מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה

אדם כזה חסר כמו אוויר לנשימה, כמו חמצן ולחצן מצוקה, כמו פקק לשחרר ותרופה לשכך כאבים. מישהו שיגיד משהו שניתן לעלות אתו לגבהים חדשים, ולשחרר את הלחץ שהאזרחים שרויים בו מאז היום המר.

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, כולם היו בחרדה קיומית ממש. המושיע אז היה משה דיין, שמונה לשר הביטחון ולפתע שינה את אווירת הנכאים שהשתלטה על הרחוב. דיין נשא נאום והצהיר בקול בטוח: "ישראל לא תרשה לשום חייל זר להיהרג בשטחנו". מצב הרוח הלאומי השתנה כמו היציאה מן החושך לאור.

עוד מעט שנה לעצב ולמועקה – והגיע הזמן לשנות תקליט. הציבור רוצה שישדרו לו אופטימיות, בלי לטשטש את האמת ואת הכאב על הנספים והמפונים, על החטופים שהפכו לסמל, ולא מאפשרים חזרה לנורמליות.

הארץ מלאה בסיפורים על הטוב האנושי שהתגלה כאן מאז ראשית המלחמה. יש אנשי ציבור, אנשי תקשורת, מובילי דעת קהל ודמויות מוערכות, שיכולים לשפר את מצב הרוח הלאומי בהיעדר מנהיגות בעלת כושר וסמכות.

לאלה יש לומר, הפסיקו לדבר כפרשנים והתחילו לדבר כמנהיגים, המובילים אותנו לחוף מבטחים. האזרחים זקוקים לכך, והאחריות האישית מחייבת את מי שנחשף לציבור לייצר אופטימיות ולא לשקוע במרה שחורה ולהטיל מורא ותחושה שהכול כאן אבוד.

עוד מעט שנה לעצב ולמועקה – והציבור רוצה שישדרו לו אופטימיות, בלי לטשטש את האמת והכאב על הנספים, המפונים והחטופים שהפכו לסמל, ולא מאפשרים חזרה לנורמליות. הארץ מלאה גם בסיפורים על הטוב האנושי שהתגלה

עמים אינם יכולים לחיות כך לאורך זמן, וחברות שעברו טרגדיות גדולות מאתנו ידעו לצאת מהמשבר ולחזור לשגרה האופטימית. לא ניתן לאורך זמן לחיות בעצב מתמיד, והאתגר הקולקטיבי והאישי מחייב את כולנו לחזור לעצמנו עד כמה שניתן – זה טבע האדם.

לצד הצורך לחתור להחלפת המנהיגות הקיימת, ראוי לייצר תקווה ולהוביל דרך לשינוי ולצקת תכנים חדשים לחיינו. חברה מגויסת צריכה חיזוק של הרוח והקרנת ביטחון בעצמה – המונים משתוקקים לכך.

החברה האזרחית הוכיחה זאת במערכה, כשהיא נושאת על גבה גם את עול המנהיגים שסרחו. הייאוש אינו מתכון מנצח, ואסור להפוך את השפל למציאות קבועה. המדינה קמה בנס ובצירוף נסיבות נגד כל הסיכויים, והוכיחה שהנחישות והפגנת העוצמה הכרחית לכושר העמידה. זו אינה קלישאה, זה הכרח.

הברית הבלתי קדושה בין התקשורת והרשתות החברתיות לבין הפוליטיקאים שרצים אחרי הרייטינג, מזינה ומתדלקת את טירוף המערכות שאינו חדל ותורמת לתחושת האנרכיה.

החוזה המשולש בין חברה-צבא-מדינה קרס. המנהיגות הלאומית איבדה את הכושר והיכולת לחולל שינוי ולהפיג מתחים. הציבור אינו מאמין לה, ורבים ממנהיגיה המופיעים בתקשורת מעלים את המתח ומעוררים בחילה מעצם הופעתם בלי קשר לתוכן דבריהם.

לצד הצורך לחתור להחלפת המנהיגות הקיימת, יש לייצר תקווה. החברה האזרחית הוכיחה זאת במערכה, כשנשאה גם בעול המנהיגים שסרחו. הייאוש אינו מתכון מנצח ואסור להפוך את השפל למציאות קבועה

המציאות העכורה זקוקה לאדרנלין מחודש כדי להמשיך את המסע. אני מודה שמתחילת המערכה איני צופה בשום ערוץ. זה משפר את ההרגשה ומרגיע את הנפש. הפסקת חדשות קבועה וצפייה מידתית בתכני הטלוויזיה יכולות לתרום לשלוות הנפש ולשיפור יכולת השיפוט הרציונלית, הדרושה לכל אדם במצבים קשים.

ב-1948 לא היה כאן כלום, אבל הייתה תקווה. היום יש הכול – ואין תקווה. מנהיגות אחראית עושה את ההבדל ובהיעדרה, דמויות תרבות יכולות למלא את החסר.

מותר, אחרי חודשים רבים של מצב רוח קודר ולחץ מעיק, לפנות לכל מנהיג ציבור, מוביל דעה ובעל השפעה – לרסן את אמירותיו ולתרום את חלקו כדי לחזור לנורמליות ולמצוא קרן אור שתשנה את הרוח.

אזרחים רבים זקוקים לריאליזם חדש. אויבנו רוצים לשבור את המורל הלאומי ואסור לנו לתת להם את מבוקשם. ראוי לנצל את המשבר ליצירת תפנית מכוננת שאסור להחמיצה.

לחברה הישראלית יש עוצמות אדירות, כישרונות מעולים מהטובים בעולם ורוח טובה. המלחמה היא ניצחון החברה האזרחית, שמוכיחה כי הנווט האמיתי שלה הם מאות אלפי אזרחיה, אשר נרתמו לשקם את מראות המחדל, שינו את המטוטלת והצילו את המדינה מאבדון.

עליהם אני סומך ואותם צריך להאדיר. הם משרים ביטחון בחיינו ונוטעים אמונה בעצמנו. הם שקטים וצנועים, אמיצי לב, שסיכנו את עצמם להחזיר את החיים והרוח ללב הפועם של סביבתם. הם סוד הכוח ומקור הקסם. הם נושאים על גבם את החלל שהותירו מנהיגים חלולים, אשר הלכו לעשות למען עצמם ונטשו את תפקידם כמגיני העם.

לחברה הישראלית יש עוצמות אדירות, כישרונות מעולים ורוח טובה. זהו ניצחון החברה האזרחית, המוכיחה כי הנווט האמיתי שלה הם מאות אלפי אזרחיה, שנרתמו לשקם את מראות המחדל

הם נחשפו בשעות קשות כאלמונים פורצי דרך וכמלאכים לעת מצוא, ההופכים למקור השראה וחיקוי לכולנו. הרוח מרוממת הנפש אינה נשמעת מספיק, מול הנשרכים כעדר, השוקע במרה שחורה ודועך. עכשיו, לרוח הזאת יש תפקיד – להרים כאן את המורל, לפלס נתיבים ולחדור ללבבות. יש לנו הרבה אופטימיסטים וראוי שקולם ישמע.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.