לאחר מעל תשעה חודשי לחימה, ברור כמעט לכל בר בי רב (למעט לחרדים), כי אי השוויון בנטל שרות החובה לא יכול להמשיך יותר. המצב הפוליטי העכשווי איננו מאפשר תזוזה לכוון של גיוס חרדים. להפך, הממשלה משתמשת בכל תרגיל ומניפולציה כדי לבלום את גיוסם הממשי.
לעניות דעתי, גם אם נחווה בקרוב שינוי פוליטי חריף והחלפת הממשלה וראשה, וגם אם תקום כאן ממשלה חדשה עלינו לטובה, שתקבע בחוק ובתקנות כי בשנים הקרובות יגויסו בכל מחזור 25-50 אחוז מבחורי הישיבה החרדים – עדיין מדובר בפתרון לטווח בינוני. פתרון היכול לארוך 3-5 שנים, שלא נותן מזור מיידי לבעיית כוח האדם האקוטית של צבא מילואים קטן מדי ומותש מדי.
גם אם תוחלף הממשלה וראשה, ותקום כאן ממשלה חדשה, שתקבע בחוק ובתקנות כי בשנים הקרובות יגויסו בכל מחזור 25-50 אחוז מבחורי הישיבה החרדים – עדיין מדובר בפתרון לטווח בינוני
מחד, כולנו התרשמנו והצדענו לכ-220,000 אנשי המילואים שהתייצבו מיידית עם פרוץ מלחמת ה-7 לאוקטובר – לחמו וחלקם לוחמים עדיין בעזה ועסוקים במגננה בחזית הצפונית.
מאידך, ישבו בבית בעל כורחם ושלא באשמתם כ-200,000 בעלי פטור משרות מילואים בגילאים 22-45, פועל יוצא של מדיניות ביטחונית-צבאית הרת אסון של למעלה משני עשורים.
מדיניות זו ניתן להגדיר כדלהלן: טיפש אסטרטגי אחד זרק לאגם הביטחוני אבן יקרות זוהרת ונוצצת הקרויה "צבא קטן וחכם", ולפחות 5 רמטכ"לים שונים, לא בדיוק מאורות הגולה או חכמים מדי – משו את האבן ואימצו אותה לליבם.
התוצאה, מתריסר אוגדות צה"ליות הגענו למלחמה הנוכחית עם כמחציתן, ופטרנו משרות מילואים פעיל עשרות אלפי קצינים מצוינים וחיילים טובים. כיוון שפירקנו את הגדודים, החטיבות והאוגדות שלהם – לא נמצאו להם מסגרות מתאימות לצרכי אימונם, הכשרתם והפעלתם כצבא מילואים פעיל. במלים אחרות, הצבא היבשתי פירק את עצמו לדעת.
חייבים וצריכים להתחיל את גיוס החרדים אתמול. גם אם נצליח כעת לגייס חלק מבחורי הישיבות, חרף התנגדות המנהיגים, המשמעות היא שנקל במידת מה על צבא החובה. אבל את התוצאות החיוביות המשמעותיות על צבא המילואים נתחיל לראות ולהרגיש רק בעוד 3-5 שנים.
בעל כורחם ושלא באשמתם ישבו בבית אחרי השבעה באוקטובר כ-200,000 בעלי פטור משרות מילואים בגילאים 22-45, פועל יוצא של מדיניות ביטחונית-צבאית הרת אסון של למעלה משני עשורים
לכן אי אפשר בטווח הקצר לסמוך ולתלות את כוחנו הצבאי בחרדים. התועלת בשלב הראשון היא יותר בהיבט החברתי והשוויוני מאשר בתועלת הצבאית השולית, שאולי תלך ותגדל בעתיד.
במקביל, ללא קשר לגיוסם או אי הצלחת גיוסם של החרדים, ולנוכח האיומים ההולכים וגוברים מ-7 חזיתות שונות, חייבים לייצר במהירות ("24 שעות ביממה") ולייבא בזריזות טנקים, תותחים ורק"מ.
חייבים להקים ולחדש מיד מסגרות מילואים לוחמות חדשות של גדודים וחטיבות. כאלה שייהפכו עד מהרה לאוגדות, ויתבססו על החזרתם, אימונם והכשרתם הזריזה של קצינים ולוחמים בעלי פטור משרות בגילאים 22-45. וכמובן, נדרש שימוש מושכל בכוח אדם, שלא תמיד צה"ל מצטיין בו.
מדובר בפרויקט ענק ורב ממדים של שילוב נשק, ציוד, אחזקה ולוגיסטיקה, עם כוח אדם רב. לכן רצוי מאד לשחרר את הרמטכ"ל העסוק במלחמה ובתכניות לחימה לפחות בשתי חזיתות, ולגייס פרויקטור לאומי בקליבר של רמטכ"ל לשעבר – רצוי בוגר מלחמת יום כיפור, שיעסוק אך ורק בהרחבתו המהירה של צה"ל על נשקו וחייליו.
הערת אגב: להרחבה מהירה ורבת ממדים של בניין כוח המילואים, משמעות כלכלית לא מבוטלת. ובכל זאת אני מציע לכל הכלכלנים, במיוחד לבוגרי אגף התקציבים, החשכ"ל, וחלק מהאקדמיה – להפסיק לאיים עלינו "בעשור האבוד".
מדובר בפרויקט ענק ורב ממדי של נשק, ציוד, אחזקה ולוגיסטיקה, עם כוח אדם רב. לכן רצוי לשחרר את הרמטכ"ל העסוק במלחמה ובתכניות לחימה, ולגייס פרויקטור לאומי בקליבר של רמטכ"ל לשעבר
להפך המסקנות וההמלצות הנכונות לשעתן של "ועדת ברודט", "ועדת לוקר" והסכם "כחלון-יעלון", שימשו את הרמטכ"לים, שקיצצו בצורה אכזרית את צבא היבשה כאסמכתה והצדקה לצעדיהם הכושלים.
במצב הביש אליו נקלענו, אני מעדיף את הטעויות הכלכליות, שהתבררו רק בדיעבד, של הרמטכ"ל מוטה גור ז"ל ושרי הביטחון והממשלות דאז, אחרי מלחמת יום הכיפור. אני מעדיף את הגדלת מסגרות צה"ל ותקציבי הביטחון האדירים (עד כדי 30% מהתמ"ג) שלהם, מאשר את הקיצוצים האכזריים של חמשת הרמטכ"לים הכושלים.
אינני מתעלם או מכחיש. אכן יש סכנה כלכלית בהרחבת תקציבי הביטחון, ולכן יש להקים מייד ועדה מקצועית לא תלויה, שתחזק את שרירי צה"ל ולא את שומניו. ועדה שתתעדף את ההיבט הביטחוני-צבאי – כאינטרס עליון על פני ההיבט הכלכלי גרידא.
לא מדובר כאן על בניין כוח צבאי מתוך טראומה, אלא על מענה נדרש לסכנה קרובה וממשית, המחייבת את בנייתו מחדש. זאת כאשר הכלל החשוב הוא שהחיים קודמים לכסף.
ההבדל בין המצב הכלכלי הנוכחי לבין "העשור האבוד" (1975-85) הוא תהומי. אין משבר אנרגיה עולמי. קצב האינפלציה בישראל נמוך מזה של רוב מדינות המערב, כולל ארה"ב ואנגליה, ומשתווה פחות או יותר לזו של האיחוד האירופי.
לא מדובר כאן על בניין כוח צבאי מתוך טראומה, אלא על מענה נדרש לסכנה קרובה וממשית, המחייבת את בנייתו מחדש. זאת כאשר הכלל החשוב הוא שהחיים קודמים לכסף
למיטב ידיעתי והבנתי הכלכלית, למרות האזהרות והתחזיות האפוקליפטיות החוזרות ונשנות בשנים האחרונות של פרשנים ואנליסטים שונים, אין עדיין מיתון עולמי. להפך, בעשור האחרון כלכלת ישראל היתה בין הבודדות שעמדה פחות או יותר בשלשת הקריטריונים של "אמנת מסטריכט" – גרעון לאומי, גרעון תקציבי ושיעור האינפלציה.
מרדכי איש שלום הוא בוגר מלחמת יום כיפור והמכללה לביטחון לאומי, לשעבר סמנכ"ל לכלכלה ותכנון במשרד הכלכלה וכלכלן ראשי. כיהן כציר\נספח כלכלי בכחצי תריסר מדינות בצפון אמריקה ואירופה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כמו במקרים רבים כך גם במאמר זה. צבאות נוהגים להתכונן למלחמןת שהיו ולא למלחמות של העתיד. הכח של החמאס ואם יהיה עימות עם חיזבאללה יוכרע על ידי האוגדות הקייימות. לאחר מכן חמאס וחיזבאללה מפורקים יותר או פחות. בשלב זה גודל צבא היבשה צריך להיות מוגבל. המומחים הצבאיים יסבירו שמה שהספיק לפרק החמאס והחיזבללה בשיא כוחם לא יספיק לרסן אותם לאחר שיפורקו ויפגעו.
אז עכשיו הרמטכ"לים אשמים באי גיוס חרדים. צבא קטן וחכם או צבא גדול וטיפש יתקשו להביס אוייב שממשלת ישראל מאביסה את במיליוני דולרים. מוזר שכבר שכחנו שאי גיוס חרדים נובע מכך שבמשך עשרות שנים החרדים יהוו לשון מאזנים בפוליטיקה הישראלית. כולם ללא יוצא מהכלל שמחו לא לגייס חרדים ושאין צורך שיעבדו.
האמירה המטופשת שאברכים "נהרגים באוהלה של תורה" התקבלה ע"י כל הפוליטיקאים. הבעיה שהם לא הצליחו להצביע על אברך אחד שנהרג באוהל של תורה. לפחות עכשיו ירדו מהאמירה הזו.
ניתן לגייס את מרבית החברה החרדית אך לשם כך צריך עם שמוכן לעשות זאת. הקונסטלציה הפוליטית הנוכחית אין סיכוי.
לצערי המגזר היחידי שאפשר לגייס הם לוחמות.
כמי שהיה שם ונבח ללא הועיל על שיירת הצמצומים הדוהרת, מסכים עם כל מילה.
לפחות לגבי צבא היבשה, יש כבר מישהו שממונה על בניית צבא היבשה – מפקד זרוע היבשה! למה הוא וקודמיו שיתפו פעולה בששון עם הדיאטה האינסופית – לזה אפילו המכללה לבטחון לאומי תתקשה למצוא הסברים.