יש משהו מתעתע בקמפיין 2024, וביתר שאת בשבוע האחרון. שבוע זה שצף אירועים חדשותיים קיצוניים, שכל אחד מהם היה נחשב כאירוע מכונן עבור כל מערכת בחירות סטנדרטית בחצי השני של המאה ה-20. אבל מאפייני הבסיס של המרוץ לא השתנו – ואלא אם ישתנו המועמדים, נראה שהוא יציב בצורה יוצאת דופן.
האירוע הראשון הוא נסיון ההתנקשות בדונלד טראמפ. בשבת אחר הצוהריים, כמה דקות לאחר שהתחל את נאומו בעצרת בחירות בבאטלר, עיירה קטנה מצפון לפיטסבורג, ירה תומס קרוקס שמונה יריות בטראמפ. אחד הכדורים פספס במילימטרים את ראשו של טראמפ ופגע באוזנו; קרוקס נהרג מיידית על ידי צוות התגובה של השירות החשאי.
לא ידוע עדיין הרבה על קרוקס. הוא בחור בן 20 מבתאל, פנסילבניה, שהיה רשום כרפובליקאי, ולפי שכניו נראו בעבר שלטי בחירות של טראמפ על מדשאת ביתו. אך הוא גם תרם בעבר תרומה קטנה למועמד דמוקרט. סביר, אפוא, להניח כי ההתנקשות לא באה מתוך תכנית פוליטית מסודרת, או קשורה בהסתה מיוחדת – כפי שמיהרו לשער בערוצי הימין האמריקאים והישראלים, ואף בישיבת הממשלה אצלנו.
ניסיון ההתנקשות אף חשף כשלים לא מעטים בהיערכות השירות החשאי, אך גם כאן מדובר בכשלים רווחים ולא בתיאוריות קונספירציה – עצרות בחירות בארה"ב הן לא אירוע מאובטח, ומועדות לניסיון התנקשות.
ניסיון ההתנקשות אף חשף כשלים לא מעטים בהיערכות השירות החשאי, אך גם כאן מדובר בכשלים רווחים ולא בתיאוריות קונספירציה – עצרות בחירות בארה"ב הן לא אירוע מאובטח, ומועדות לניסיון התנקשות
לו היה קרוקס מצליח בנסיון ההתנקשות, מסלול הקמפיין הזה – ואולי ההסטוריה – היה כמובן אחר. כמו כן, ההשלכות המלאות של הנסיון על מצבו הבריאותי של טראמפ עדיין לא ברורות עד הסוף: טראמפ טרם פרסם כל דיווח רפואי על מצבו לאחר ההתנקשות, והוא כידוע אדם מבוגר ולא בריא במיוחד, אם כי מהקורונה התאושש באופן מרשים לפני ארבע שנים.
ההשלכות המלאות של הנסיון על מצבו הבריאותי של טראמפ עדיין לא ברורות עד הסוף: טראמפ טרם פרסם כל דיווח רפואי על מצבו לאחר ההתנקשות, והוא כידוע אדם מבוגר ולא בריא במיוחד
אך מעבר לכך, סביר שאירוע זה יהיה חסר משמעות במהלך הארוך של הקמפיין וישכח בתוך שבוע-שבועיים.
בניגוד לדיווחים עוצרי הנשימה בשעות שלאחר הניסיון ההתנקשות, ההיסטוריה האמריקאית רצופה באלימות פוליטית ככלל ובהתנקשויות ונסיונות התנקשות בפרט.
ארבעה נשיאים אמריקאים נרצחו בכהונתם. ג'ון ווילקס בות' רצח את אברהם לינקולן כחלק מתוכנית לרצוח את שלושת בכירי הממשל הפדרלי – לינקולן, סגנו ושר החוץ – ולהחיות את הקונפדרציה הדרומית שזה עתה הובסה במלחמת האזרחים.
ויליאם מקינלי נרצח ב-1901 על ידי האנרכיסט ליאון צ'ולגוש, שפעל מתוך האידיאולוגיה האנרכיסטית שהאמינה שפעולה ישירה ורצח מנהיגים יביאו לקריסת השיטה הקפיטליסטית.
אבל שתי הרציחות הנוספות בוצעו על ידי תמהונים עם מניעים ביזארים: צ'ארלס גיטאו רצח את ג'יימס גרפילד ב-1881 כי לא קיבל משרת קונסול בווינה שהאמין כי מגיעה לו; ומניעיו של לי הארווי אוסוולד, שרצח את ג'ון קנדי ב-1963, לא ידועים עד היום.
נגד כל נשיא מאז מלחמת העולם השנייה אירעו כמה וכמה נסיונות התנקשות. רבים מהם לא התקדמו מעבר לנזק לגדר הבית הלבן או תפיסה בידי המשטרה לפני מימוש הנסיון, אבל כמה הגיעו לכדי סכנת חיים של ממש
נסיונות התנקשות על רקע תמהונות או מחלת נפש הם הרווחים בהיסטוריה האמריקאית. עוד ב-1835 ניסה מתנקש להתנקש בחייו של הנשיא אנדרו ג'קסון, ונגד כל נשיא מאז מלחמת העולם השנייה אירעו כמה וכמה נסיונות התנקשות. רבים מהם לא התקדמו מעבר לנזק לגדר הבית הלבן או תפיסה בידי המשטרה לפני מימוש הנסיון, אבל כמה הגיעו לכדי סכנת חיים של ממש.
תיאודור רוזבלט נורה ונפצע באמצע נאום – הוא הסיק שמכיוון שאינו משתעל דם, הכדור לא חדר לריאותיו והמשיך עד סוף הנאום לפני שהתפנה לבית החולים. המשפט הידוע מנאומו זה, הוא:
Ladies and gentlemen, I don't know whether you fully understand that I have just been shot, but it takes more than that to kill a Bull Moose.
רונלד רייגן נורה ונפצע קשה חודשיים לאחר השבעתו, ב-1980, והיה מאושפז בסכנת חיים למשך שבועיים.
רוצה לומר, שנסיונות התנקשות הן חלק מוכר בתרבות הפוליטית האמריקאית, ועל אף שכל אחד מהם יכול ליצור רושם גדול בהתחלה, נסיונות התנקשות כושלים לרוב נשכחים מהר למדי.
ההתפתחות השנייה השבוע היא הוועידה הרפובליקאית – לרוב, אירוע תקשורתי ששואב את תשומת הלב המלאה של התקשורת בשידורים ישירים מערבי הוועידה, אך השנה, תחת הרעש הכללי, עוברת כמעט מתחת לרדאר.
ואנס גדל בעיירה קטנה במערב אוהיו למשפחה מפורקת ולמעשה גודל על ידי סבו וסבתו. הוא הרים את עצמו בשרוכי נעליו, התגייס למארינס, למד באוניברסיטת אוהיו וסיים תואר שני במשפטים בביה"ס למשפטים של ייל
במסגרת הוועידה נבחר ג'יי די ואנס להיות מועמדו של טראמפ לסגן נשיא. ואנס, סנטור מאוהיו מזה שנתיים, גדל בעיירה קטנה במערב אוהיו למשפחה מפורקת ולמעשה גודל על ידי סבו וסבתו. הוא הרים את עצמו בשרוכי נעליו, התגייס למארינס, לאחר מכן למד באוניברסיטת אוהיו וסיים תואר שני במשפטים בביה"ס למשפטים של ייל.
ואנס פרץ לתודעה הלאומית ב-2016 כאשר פרסם אוטוביוגרפיה בשם "Hillbilly Elegy", המתארת את ילדותו הקשה במידלטאון, אוהיו, עיר פוסט-תעשתית במערב התיכון, ואת ערכי משפחתו, שהגיעה מאזור הרי האפלאצ'ים בקנטאקי. הספר היה להצלחה מסחררת ונתפס כפותח צוהר לחייהם של מעמד הפועלים הלבן הנשכח באפאלצ'ים ובמערב התיכון – או בקיצור, לחוויות חייהם של טראמפיסטים.
ב-2016 ואנס יצא בחריפות נגד טראמפ – הוא אף קרא לו "היטלר של אמריקה" – אבל הוא ביטא בצורה חריפה את המגמות האידיאולוגיות שעומדות בבסיס הטראמפיזם: ואנס ביטא עוינות לאליטות של החופים.
הוא אוחז מערך ערכים שמרני בנושאים חברתיים – ואנס מתנגד חריף להפלות בכל מצב, כולל במקרי אונס וגלוי עריות, וכן לנישואי להטב"ים ולהגבלות על נשק. הוא אף אוחז בתפיסה לאומנית-לבנה ומתנגד להגירה.
לאחר הפסדו של טראמפ ב-2020, ואנס היה מהקולות המשמעותיים בהכחשת תוצאות הבחירות, ערעור האמינות של מערכת הבחירות האמריקאית ואף תמך בדיעבד בנסיונות להפוך את התוצאות
לאחר הפסדו של טראמפ ב-2020, ואנס היה מהקולות המשמעותיים בהכחשת תוצאות הבחירות, ערעור האמינות של מערכת הבחירות האמריקאית ואף תמך בדיעבד בנסיונות להפוך את התוצאות: הוא טען שלו היה סגן נשיא במקום מייק פנס, לא היה מאשר את הצבעות חבר האלקטורים (חוק שעבר מאז הפך את האפשרות הזו ללא חוקית).
בשנתיים האחרונות הוא התפייס עם טראמפ, מהלך שהגיע בשיאו לבחירתו כמועמד לסגן נשיא השבוע.
ג'ו ביידן כסגנו של ברק אובמה ודיק צ'ייני כסגנו של ג'ורג' בוש הבן הוכיחו שסגן נשיא דומיננטי יכול לעזור לנשיאות, אבל כל שאר סגני הנשיא הוכיחו לרוב כי אין לנושא בתפקיד משמעות רבה, מלבד האפשרות שהנשיא ימות מסיבות טבעיות או מעשי ידי אדם – אפשרות שלצערנו נראית לא מופרכת לו יבחר טראמפ (או ביידן לנשיאות).
שני האירועים הללו האפילו על ההתפחתחות היחידה שכן יכולה לשנות את מסלול הקמפיין: המאבק המשתמשך בתוך המפלגה הדמוקרטית על האפשרות שביידן יפנה את מקומו.
החדשות המדאיגות בהקשר זה – וככלל – הן הדיווחים כי ביידן החל למדר את רוב צוותו והוא נשען על בנו המורשע והגמול מסמים האנטר ועל אישתו ג'יל בלבד.
ממסד המפלגה מנסה להקדים את ההצבעה הרשמית על מועמדותו לסוף החודש, בטענה שקרית כי החוק באוהיו מחייב זאת על מנת שביידן יופיע בפתקי ההצבעה במדינה, למרות שאוהיו בינתיים שניתה את החוק וממילא איננה מדינה מתנדנדת.
המהלכים האלה, וכן העובדה שנבחרי הציבור הדמוקרטים לא מתמרדים נגד ביידן אל מול הסכנה הממשית שבבחירת טראמפ, הם חרפה בלתי מתקבלת על הדעת
המהלכים האלה, וכן העובדה שנבחרי הציבור הדמוקרטים לא מתמרדים נגד ביידן אל מול הסכנה הממשית שבבחירת טראמפ, הם חרפה בלתי מתקבלת על הדעת.
היחידה שבינתיים עוד יכולה להציל את כבודה של המפלגה היא ננסי פלוסי, מנהיגת הסיעה בבית הנבחרים במשך שנים שבעצמה פרשה מעמדת המנהיגות בשנה שעברה כדי לפנות מקום לדור חדש, ואוספת בינתיים אינפוט מחברי הבית ואולי תוכל לשכנע את ביידן לפרוש.
האירוע השלישי הוא ביטול כתבי האישום נגד טראמפ בתיק החזקת המסמכים הסודיים באחוזתו במאר-א-לגו. השופטת איילין קאנון, שהיתה עוינת למדי לתביעה מתחילת המשפט, החליטה לבטל את האישומים בטענה כי עצם מינויו של התובע המיוחד ג'ק סמית לחקור את הפרשה אינו חוקתי.
הפסיקה מסתמכת על דעת מיעוט של שופט בית המשפט העליון קלארנס תומס, שהייתה עד כה מאוד שולית. סביר מאוד שסמית יערער על כך. עם זאת, נראה שהפסיקות האחרונות של בית המשפט העליון, בראשן פסיקת טראמפ נגד ארצות הברית המעניקה חסינות על פעולות הנשיא במסגרת תפקידו מלפני שבועיים, העניקו לקאנון סיבה לא מופרכת להניח שפרשנותה היא זו שתתקבל על ידי בית המשפט העליון.
בתוך כך, אולי הנתון החשוב ביותר שהתפרסם השבוע הוא הסקר של "פוקס ניוז", לפיו רוב הציבור האמריקאי מתנגד לפסיקת טראמפ נ' ארה"ב ברוב של 58%-41%. 45% חושבים שבית המשפט שמרן מדי מול 19% שחושבים שהוא ליברלי מדי, ו-83% חושבים ששיקולים פוליטיים-מפלגתיים משחקים תפקיד בפסיקות.
רוב הציבור האמריקאי מתנגד לפסיקת טראמפ נ' ארה"ב ברוב של 58%-41%. 45% חושבים שבית המשפט שמרן מדי מול 19% שחושבים שהוא ליברלי מדי, ו-83% חושבים ששיקולים פוליטיים משפיעים על הפסיקות
האמון בבית המשפט ירד לשיא שלילי חדש של 38% מול 60% שאין להם אמון בו. מעבר למשמעות עבור בית המשפט עצמו, הנתון הזה מוסיף עוד מוסד לרשימת המוסדות שזוכים לרמה נמוכה של אמון בקרב הציבור האמריקאי.
מוסד נוסף שרמת האמון בו בקריסה בשנה האחרונה הוא האקדמיה, ולא מן הנמנע שתהליך זה קשור בהפגנות הפרו-פלסטיניות בקמפוסים. למעשה, לפי סקרי גאלופ, המוסדות היחידים שזוכים לרמת אמון של מעל ל-30% הם הצבא, המשטרה ועסקים קטנים.
היסטוריונים ועיתונאים שונים מתארים תרחישים של התדרדרות למלחמת אזרחים. יש לכך תקדים היסטורי, אבל דווקא תקדים זה מבהיר את ההבדלים מהמצב הנוכחי. הדרום קרא במשך שנים למלחמת האזרחים The War Between the States.
השם הזה הוא אמירה אידיאולוגית, אבל בנטרול המטען האידיאולוגי יש בו משהו: המלחמה נבעה מהעובדה ששני הצדדים היו מבוססים במסגרת מוסדית וארגונית של מדינות שיכלו להלחם זה בזה.
זה לא המצב עכשיו. המצב בימינו הוא של תחושת התפוררות ואובדן אמון. ובעוד שהוא נראה מייאש, מבט להסטוריה גם יכול להציע אופטימיות.
ארה"ב נוסדה על מצע של התחדשות מתמדת. ג'ון וינת'ורפ, מנהיג הפוריטנים שהיגרו למסצ'וסטס ב-1630, הכריז שהם בונים "עיר על הגבעה", שתאפשר לבנות חברה חדשה, נקייה מתחלואי החברה האירופית. המערב – כפי שהגדיר ההסטוריון ג'קסון טרנר בתזה הידועה שלו – היווה תמיד אפשרות להתחדשות של החברה המיושבת במזרח, כאשר זו התנוונה והתאבנה.
מדי עשור או שניים ארה"ב שוקעת לתחושה עמוקה של אבדן דרך וחרדה משקיעה, רק כדי להתאושש מחדש.
המערב – כפי שהגדיר ההסטוריון ג'קסון טרנר בתזה הידועה שלו – היווה תמיד אפשרות להתחדשות של החברה המיושבת במזרח, כאשר זו התנוונה והתאבנה
כך היה בסוף שנות ה-60 לאחר הפגנות הענק נגד המלחמה בווייטנאם, המהומות האלימות בעקבות רצח רודני קינג והתפרקות השליטה המוחלטת במרכזי הערים בתחילת שנות התשעים; בסוף שנות ה-70 עם משבר הנפט, האינפלציה, והנאום של הנשיא ג'ימי קרטר בו הכריז כי ארה"ב סובלת מ"משבר אמון" (Crisis of Confidence);
בשנות ה-90, כאשר ארה"ב היתה בטוחה שיפן תעקוף אותה; לאחר אסון התאומים ב-11 בספטמבר 2001, כאשר תחושת הבטחון של אוקיינוסים רחבים המפרידים בין ארה"ב לשאר העולם התנפצה, ביחד עם חלומות "קץ ההיסטוריה", ועוד.
אין לדעת, כמובן, וארה"ב עומדת בפני אתגרים קשים – במיוחד אם טראמפ ינצח – אבל אפשר להיות אופטימי ולהאמין שתזת ההתחדשות תוכיח את עצמה גם בימנו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם