סיפור אסוציאטיבי קצר על חייל פצוע וחוויותיו, ולא רק – ביקורת על ספרו של חיים אסא "חייל חול", הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 95 עמ'.
* * *
המספר הוא בחור בשם דליק, השייך לחוליה של 41 לוחמי גולני מגדוד 13, שפשטו על הכפר יעבס ב-28.7.1970. כך מתוארת תמצית העלילה:
"לוחם מגדוד 13 של גולני נפצע קשה במהלך פשיטה על יעבס, היא יבש גלעד, בהיתקלות עם מארב אויב. הוא נישא באלונקה בידי חבריו אל צדו הישראלי של הירדן. מחשבותיו, זיכרונותיו ותובנותיו מחייו הקצרים חולפים בתודעתו כסרט נע, מתאבכים ומתערבלים עם האירועים המבצעיים המתרחשים במהלך חילוצו, ובתוך כך יוצרים מונולוג שמייצג בזעיר אנפין את ההיסטוריה הקצרה של העם היהודי בארצו.
"עוד מעט אני אמות. עוד שניות או דקות, אני לא יודע. עננים קטנים של אבק שריפה עולים מהדם שזורם על פני, על החולצה ועל הגוף, מטפסים מעלה, אל החושך, אל צמרות העצים שהאש עדיין אוחזת בגזעיהם, בוערים סביבי, בריקוד איטי, איטי מאוד, שמסתלסל ומתהפך לצלילי האש שמתגלגלת מטרים ספורים ממני".
המספר נע בין עולם המציאות על סף המוות – לבין זיכרונותיו מגבעת שמואל, בעיקר מהוריו אך גם מחבריו.
המספר הוא בחור בשם דליק, השייך לחוליה של 41 לוחמי גולני מגדוד 13, שפשטו על הכפר יעבס ב-28.7.1970. המספר נע בין עולם המציאות על סף המוות, לבין זיכרונותיו מגבעת שמואל, מהוריו ומחבריו
מיקום השכונה בה גדל דליק מתוארת כך: "הגבול המערבי של השכונה היה כביש גהה – הכביש השחור, כפי שכינינו אותו – שמחבר את הגבעה שלנו אל העולם הגדול" (עמ' 55). גם תיאור זה מתקשר למצבו של המספר, הנע בין עולם החיים לבין עולם סף המוות וחזרה.
הלאומי והפרטי מתערבבים בעלילה. למשל, כשדליק מספר על קבוצת הכדורגל של ילדותו, שהייתה מורכבת מנערים "שהוריהם הגיעו כמה שנים קודם לכן מהונגריה, מבולגריה, מפולין, מרומניה….כולנו דיברנו עברית של צברים ישראלים. עברית שאין בה כל סימן זיהוי של מוצאנו, חיתוך שפה אחיד לכולנו. ריש שאיננה מתגלגלת, ו"כף סופית" או "חת" חתוכות היטב….השפה העברית שלנו היא ללא סימני היכר מרומניה או מעיראק או מרוסיה או ממרוקו או מכל מקום שהוא על הגלובוס" (עמ' 18,19).
המספר הפצוע והכואב חוזר לעולם הילדות, כשהוא שוכב על אלונקה במהלך הניסיון לחלצו למקום מבטחים: "כשלא שיחקנו כדורגל, שיחקנו בג'ולות. כשלא שיחקנו בג'ולות או כדורגל, עמדנו מתחת לפנס הרחוב היחיד ודיברנו, התווכחנו, קשובים כמו חתולים רעבים לשמע תיפופו של כדור מקפץ, שיביא אותו אורן בן אלקנה [כנראה בנו של שלמה בן אלקנה, החוקר הידוע, י.ב.] כמו בכל יום, ובלבד שנוכל לשחק עימו" (עמ' 27).
המספר נע בין העולמות: "למרות זאת שביב של תקווה חודר אליי, כמו נדחף מתת ההכרה או מאלוהים, ואולי בכל זאת נגיע לחוף המבטחים במועד, ונקדים את המוות שכבר שוכן בתוכי, חובר אלי ומרדים אותי כמו סם הרגעה" (עמ' 29). באותה סיטואציה, המספר מצד אחד "לראשונה בחיי אני נאחז באלוהים, אף שמעולם לא היה בי אפילו גרם אחד של אמונה", ומצד שני – "דווקא ברגעים האלה, בעוד עיניי נעצמות והולכות [הולכות ונעצמות י.ב.] נפגשת האשמה שאני חש כלפי אמי, עם התקווה לאפשרות שאגיע לחוף המבטחים, מהולה בקורט אמונה שהכול בידי האל" (עמ' 29).
"הגבול המערבי של השכונה היה כביש גהה – הכביש השחור, כפי שכינינו אותו – שמחבר את הגבעה שלנו אל העולם הגדול". גם תיאור זה של השכונה שגדל בה, מתקשר למצבו, הנע בין עולם החיים לבין עולם סף המוות
בהמשך חוזר המספר לסוגיית האשמה, בהסבר – שגם הוא טעון הסבר: "אני חש אשמה כלפי אמי על כך שאני הולך לאיבוד, שאיני יכול לעמוד בדקירות הסכין הנוראות האלו [כאביו, י.ב.], שאני מותיר אותה שוב בשומקום, על החוף שהיא חלמה עליו כעל חוף בטוח, והרי החופש שלי סימל בעיניה את החוף הזה" (עמ' 30).
כלומר, הארץ אינה ארץ מבטחים ליהודים שנמלטו מהתופת. כנראה שהאשמה שהוא מבטא קשורה להיות המספר בן להורים ניצולי שואה מבולגריה. אביו אהרון הוחבא בדירת חברו הטוב דראגן (עמ' 29-34). על ההיכרות בין אהרון לבין אמו עמליה (על שמה נקראת בתו הצעירה של המחבר) לא נאמר דבר, אלא רק על תוכנית בריחתם בשנת 1944 ברכבות לפלסטינה, כשלהם יש כבר ילד קטן (שאינו המספר) ולשלושתם יש תעודות מזויפות עם שמות טורקיים.
חיים אסא כתב בעבר ספר הנקרא "זרים לעצמם", והדהוד שלו מצוי בספר הנוכחי: "והחול הרטוב הזה נראה לי זר, ולמרות זאת אני נשאב אליו, והוא נשאב אליי, ושוב אני זר לעצמי. הכול זר אליי, כמו דברים שלכאורה דבקו זה בזה, אבל לא ממש, לא דבקו בכלל, המילים היו הדבק" (עמ' 86).
הספר נקרא בשטף והשיא מצוי ממש בסופו: "מישהו מושך את הדסקית מעל הצוואר שלי. נדמה שלא נשמתי מספר רב של שניות, מנסה שוב באינסטינקט כי אני לא מתכוון לראות משהו, ושומע רק את צלילי הנקישה של הדסקית" (עמ' 95).
יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל כך יפה וכל כך הולם את המצב. המוות הזה הוא לא מותו של דליק. הוא מותה של הציונות כפי שחלמו עליה סבינו וכפי שבנו אותה הורינו. נקישת הדיסקית אכן נשמעה אתמול עם התנפלות הנוחבות היהודיות על בית המעצר.