ב-2 בספטמבר 191 עבר נשיא ארצות הברית וודרו וילסון שבץ מוחי, שהוביל לשיתוק מלא של צידו השמאלי והותיר אותו עם ראייה חלקית בעין ימין בלבד. הימים היו סוערים: השבץ התרחש בשיא מאבקו של וילסון לאשר את אמנת חבר הלאומים בסנאט. הוא לא התאושש לחלוטין מהשבץ עד יום מותו; על אף שכנראה חזר ליכולותיו הקוגניטיביות, מצבו הרגשי של וילסון התערער לחלוטין והוא סבל משנויים קיצוניים במצב הרוח.
יועציו של וילסון ואשתו הסתירו מהציבור את מצבו. אדית, אשתו השנייה, הפכה לבת לווייתו הקבועה ומנעה מכל אדם אחר לראות אותו. דה-פקטו, היא תיווכה בין בעלה ובין העולם ושלטה למעשה בכל מעשיו. שנים רבות לאחר מכן היא כונתה "הנשיאה האישה הראשונה של ארצות הברית".
גם כאשר מצבו הקשה של וילסון נחשף בציבור בפברואר 1920, לא נמצאו מספיק שרי קבינט שיכריזו על וילסון כבלתי כשיר למלא את תפקידו, והוא – או הלכה למעשה אשתו – המשיכו למשול עד סוף כהונתו ב-1920.
גם כאשר מצבו הקשה של וילסון נחשף בציבור בפברואר 1920, לא נמצאו מספיק שרי קבינט שיכריזו על וילסון כבלתי כשיר למלא את תפקידו, והוא – או הלכה למעשה אשתו – המשיכו למשול עד סוף כהונתו ב-1920
למצב זה היו כמובן מחירים – בראש ובראשונה אשרור אמנת חבר הלאומים, שנכשל. שנת 1920 גם לוותה במתחים פנימיים חריפים: גל אבטלה בעקבות שיבת החיילים ממלחמת העולם הראשונה הביא לשביתות נרחבות והמהפכה הבולשביקית ברוסיה הציתה את "הבהלה האדומה" בארצות הברית.
המקרה של וילסון היה הקיצוני ביותר אך לא היחיד שבו מצבו הבריאותי של הנשיא הוסתר מהציבור: מחלת הפוליו של פרנקלין דלאנו רוזוולט הוסתרה באופן קנאי מהציבור, אם כי היא לא השפיעה על יכולתו של הנשיא למלא את תפקידו.
אך גם רוזוולט סבל מירידה משמעותית בכושרו בשנותיו האחרונות; יש המייחסים את הצלחתה של ברית המועצות בוועידת יאלטה – שהביאה להכרה המערבית דה-פקטו בהשתלטותה של בריה"מ על מזרח אירופה לאחר המלחמה – לחולשתו של רוזוולט.
רייגן היה ידוע כנשיא שבמקרים רבים לא מתערב בפרטים. באחת הפעמים התבדח על כך ואמר: "הוצאתי הנחיות ברורות להעיר אותי במקרה חירום לאומי, גם אם אני באמצע ישיבת קבינט"
במקרה קל אף יותר, רונלד רייגן לא סבל מבעיות בריאות מובהקות אבל היה ידוע כנשיא שבמקרים רבים לא מתערב בפרטים. באחת הפעמים התבדח על כך ואמר: "הוצאתי הנחיות ברורות להעיר אותי במקרה חירום לאומי, גם אם אני באמצע ישיבת קבינט".
בשלהי כהונתו, החלו להופיע סימנים להתדרדרות במצבו הקוגניטיבי, כולל המקרה המפורסם שבו המצלמה קלטה את ננסי רייגן מכתיבה לו מה לומר.
כנראה שיועציו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן רואים לנגד עיניהם מצב של רייגן: נשיא שעל אף גילו מבין את העניינים ויתווה מדיניות, ואת הפרטים ישאיר לעוזריו המוכשרים. אלא שהבוחרים ראו לנגד עיניהם בשבוע שעבר דווקא את תסריט וילסון, ומה שהיה בקושי מתקבל על הדעת ב-1919 לא מתקבל על הדעת בכלל ב-2024. אם ביידן יתעקש להתמודד בבחירות בנובמבר – כפי שהצהיר בריאיון לרשת איי-בי-סי אמש (שישי) – הוא יפסיד.
עם זאת, אין כאן מנגנון מסודר ומוסכם, וכל השחקנים פועלים תחת מעטה גדול של חוסר ודאות. יכול להיות שהקריאות לפרוש מהמרוץ יתגברו לכדי מבול שבסופו של דבר יכריע את ביידן בניגוד לרצונו, ויכול להיות שלא. כל בעל השפעה במפלגה הדמוקרטית צריך לפעול תחת חוסר הוודאות הזה.
יכול להיות שהקריאות לפרוש מהמרוץ יתגברו לכדי מבול שבסופו של דבר יכריע את ביידן בניגוד לרצונו, ויכול להיות שלא. כל בעל השפעה במפלגה הדמוקרטית צריך לפעול תחת חוסר הוודאות הזה
לויד דוגט, חבר בית הנבחרים הדמוקרט מטעם מדינת טקסס, היה הנבחר הדמקורט הראשון שקרא לביידן פומבית לפרוש, ולטענתו מסתובב מכתב לאיסוף תמיכה לקריאה כזו בקרב חלקים משמעותיים מהסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים.
בקרב התורמים גם יצאו קריאות ראשונה לביידן לפרוש מתורמים – בהם אביגיל דיסני, נכדתו של וולט דיסני; גדעון שטיין, נשיא קרן "מוריה" שהודיע כי הוא עוצר תרומות בהיקף של 3.5 מיליון דולר עד שביידן יפרוש; וכן ויטני טילסון, הבעלים של חברה למחקר פיננסים ותורם גדול לדמוקרטים.
חשוב אולי מכל אלה, דיווחים בתקשורת האמריקאית טוענים כי הנשיא לשעבר ברק אובמה ייעץ לביידן לפרוש, למרות שפומבית, אובמה הביע תמיכה בלתי מסוייגת בסגן הנשיא לשעבר שלו. אגב, אובמה ודובריו סירבו להגיב לידיעות הללו.
קמפיין ביידן – וביידן עצמו – מתחפרים בעמדה שביידן לא צריך לפרוש, ואף מנסים לערוך הצבעה שתאשר את מועמדותו של ביידן בשיחת זום בעוד כעשרה ימים, חודש לפני הוועידה של המפלגה הדמוקרטית שתערך ב-17 באוגוסט.
בקמפיין ביידן מתחפרים בעמדה שביידן לא צריך לפרוש, ואף מנסים לערוך הצבעה שתאשר את מועמדותו של ביידן בשיחת זום בעוד כעשרה ימים, חודש לפני הוועידה של המפלגה הדמוקרטית שתערך ב-17 באוגוסט
מעבר לאינטרס העצמי, קמפיין ביידן והנבחרים הדמוקרטים התומכים בו ראויים לביקורת מוסרית חריפה. להצבת מועמד מבוגר מדי מכדי לבצע את העבודה עלולות להיות תוצאות חמורות, כפי שמראה ההיסטוריה; זאת ועוד: בחירתו של דונלד טראמפ בשנית מהווה סכנה אמיתית לדמוקרטיה, והצבת מועמד עם חולשה כה משמעותית מסוכנת לארה"ב.
לשופטת העליונה לשעבר רות ביידר גינסבורג הייתה קריירה מפוארת בקידום זכויות מיעוטים ככלל ונשים בפרט. ועדיין, כל הישגיה מתגמדים אל מול הטעות הפטאלית שעשתה בסוף חייה.
סירובה של ביידר גינסבורג לפרוש בזמן ממשל אובמה הביא לכך שכשנפטרה בעודה בתפקיד, בסוף כהונת טראמפ, בחר טראמפ במקומה שופטת ימנית קיצונית, איימי קוני בארט, בחירה שבתורה הביאה לסדרה של מפלות עבור זכויות אדם ונשים, בראש ובראשונה ביטול ההגנה החוקתית על הפלות, תקדים רו נגד וייד.
התעקשותו של ביידן להמשיך להתמודד בבחירות, עשוי להפוך אותו לג'ון ביידן גינסבורג.
כשם שהנבחרים הרפובליקאים ראויים לבוז על כך שהם מתעדפים את הישרדותם האישית על פני האינטרסים של האומה כשהם דבקים בטראמפ, כך גם הנבחרים הדמוקרטים ראויים לגינוי על כך שהם דבקים כעת בביידן.
כשם שהנבחרים הרפובליקאים ראויים לבוז על כך שהם מתעדפים את הישרדותם האישית על פני האינטרסים של האומה כשהם דבקים בטראמפ, כך גם הנבחרים הדמוקרטים ראויים לגינוי על כך שהם דבקים כעת בביידן
ההיסטוריה נכתבת בבית המשפט עליון
כשהיסטוריונים ינתחו בדיעבד את הנזק העיקרי בכהונתו של טראמפ בין 2016 ו-2020, הם בוודאי יתייחסו לשבירת נורמות דמוקרטיות, או לחסור משילות כללי שהביא לקורבנות מיותרים רבים במגפת הקורונה. אבל המעשה האקטיבי המשמעותי ביותר היה ללא ספק מנוי שלושה שופטים עליונים: ניל גורסץ', ברט קוואנו וקוני בארט.
הרכב בית המשפט העליון אחרי המינויים הללו לא אכזב מאז – כולל בהחלטות דרמטיות בשבוע האחרון. והדרמטית מכולן היא ההחלטה כי הנשיא זוכה לחסינות על פעילות לא חוקית שעשה במסגרת תפקידו הנשיאותי.
להחלטה השפעה ישירה על תיקי טראמפ – הגם שהיא לא מבטלת אף אחד מהם. כעת בכולם יצטרכו השופטים להכריע אילו חלקים מכתב האישום נכללים בגדר פעילות במסגרת מלוי תפקיד הנשיא ולכן זוכים לחסינות, ואילו לא.
להחלטה השפעה ישירה על תיקי טראמפ – הגם שהיא לא מבטלת אף אחד מהם. כעת בכולם יצטרכו השופטים להכריע אילו חלקים מכתב האישום נכללים בגדר פעילות במסגרת מלוי תפקיד הנשיא ולכן זוכים לחסינות
המשמעות היא שכל שלושת המשפטים של טראמפ שטרם החלו יידחו בוודאות עד לאחר הבחירות. גם במשפט שכבר הוכרע ובו טראמפ הורשע ב-34 סעיפי פשע, פרקליטי טראמפ ביקשו וקיבלו דחייה בתאריך פסיקת העונש כדי שהשופט יכריע בשאלה – אם כי בתיק זה, ביחס לתשלומי השתיקה לסטורמי דניאלס עוד בטרם בכלל טראמפ התמנה לנשיא, ספק רב אם באמת החלטת העליון תשפיע על התיק.
בארוך טווח יותר, ההחלטה כמובן מחזקת משמעותית את הנשיא אל מול הרשויות האחרות, ופוגעת משמעותית בעקרון השוויון בפני החוק.
עם זאת, אי אפשר להתכחש גם לתסריט בו הקונגרס מבקש להשתמש בכוחו לחוקק כדי לפגוע בנשיא, או שנשיא ינסה לפגוע בקודמו על ידי תהליכי סרק – תסריטים מהם באה ההחלטה להגן. ועדיין, רבים יסכימו שההחלטה מהווה שנוי משמעותי בנורמות חוקתיות עם סיכון רב.
שנויים משמעותיים בנורמות חוקתיות ללא הצדקה מפורשת הם לא חידוש של ההרכב הזה. השופט רוג'ר טוני קבע בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד ב-1857 שאסור לקונגרס לאסור בשום צורה על עבדות בטריטוריות.
39 שנים לאחר מכן, נשיא בית המשפט העליון מלוויל פולר קבע בפסק דין פלסי נגד פרגוסון שמדיניות "נפרד אבל שווה" מותרת. בסדרת פסקי דין בין 1954 ל-1965, נשיא העליון ארל וורן פירק את מדיניות האפליה נגד שחורים. ובשנות ה-30 בית המשפט העליון אישר לבסוף את חוקי הניו דיל, לאחר שרוזוולט איים שימנה שופטים נוספים שיאשרו את חוקיו, ועוד.
כל ההחלטות הללו היוו שינוי דרמטי בנורמות החוקתיות, אבל ההשפעה שלהן הייתה מאוד שונה – החלטותיו של וורן הצליחו להביא לשנוי למרות התנגדות עזה של המיעוט הדרומי הלבן בקצה האחד; החלטת דרד סקוט נחשבת לאבן דרך בהתדרדרות למלחמת האזרחים.
ההבדל הוא בלגיטימציה הציבורית. וורן, שהיה פוליטיקאי לפני שמונה לנשיא בית המשפט העליון (הוא היה מושל קליפורניה ואף נחשב כמועמד לסגנות הנשיאות), ניצל את מרב כישוריו הפוליטיים גם כנשיא בית המשפט. בעבודה מאומצת הביא לכך שאת ההחלטות הדרמטיות של פירוק משטר ג'ים קרואו קיבל בית המשפט פה אחד, והייתה להן תמיכה ציבורית רחבה, גם אם עמד מולן מיעוט נחוש.
החלטת דרד סקוט, לעומת זאת, הייתה החלטה פוליטית-אידיאולוגית, נוסח ייקוב הדין את ההר, כאשר בבירור רוב הציבור לא תמך בה.
ההחלטה השבוע להעניק לנשיא חסינות היא הדרמטית השנייה – אחרי פסק דין דובס שביטלה את ההגנה החוקתית להפלות – שבית המשפט העליון תחת הנשיא ג'ון רוברטס מקבל ברוב בעל צביון מפלגתי – שמרנים נגד הליברליות – ובניגוד לדעת הקהל.
בקצב הזה, רוברטס בדרך להיזכר בהיסטוריה יותר כמקבילו של טוני מאשר של וורן; אך יש לקוות שזה לא יביא את ארצות הברית שוב למלחמת אזרחים של ממש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ביידן היה ועודנו נשיא ענק. באופן בו טיפל באיום הכי חמור ביובל האחרון למלחמה גרעינית, תוך בידוד רוסיה וניטרול בפועל של סין וזאת ללא התדרדרות למלחמת עולם שלישית (לצד כל יתר הרודנים). הוא הצליח לשלב בין רפורמה סביבתית אדירה ויצירת מאות אלפי משרות ובכך התווה תקווה לכדור הארץ לאחר שנות טראפ-בולסנרו. ההיסטריה בתוך המפלגה הדמוקרטית שמועצמת עוד יותר כאן בישראל, תעבור. הבט על התמונה הגדולה וזכור את אזהרות הסקרים מפני תבוסת ביידן בבחירות הקודמות וההבטחה לגל אדום שנבלמה בענק. כל מי שקורא להפלתו של ביידן גורר את המפלגה לתהומות שמהם באמת לא תוכל לצאת.
כותב פועל עבור מפלגה דמוקרטית. כל מאמרים שלו מכוונות נגד טראמפ. הם מלאים בשקרים, חצאי אמת, וסילוף אובדות. אדם מאוד לא אמין. בהיסטוריה טראמפ ירשם כנשיא הכי טוב שהיה בארה"ב ב-100 שנים האחרונות אחרי רונלד רייגן. ביידן ירשם כאסון הכי גדול בכסא של הנשיא ב-100 שנים האחרונות. בדומה לקרטר.