בתוכנית "עובדה" ששודרה לאחרונה, ראיינה אילנה דיין את אלמוג מאיר ג'אן שחולץ משבי החמאס במבצע ארנון לאחר 246 ימים בשבי. אלמוג סיפר על חוויות השבי הקשות ועל החברות ההדוקה והתומכת שנוצרה בינו לבין שני השבויים האחרים איתם שהה, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו.

@n12news

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

"המחבל ששמר עליי היה פסיכי. מתנו מפחד, היה מעניש אותנו": אלמוג מאיר ג'אן משחזר לראשונה את הימים הקשים בשבי. מתוך "עובדה" עם אילנה דיין #חדשות12 #n12 #ישראלבמלחמה #חרבותברזל

♬ original sound – N12

בראיון סיפר אלמוג על אחד השובים שהתעלל בהם קשות, אך מנגד הוא סיפר גם על אחר יוצא דופן שהיה בא מדי שבועיים ושואל אותם אם הם צריכים משהו ואז היה מביא להם לעיתים עוף או דג. פעם אלמוג אמר לו שהוא מתגעגע לשוקולד והשובה הביא לו סניקרס. מדי פעם אלמוג היה משחק אתו קלפים ואפילו לימד אותו שיר בעברית. אלמוג הוסיף:

"אלה אנשים שאפשר לנהל איתם דיאלוג".

בראיון סיפר אלמוג על אחד השובים שהתעלל בהם קשות, אך מנגד סיפר גם על אחר יוצא דופן, שהיה בא מדי שבועיים ושואל אותם אם הם צריכים משהו ואז היה מביא להם לעיתים עוף או דג

אילנה דיין, על פועלה העיתונאי החשוב בכלל, ומאז השבעה באוקטובר בפרט, זכאית ללא ספק בעיני לפרס מקביל לפרס פוליצר האמריקאי. עם זאת, אני חלוק עליה בדברים שאמרה לאחר הסיפור על השובה הטוב. וכך אמרה:

"אסור לטעות, זה אינו מייצג את הטראומה. זה אולי נשמר אצלו כעוד מנגנון שיאפשר לו לשרוד אותה".

זוהי ראיה דיכוטומית של העולם. יש רעים ויש טובים, ולכן לא יכול להיות שבין השובים היה אחד שראה את הפנים האנושיות של אלמוג.

והרי ראייה דיכוטומית של טוב ורע היא זו שמצדיקה את הכיבוש מאז 67', שהרי האויבים שלנו הם כולם "רעים" בעוד אנו "הטובים" ולכן אין עם מי לדבר.

עטיפת הספר "המין האנושי" של רובר אנטלם

בהקשר זה אני נזכר בספר "המין האנושי" מאת רובר אנטלם, שמספר על חוויותיו במחנה שבויים במלחמת העולם השנייה. אנטלם כותב כי במחנה אין לפרט פנים אנושיות, והוא מִספָּר ללא שם.

ספרו של רובר אנטלם הוא תיעוד מצמרר על הדה-פרסונליזציה במחנות. עם זאת, יש בו הבזקים של אנושיות המראים כיצד, בתוך המחשכים, נשמר משהו מן התביעה לטוב שעליה מדבר עמנואל לוינס.

באחת הסיטואציות הוא מזכיר מחווה אתית שחווה: אחד ממנהלי העבודה האזרחיים התקרב אל האסירים העובדים ואמר "Langsam" (לאט). באמירה זו העניק האזרח לאסירים יחס אנושי – מעשה המנוגד לכל מערכת האס-אס.

זוהי ראיה דיכוטומית של העולם. יש רעים ויש טובים, ולכן לא יכול להיות שבין השובים היה אחד שראה את הפנים האנושיות של אלמוג. והרי ראייה דיכוטומית של טוב ורע היא זו שמצדיקה את הכיבוש מאז 67'

בהתנהגות זו הוציא האזרח את עצמו מהכלל והסתכן בהאשמה בבגידה, ולכן אמירה זו מבטאת אומץ לב נדיר. בקטע אחר בספר תיאר אנטלם מחווה אחרת: אישה ארית ניגשה אליו ונתנה לו משהו:

"nicht sagen" (לא להגיד) היא לוחשת. אני לוקח את מה שיש בכף ידה.
"danke" (תודה).
מה שהיה בכף ידה קשה. אני מועך אותו. זה מתפצח. פניה מתרככים.
"mein mann ist gefangene" (בעלי אסיר).
היא הולכת (שם, עמ' 63).

על כך כתב אנטלם כי מה שהיא העניקה לו היה בעבורו זהב טהור. זה לא היה לחם רגיל, אלא לחם אנושי. אלה ניצוצות של אנושיות שזוהרות בחשכת הדה-הומניזציה והייאוש.

אומר אלמוג:

"אם הייתה לי אפשרות בחירה להוציא את האיש הזה (השובה הטוב – א.ש), יכול להיות שהייתי עושה משהו, שיתחיל חיים חדשים".

אלמוג מוסיף ומספר על החברות האמיצה שנרקמה בינו לבין שני השבויים הישראלים האחרים ששהו עמו, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו. על החיזוק שהם העניקו אחד לשני ברגעי האימה והסבל. על חלוקת המזון שבה הם דאגו אחד לשני. על שמיעת הסיפורים אחד של השני והעידוד שהעניקו זה לזה. זהו אותו "אחרת מהיות", כשם ספרו של לוינס. ההיות הוא הקיום העצמי החוזר תמיד לעצמו ומחזיר את הכל לעצמו, בעוד "אחרת מהיות" היא היציאה של האדם מעצמו לכיוון הדאגה והאחריות לאחר.

יש הרבה סוגי גבורה. יש את גבורת הלוחמים בקרב ויש את גבורת שלושת השבויים, שלא בחרו להיות בסיטואציה בה הם היו מצויים, והשכילו על אף התנאים הקשים לא לאבד את הגרעין האנושי באדם.

יש הרבה סוגי גבורה. יש את גבורת הלוחמים בקרב ויש את גבורת שלושת השבויים, שלא בחרו להיות בסיטואציה בה הם היו מצויים, והשכילו על אף התנאים הקשים לא לאבד את הגרעין האנושי באדם

כאשר אני חושב על הקיום העצמי, היוצא מעצמו ומחזיר את הכל לעצמו, כלומר לקידום טובתו האישית תוך התעלמות מהאחר – איני יכול להימנע ממחשבות על ראש הממשלה שעסוק בהישרדותו האישית ולכן, לדעת רבים וטובים, מסכל את עסקת החטופים. הרי תפקידו אמור להיות הפוך. מוטלת עליו כראש ממשלה אחריות כלפי האחרים, הם אזרחי המדינה ונדרש גיבוש מדיניות שתגן עליהם.

שואלת אילנה דיין את אלמוג:

"ראש הממשלה הגיע לפגוש אותך בשיבא. אילו היית פוגש אותו עכשיו, כשיש כנראה סיכוי ריאלי לעסקה ויש עוד פעם את הקולות שאומרים שהוא עלול לטרפד, מה היית אומר לו?"

ואלמוג עונה לה:

"אני חושב שהייתי שואל אותו – מה אתה רוצה. האם באמת המטרה הסופית שלך, לא משנה מה היא תהיה, שווה את הזמן שהם נמצאים שם? תסתכל לי רגע בעיניים ותגיד לי אם זה היה שווה את זה?". 

ומוסיפה ושואלת אילנה דיין:

"ומה אתה אומר למי שטוען שאי אפשר להפסיק את המלחמה לפני שאנחנו מחסלים את חמאס, גם אם המחיר הוא לוותר על החטופים".

ועל כך עונה אלמוג:

"אני אומר שהוא לא חווה אישית את המלחמה הזאת, ואת השבי. אם הוא היה שם הוא היה מדבר אחרת".

ואני הייתי מוסיף שיש הבדל בין סכנה מיידית ומוחשית לחיי החטופים לבין סכנה ערטילאית, שאולי תתממש ואולי לא, וקיים סיכוי גבוה שנקיטת מדיניות נכונה ברמה הצבאית והמדינית תמנע את התממשותה.

כשאני חושב על הקיום העצמי שפועל לקידום טובתו האישית תוך התעלמות מהאחר – איני יכול להימנע ממחשבות על רה"מ שעסוק בהישרדותו האישית ולכן כנראה מסכל את עסקת החטופים

לו הייתי פוגש את אלמוג הייתי מעניק חיבוק אמיץ לאיש המיוחד הזה כהוקרה עמוקה על התבונה והאנושיות שגילה.

והשאלה ששאל בטון שקט ממשיכה להדהד בקול גדול מקצה הארץ ועד קצה הארץ:

האם זה היה שווה את זה?

ד״ר אלדד שידלובסקי הוא ראש החוג בפועל לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.