אבחון פסיכולוגי נערך בדרך כלל כשאדם פונה לקבל עזרה, כדי להתאים לו טיפול מקצועי.
לצד זאת מוכר גם פיתוי עממי נושן – "לאבחן" מנהיגים. רבים, למשל, התיימרו "לאבחן" את נשיא ארה"ב הקודם משפָּצָח בכהונתו הססגונית (ואולי, הראשונה), חרף אזהרות אנשי המקצוע מפני עריכת "אבחון מרחוק" בהיעדר שיתוף-פעולה, כמו גם מוטיבציה לטיפול, מצד הנבדק.
רבים, למשל, התיימרו "לאבחן" את נשיא ארה"ב לשעבר משפָּצָח בכהונתו הססגונית, חרף אזהרות אנשי המקצוע מפני "אבחון מרחוק", בהיעדר שיתוף-פעולה ומוטיבציה לטיפול – מצד הנבדק
בעודי שותפה להסתייגות המקצועית מפני אבחון חובבני של מנהיגים, אני מכירה בצורך הלגיטימי של הציבור לתהות על קנקן מנהיגיו, ולהבין, לכל הפחות, את רצונם ומטרותיהם.
לרוב יכול ציבור להתוודע לכוונוֹת המנהיג לפי התרשמות אינטואיטיבית מדברים ומעשים מצטברים שלו, פעולה שבעולם האבחון והמחקר הפסיכולוגי מכונה "דגימת התנהגות" (Behavior Sample).
אמנם, בהינתן היותם של מנהיגים פוליטיקאים, ייתכנו פערים וסתירות מסוימים בין "דגימות" פעילותם. אך לרוב, מצליח להתקבל מקבץ התנהגותי לכִיד דיו, כדי להפיק תמונה קוהרנטית.
מנגד ישנם מנהיגים מאתגרים במיוחד, אשר "דגימות ההתנהגות" שלהם מניבות שונות גדולה מהרגיל. מנהיגים אלו מציגים פערים דרמטיים בין הצהרות למעשים, בין הבטחות למציאות, ואף בין אמירות שונות שהשמיעו הם עצמם, לרוב בטון משכנע וסמכותי.
הכיצד נדע מה בעצם רוצה מנהיג מסוג שכזה ולאן הוא מכוון? האם הוא עצמו מודע לפערים ולסתירות בין מופעיו השונים? ומה הוא חושב ומרגיש לגבי האתגר שמייצרת התנהגותו בציבור, אשר מנסֶה נואשות להתרשם ממראה עיניו וממשמע אוזניו כדי להבין לאן חותר מנהיגו?
תשובה אפשרית לשאלה היא שאולי מדובר במעין מנהיג-שחקן, שרואה בציבור קהל. ומשחקן, כידוע, אין ציפייה לאחידות בין תפקידיו השונים, ואף לא לעקביות בין רפליקות מֶעֶבֶר לדמויות השונות שגילם.
ישנם מנהיגים מאתגרים במיוחד, ש"דגימות ההתנהגות" שלהם מניבות שונות גדולה, והם מציגים פערים דרמטיים בין הצהרות למעשים, בין הבטחות למציאות, ואף בין אמירות שונות שהשמיעו, לרוב בטון משכנע וסמכותי
בהקשר זה, איש התקשורת קווה שפרן, שמתמחה בהכנת מנהיגים לאינטראקציה עם ציבור, מדגיש כי "במשולש קמ"ח – קהל, מרצה, חומר" – החשוב ביותר הוא רכיב הקהל. כלומר, האפקט שמתקבל בקהל ממה שמציג לו המנהיג, זאת בהשוואה לחשיבות המשנית, יחסית, של תוכן דבריו.
לפי שפרן, מנהיגים מצליחים לומדים להופיע בפני ציבור, כדי להימנע מ"פליטות" רטוריות ומ"דליפות" במימיקה ובשפת-הגוף, וכדי לשגר מסרים מרשימים ומשכנעים, לחקוק בדעת קהלם דימויים רצויים ועוד. חלקם בחריצותם גם מלטשים את הופעתם באימון קפדני מול המראה, ומפיקים היזון חוזר מצפייה בסרטוני הופעותיהם.
דוגמה ספרותית ברומן "ניצחון" מאת ליון פוֹיכטוַנגֵר (1930) מדגימה זאת יפה באמצעות דמותו הבדיונית של מנהיג בווארי צעיר וכריזמטי שפעל בשנות העשרים במינכן, אשר נעזר בשחקן שייקספירי מפורסם כדי למקסם את השפעתו על קהל.
"השחקן לימד אותו כיצד לעבור באולם מלא מפה לפה בפנים אדישות, תמימות, לא נרגשות מאלפי מבטים", כותב פוֹיכטוַנגֵר. "הוא לימד אותו כיצד להיאבק בנשימה, כיצד מבליטים את הדברים על ידי גלגול הר'".
"הוא הקנה לו את האומנות להגיע להופעה יפה ומכובדת. בכל נאום והופעה שלו ישב השחקן מולו ובדק את כל אלו, ובָּחָן אם יש בהם יופי וכבוד. הוא תרגל עמו תשובות לשאלות שתוּלוֹת בקהל: האתנחתא רבת-הרושם, החיוך: כך ממש חייך השחקן עצמו לפני עשרים וחמש שנים בתפקיד המלט נסיך דנמרק. והחיוך – הופיע, בא, והשפיע, כמו לפני עשרים וחמש שנה".
לפי שפרן, מנהיגים מצליחים לומדים להופיע בפני ציבור, כדי להימנע מ"פליטות" רטוריות ומ"דליפות" במימיקה ובשפת-הגוף, וכדי לשגר מסרים מרשימים ומשכנעים, לחקוק בדעת קהלם דימויים רצויים ועוד
כשמנהיג מזהה לפניו קהל, במקום לראות בו ציבור, הוא מתמקד, ברוח המלצת שפרן, בְּמָה שמקבל ה"קהל" מההופעה שלו. יתכן אמנם שבמחיר ויתור מסוים על רכיבים כמו תוכן, שקיפות ואחריותיות, שאינם חלק חיוני ב"שואו" מוצלח, לטובת רכיבים של סוגסטיביליות ופופולריות.
נשאלת השאלה, מה קורה לציבור שמנהיגו מזהה אותו בעיקר כקהל ולא כציבור? יש הממשילים יחסי מנהיג-ציבור ליחסי הורה-ילד. בשניהם, לַצד הראשון נודעת השפעה עזה על השני, והראשון נושא באחריות כלפי השני. ילדים שואפים, בצורה טבעית, להורה מהימן, שניחן בהלימה בין דבריו למעשיו, ואשר פועל באופן מובהק לטובת ילדו; כלומר, להורה, ולא לשחקן.
אך הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס מתאר בספרו "היסטריה" מצב – לא מאוד נדיר – שבו אין אלה פני הדברים. בולאס מתאר מצב שבו הורה חווה תחושה אותנטית של דחייה ורתיעה מקרבתו הפיזית של הילד, אך מאחר שאינו מסוגל להכיר בכך, הוא מעמיד פנים בפני עצמו ובפני הילד, ומציג אהבה וחיבה מופגנות.
במצג הזה, ה"אהבה בכאילו" מופנית כלפי "ילד בכאילו", ילד אידילי מופשט ותיאורטי שבָּדָה ההורה, ולא אל הילד הגשמי שאיתו. הילד, מצדו, לומד להתבסס על השיקופים המבלבלים והסותרים שמציג לו ההורה, ולפתח עצמיות וזהות כוזבות, שאותן כביכול "אוהבת" דמות הסמכות שלו.
בולאס מתאר מצב שבו הורה חווה תחושה אותנטית של דחייה ורתיעה מקרבתו הפיזית של הילד, אך מאחר שאינו מסוגל להכיר בכך, הוא מעמיד פנים בפני עצמו ובפני הילד, ומציג אהבה וחיבה מופגנות
ככל שההורה מנותק יותר רגשית, מלאכותי יותר, ממחיז יותר וטבעי פחות – כך מתגייס יותר הילד לשתף עמו פעולה, לתֲקֵף את מצג-השווא של ההורות הטובה הזו, ולאמץ לעצמו בנוקשות את הדמות הכוזבת שמשתקפת מבעד למראה ההורית.
יכולת הילד להישען על החוויה והשיפוט האותנטיים שלו הולכת ומתערערת, ובעל כורחו הוא נשאב למסכת הזדהויות שקרית, שמערערת את בוחן-המציאות הטבעי שלו. בולאס מכנה את מצגת ההורות הכוזבת הזו "The Performance": "הפרפורמנס" כבסיס לתפיסת המציאות המשותפת – במקום המציאות עצמה.
נשאלת השאלה האם יש בעיה ביחסי "פרפורמנס" הדדי, שבו שני הצדדים מגלמים תפקיד בהצלחה משותפת – זה בתפקיד הורה "אוהב" וזה בתפקיד "הילד הנאהב" – בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר"? כי אם "הפרפורמנס" עובד ללא הפרעה, מדוע צריך בכלל להתבסס על החוויה האותנטית?
הסופר היינריך בל מתאר בספרו "המוקיון" דמות שחקן שזהותו אובדת בין השתקפויותיו. השחקן נהג לאמן מדי יום את שרירי פניו מול הראי. אימוניו נפתחו בחצי שעה של התבוננות קפואה במראה "עד שנעלמתי כליל מעיני… ושכחתי, פשוטו כמשמעו, שאני הוא זה המתבונן אל הפנים המשתקפות אלי מן הראי".
בספר, אובדן קשר מצטבר והולך עם חווית המציאות הגשמית מפגיש את השחקן עם בבואתו העכשווית המרוּקנת. "עיני היו ריקות ונבובות לגמרי. פעם ראשונה שלא נזקקתי לנעוץ חצי שעה את מבטי בפרצופי כדי להגיע לריקנות כזאת בהבעתי… כאשר התחלתי למרוח את האיפור על פניי, הפך פרצופי לפרצופו של מת".
יכולת הילד להישען על החוויה והשיפוט האותנטיים שלו הולכת ומתערערת, ובעל כורחו הוא נשאב למסכת הזדהויות שקרית, שמערערת את בוחן-המציאות הטבעי שלו
הסתמכות יתרה על ה"פרפורמנס", ללא היזון-חוזר של חווית-מציאות אותנטית, מובילה לתחושות ריקון האישיות ואובדן הממשות. כשגם דמות הסמכות וגם הנתונים לאחריותה מתייחסים ל"פרפורמנס" כמציאות הרלוונטית הבלעדית; כשהפער בין תחושת-המציאות הטבעית לבין ה"פרפורמנס" הולך וגדל; כשמוסכמת השקר המשותף הולכת ותופחת;
כשכֹּל חשיבה ביקורתית בריאה הופכת לטאבו מסוכן ומאיים, והציבור מוצא עצמו כשהברירה היחידה שנותרת בידו היא לשמש, מתוך שכנוע פנימי כפוי, ועמוק, כקהל קואופרטיבי במשחק "הרצל אמר" של מנהיג מתעתע – הייתכן שבמקביל גם זהות המנהיג הולכת ואובדת בין השתקפויותיו?
בדומה להורה-השחקן, גם המנהיג-השחקן עלול ללכת לאיבוד בין דימוייו ומאווייו, ובינתיים, לבלבל את כל מי שתלויים בו, שמתחבטים בּתעתוע איזו בבואה משקפת דמות-הסמכות שלהם בכל רגע נתון. בדומה לקהל שצופה בהצגה בה דמותו של המלט משמיעה פתאום רפליקות הלקוחות מתפקידו של מקבת', או של ג'ופרי באראתיאון.
כאמור לא נצפה משָחקן לעקביות בין תפקידיו השונים, אך לרוב נצפה לעקביות בתוכם, לפי כללי הז'אנר. סוגת הפִּיתוֹמוּת מאתגרת את הכלל הזה בדיוק, בהציגה עמימות אשלייתית מובנית סביב התהייה מיהו הדובר ומניין נשמע קולו.
באמצעות שליטה בשאיפת האוויר יכול הפיתום, שמדבר ללא הזזת שפתיו, "לזרוק" את הקול כך שיישמע כאילו בקע מנקודות שונות בחלל, או מדמויות שונות בקהל.
באמצעות שליטה בשאיפת האוויר יכול הפיתום, שמדבר ללא הזזת שפתיו, "לזרוק" את הקול כך שיישמע כאילו בקע מנקודות שונות בחלל, או מדמויות שונות בקהל
אומני הפיתום נהגו להשתמש גם בבובה שהזיזו והנפישו, שממנה בקע כביכול קול הפיתום שלהם, מה שהוביל להתפתחות נרטיב, שבו מנסה הבובה לגבור על מפעילה שמשאיל לה את תנועתה וקולה, ולהשתחרר משליטתו.
לרוב מציגה הבובה דמות סוררת, שערורייתית, מרושעת, ערמומית, חסרת-אחריות וייצרית, לעומת המפעיל, שמגלם דמות מבוגר אחראי, במנוגד לבובה נטולת-הבושה שלצידו. בובה אשר נהנית לעשות את מה שאסור לו לאדם הרגיל, מבלי שתידרש לתת על כך דין וחשבון, עד שנראה שכוחה אף גובר על כוחו של מפעילה, והיא זו שמחוללת את קולו ותנועותיו.
אי-שם, במחוזות תעתוע רחוקים, נשלט המנהיג-השחקן, אותו מבוגר אחראי ממלכתי ושקול, בידי בובת פיתום יצרית ונטולת בושה, שבמקום לחולל את קולה מחוללת היא את קולו, בהיותה אלטר-אגו דומיננטי לאישיותו.
בחיים אמיתיים נשענים תנועתה וקולה של בובה על כוחו של מפעילה, ולא באמת אפשרי שהיא תיהפך למוקד-כוונה עצמאי השולט בשחקן שמפעיל אותה. במציאות האותנטית, "ילד בכאילו" לא מתנתק מיוצרו שבָּדָה וקומם אותו; פינוקיו שייך לאגדות.
אך ביקום ה"פרפורמנס" שאליו נשאב הציבור-קהל, יקום שבו היזון-חוזר מהמציאות הוא חסר משקל ממש כמו בירח – הכל יתכן. ביקום ה"פרפורמנס" יכולה בובה לשלוט במנהיג, יכול מנהיג לדבר מתוך בובה, יכול מנהיג גם לדבר מתוך דמויות אחרות שמִתוֹכַן מושמע קולו, כבמלאכתם של אמני פיתום.
האם גם ביקום האמיתי ניתן להסביר פערים וסתירות בהתנהגותו של מנהיג – בפרט כשעל זה להכריע בסוגיות כבדות-משקל של חיים או מתים, של להיות או לחדול – בכך שלעיתים משתלטת עליו בובת האלטר-אגו המרושעת והפרועה שלו?
האם ביקום האמיתי ניתן להסביר פערים וסתירות בהתנהגות מנהיג – בפרט כשעליו להכריע בסוגיות כבדות-משקל של חיים או מוות – בכך שלעיתים משתלטת עליו בובת האלטר-אגו המרושעת והפרועה שלו?
מופרכת ככל שתהיה, הנה שאלה שאולי מוטב שיציג לעצמו בפעם הבאה שיקבע עם עצמו מול הראי כדי להתאמן, כדי לשוות להופעתו יופי וכבוד, בטרם יימַרח על פניו האיפור שיְאֲחֶה וידביק, בשירות ה"פרפורמנס", את כל הפערים, הסתירות, הסדקים והפְּרָצוֹת.
יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם