungovschi / AFP)

זו הייתה התחזית של כמה משקיפים בולטים בתחילת שנות ה-90. נראה היה כי זהו העתיד שמבשרים המלחמות האתניות בבלקן, המתחים סביב איחודה המחודש של גרמניה והוואקום שיצר חוסר היציבות במזרח אירופה בעקבות קריסת הגוש הסובייטי.

העתיד הזה נמנע במידה רבה מפני שארצות הברית הגדילה, ולא צמצמה, את השפעתה באירופה לאחר סיום המלחמה הקרה; היא התערבה בבוסניה ובקוסובו כדי לשים קץ לסכסוכים האתניים וקיבלה את מזרח אירופה אל חיק נאט"ו בעוד האיחוד האירופי היסס ודחה את ההתפשטות מזרחה. אולם אין פירוש הדבר שהשדים של אירופה אינם יכולים לשוב.

העתיד המפולג נמנע במידה רבה מפני שארצות הברית הגדילה את השפעתה באירופה. אולם אין פירוש הדבר שהשדים של אירופה אינם יכולים לשוב: כיום, להבות הלאומנות האלימה עדיין מהבהבות בבלקן

כיום, להבות הלאומנות האלימה עדיין מהבהבות בבלקן. התמרמרות רוויזיוניסטית ויצרים אוטוריטריים ממריצים מנהיגים בטורקיה ובהונגריה. הנזק ממשבר החוב האירופי של 2009 ושנות הקשיים והצנע שבאו בעקבותיו הראו כי הטינה כלפי ההשפעה הגרמנית – במקרה זה, השפעה כלכלית – מעולם לא נקברה עמוק.

גם היום, כשפוטין נותן למדינות אירופה כל סיבה שבעולם לעבוד ביחד, המתחים בין אוקראינה ופולין או בין צרפת וגרמניה מתלקחים מעת לעת.

ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, פברואר 2024 (צילום: Szilard KOSZTICSAK / various sources / AFP)
ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, פברואר 2024 (צילום: Szilard KOSZTICSAK / various sources / AFP)

ישנה גם מגמה של פוליטיקאים מדאיגים. ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, הקדיש שנים לפירוק הדמוקרטיה ההונגרית וקידום עלייתה של ה"מדינה הלא-ליברלית". נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, מיישם פרויקט דומה במדינתו. מפלגות כמו האיחוד הלאומי בצרפת עולות בסקרים וסוחרות בלאומנות קשוחה שיכולה בקלות להפוך לחשיבת סכום אפס גאופוליטית כאשר טינות היסטוריות של מאות שנים מוכנות להתעורר.

מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הימנית-קיצונית היא עדיין מתמודדת פוליטית למרות הקצנתה. ניצחונן של התנועות הללו עשוי להסתייע ברוסיה שמנהלת לוחמה פוליטית בשקדנות, להוטה להסית זו כנגד זו את מדינות אירופה.

אירופה מפוצלת, אחוזה בשדים העתיקים שלה, היא תרחיש בלהות, ותרחישי בלהות לרוב אינם מתממשים. אולם חיוני להבין שאירופה פוסט-אמריקאית תהיה שונה מיסודה מאירופה שלמדנו להכיר

אירופה מפוצלת, אחוזה בשדים העתיקים שלה, היא תרחיש בלהות, ותרחישי בלהות לרוב אינם מתממשים. אולם חיוני להבין שאירופה פוסט-אמריקאית תהיה שונה מיסודה מאירופה שלמדנו להכיר. בולמי הזעזועים הגאופוליטיים שסיפקו עוצמתה של ארצות הברית והמטרייה שפרשה מעל אירופה ייעלמו. חוסר הוודאות המערער בנוגע למעמד וביטחון יחזור.

מדינות לא ירגישו עוד כה בטוחות בכך שהן יכולות להבטיח את הישרדותן מבלי לפנות להתנהגות – ההתחזקות הצבאית, היריבות העזה – שאפיינה עידנים קודמים. אירופה של היום היא תוצר של תצורה ייחודית, חסרת תקדים, של כוח והשפעה שיצרה ארצות הברית. האם אנחנו באמת יכולים להיות בטוחים שהדרכים הרעות הישנות לא ישובו ברגע שיוסרו אמצעי הביטחון שדיכאו אותן במשך 75 שנה?

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בועידת נאט"ו, 202 (צילום: Brendan SMIALOWSKI / AFP))
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בועידת נאט"ו, 202 (צילום: Brendan SMIALOWSKI / AFP))

אל תטעו לחשוב שהפיכתה של אירופה לאיחוד האירופי שוחר השלום של היום אינה יכולה לשוב לאחור. אחרי הכול, אירופה חוותה תקופות של שלום יחסי לפני 1945 – בעשורים שלאחר תבוסת נפוליאון, לדוגמה – אך השלום הזה קרס ברגע שמאזן הכוחות השתנה.

ואל תחשבו שטרגדיה אינה יכולה לפקוד יבשת שנראית כה נאורה: ההיסטוריה של אירופה, לפני התערבותה של ארצות הברית, הייתה ההיסטוריה של היבשת המתקדמת ביותר מבחינה כלכלית והמודרנית ביותר בעולם, שקרעה את עצמה שוב ושוב לגזרים. למעשה, אם קיים לקח מעברה של אירופה, הרי זה שההידרדרות יכולה להתרחש מוקדם יותר ולהיות תלולה יותר מכפי שנראה כרגע שאפשר לדמיין.

אל תחשבו שטרגדיה אינה יכולה לפקוד יבשת שנראית כה נאורה: ההיסטוריה של אירופה עצמה מעידה כמה מהר יכול הכול להתפרק כליל. אם קיים לקח מעברה של אירופה, הרי זה שההידרדרות יכולה להתרחש מוקדם יותר ולהיות תלולה יותר מכפי שאפשר לדמיין

בשנות ה-20 נראה היה שכוחות הליברליזם עולים: ההיסטוריון הבריטי ג'יימס ברייס הילל את "הקבלה האוניברסלית של הדמוקרטיה כצורת השלטון הנורמלית והטבעית". חבר הלאומים שזה עתה נוסד הציע מנגנונים חדשים לניהול משברים. מדינות צמצמו את צבאותיהן ויישבו ביניהן עוולות קשות ממלחמת העולם הראשונה.

כעבור עשור אחד בלבד כוחות הפשיזם הם שהיו בתנופה בשעה שהיבשת נסחפה למלחמת עולם נוספת. ההיסטוריה של אירופה עצמה מעידה כמה מהר יכול הכול להתפרק כליל.

הנשיא לשעבר דונלד טראמפ נואם בפסגה של מכון המדיניות של "אמריקה תחילה", יולי 2022 (צילום: AP Photo/Andrew Harnik)
הנשיא לשעבר דונלד טראמפ נואם בפסגה של מכון המדיניות של "אמריקה תחילה", יולי 2022 (צילום: AP Photo/Andrew Harnik)

חסידי "אמריקה תחילה" אולי חושבים שארצות הברית יכולה ליהנות מכל היתרונות של אירופה יציבה מבלי לשלם שום מחיר. במציאות, המדיניות שלהם מאיימת להזכיר לנו שלאירופה יש נורמה היסטורית מגונה הרבה יותר. זה יהיה אסון – ולא רק עבור אירופה.

אירופה חלשה ומפולגת יותר תקשה על העולם הדמוקרטי להתמודד עם האתגרים שמציבות רוסיה, סין או איראן. אירופה אלימה ומלאת יריבויות עלולה לגרום נזק בקנה מידה עולמי.

אירופה חלשה ומפולגת יותר תקשה על העולם הדמוקרטי להתמודד עם האתגרים שמציבות רוסיה, סין או איראן. אירופה אלימה ומלאת יריבויות עלולה לגרום נזק בקנה מידה עולמי

אם אירופה הפיקה תועלת מהיותה חלק מסדר ליברלי משגשג בעשורים האחרונים, הרי שהסדר הליברלי הזה הפיק תועלת מכך שקיים בליבו איחוד אירופי שוחר שלום הולך ומתרחב.

אם אירופה תשוב להיות אפלה ומרושעת, היא עלולה לייצא שוב את הסכסוכים שלה לעולם. ביום שבו ארצות הברית תיסוג מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי, היא תעמיד בסכנה הרבה יותר מאשר את עתידה של אירופה.

האל ברנדס הוא פרופסור במרכז הנרי א' קיסינג'ר לעניינים גלובליים בבית הספר ג'ונס הופקינס ללימודים בינלאומיים מתקדמים ועמית בכיר במכון אנטרפרייז האמריקאי.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
הלוואי וטרמפ יכסח את אירופה. היום מדינות אירופה נהנות למהגנה האמריקאית ומצפצפות על ארה"ב ומתעללות בישראל. מדינות כמו בלגיה, ספרד, נורווגיה (שלא בברית נטו), אירלנד סלובניה וכו' פועלות בי... המשך קריאה

הלוואי וטרמפ יכסח את אירופה. היום מדינות אירופה נהנות למהגנה האמריקאית ומצפצפות על ארה"ב ומתעללות בישראל. מדינות כמו בלגיה, ספרד, נורווגיה (שלא בברית נטו), אירלנד סלובניה וכו' פועלות ביהירות, זחיחות וצביעות כיוון שאינן באמת מאויימות. מקווה שטרמפ יכסח אותן ויביא התחזקות משמעותית של הימין באירופה. ראינו מה קרה בבחירות אתמול בצרפת המטורללת. השמאל המטורף משתולל.

עוד 3,421 מילים ו-3 תגובות
סגירה