כמו דונלד טרמפ, עם סיסמת ה-(Make America Great Again) MAGA שלו, למנהיגים סמכותניים יש נטייה לנהל מדיניות מובלת סיסמאות. מסורת אותה מקיים בנימין נתניהו בצורה יעילה ביותר מאז ימי "פרס יחלק את ירושלים" ועד ל"הניצחון המוחלט". אז מהיכן שואב נתניהו את ההשראה לסיסמאותיו? ומהיכן הוא שאב את "הניצחון המוחלט"?

אין ספק כי עבור נתניהו (כפי שגם הוא מודה) מקור השראה חשוב ביותר נמצא בדמותו הגדולה מהחיים של וינסטון צ'רצ'יל. אותו צ'רצ'יל שטבע את דרישת ה"כניעה ללא תנאי" של גרמניה הנאצית מול בעלות הברית. ההשראה היא אמנם צ'רצ'יליאנית, אך בחירת המילים מעניינת. מדוע לא דבק נתניהו בנוסח הצ'רצ'יליאני, ולמה הוא נדרש דווקא לנוסח המסוים הזה?

ההשראה ל"ניצחון המוחלט" של נתניהו היא אמנם צ'רצ'יליאנית, אך בחירת המילים מעניינת. מדוע לא דבק נתניהו בנוסח הצ'רצ'יליאני של "כניעה ללא תנאי", ולמה הוא נדרש דווקא לנוסח המסוים הזה?

האמת היא שבחירת המילה "המוחלט" היא מעט בעייתית. הפעם המשמעותית הקודמת בה שימשה המילה "מוחלט" בסיסמה סמכותנית הייתה בסיסמת "המלחמה המוחלטת" (Totaler Krieg) שנישאה בנאום ארמון הספורט המפורסם של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס ב-1943.

נאום גבלס יכול לשמש כמדריך האולטימטיבי לכתיבת נאום סיסמאות סמכותני. בנאום ההוא, לנוכח התבוסות שגרמניה ספגה מעט קודם בסטלינגרד ובאל-עלמיין, כוונתו של גבלס בשימוש במילה "מוחלט" הייתה להשלת כל העכבות, והכרזת מלחמת שמד בכל האמצעים נגד בעלות הברית.

אז למה בכל-זאת נאלץ נתניהו להשתמש דווקא במינוח הבעייתי הזה? התשובה היא כי הוא לא יכול היה להשתמש במינוח המקורי של "כניעה ללא תנאי", משום שהמינוח הצ'רצ'יליאני הוא קונקרטי וחד ערכי. זהו מונח שמשמעותו המעשית היא חתימת הצד המובס (כפי שאכן קרה) על קבלת כל תנאי שיציב המנצח, התפרקותו הרצונית מכלי הנשק שלו ומסירתם למנצח, וקבלת עול שלטונות הכיבוש וחוקיו.

כל זה לא יקרה במלחמת עזה ונתניהו יודע זאת (כמו שלהבדיל אלף אלפי הבדלות גם גבלס ידע, שמעבר להצדקת המלחמה ומחיריה, הסיסמאות שלו לא ישנו דבר בשטח).

כניעה ללא תנאי היא מצב נדיר במלחמות. מצב שמצריך תנאים מיוחדים להשגתו, והתנאי הראשון בה הוא קיום של שלטון מרכזי מסודר ויציב במדינה המובסת. שלטון שיכול לחתום על הסכם כניעה שגופי הממשל וכוחותיו יצייתו לו. וכבר בקריטריון הראשוני הזה, אם נחפש, נמצא שהוא איננו.

משמעותו המעשית של המונח הצ'רצ'יליאני היא חתימת הצד המובס (כפי שאכן קרה) על קבלת כל תנאי שיציב המנצח, התפרקותו הרצונית מכלי הנשק שלו ומסירתם למנצח, וקבלת עול שלטונות הכיבוש וחוקיו

אנו נוטים להביט על עזה כעל ישות מדינתית תחת שלטון חמאס, אך סיפור השלטון בעזה הוא עניין מסובך הרבה יותר. אם נרצה לחפש הגדרה מדויקת למצבה של עזה נוכל להגדירה כיישות טריטוריאלית חטופה.

פורמלית, כלפי העולם, עזה היא מחוז ברשות הפלסטינית במעמד שטח A, כפי שהוגדר בהסכמי אוסלו. ככזו, היא כפופה לכאורה לממשלת הרשות הפלסטינית של אבו מאזן. מצד שני, ב-2007, לאחר ניצחונו בבחירות, השתלטה המיליציה החמושה של חמאס באופן בלתי חוקי ואלים על הרצועה. השתלטות שהביאה את אבו-מאזן להשתמש בסמכותו כנשיא ולבטל את תוצאות אותן בחירות. ביטול שהוכר על-ידי העולם.

חוסר ההכרה הזה של העולם והרשות בשלטון חמאס הוא לא רק פורמלי. כל אינטראקציה בין העולם וישראל לבין עזה נעשית דרך הרשות, אם כי תחת קני הרובים של חמאס. כך המערכת הבנקאית בעזה מתנהלת כשלוחה של המערכת של הרשות. שכר העובדים במגזר הציבורי בעזה משולם על ידי הרשות. מערכות החשמל, והמים, הן בחיבור לישראל והן ביצור עצמי, מנוהלות כגופים של הרשות, וכך גם גופים ושירותים רבים אחרים.

לכימרה השלטונית הבלתי אפשרית הזו צריך להוסיף גם את ישראל, שגם היא שותפה לניהול עזה דרך התכתיבים הביטחוניים והאזרחיים שהיא מכתיבה, ודרך התלות העזתית בשלל שירותים שהם נזקקים לקבל מידי ישראל. החל בשירותים תשתיתיים כמו המים והחשמל, דרך שירותים עסקיים ופיננסים, אשרות עבודה ומעבר, ועד לשירותי היצוא והיבוא המתנהלים דרך ישראל או לפחות תחת פיקוחה.

אנו נוטים להביט על עזה כעל ישות מדינתית תחת שלטון חמאס, אך סיפור השלטון בעזה הוא עניין מסובך הרבה יותר. אם נרצה לחפש הגדרה מדויקת למצבה של עזה נוכל להגדירה כיישות טריטוריאלית חטופה

כך, בעזה אי אפשר לבקש כניעה ללא תנאי משום שאיננו נלחמים נגד הריבון הפורמלי של עזה ואין בכלל ממי לבקש לחתום על הכניעה ולקבל ממנו את מפתחות ניהול החיים שם.

הריבון הפורמלי בעזה הוא כאמור הרשות הפלסטינית והיא תישאר הריבון גם אחרי שנצא משם. כך שלכל היותר, מה שאנו מסוגלים להשיג שם הוא שבירת מונופול האלימות של חוטפי השלטון לטובת בעלי הבית הפורמליים המוכרים על-ידי העולם ועל ידינו – הרשות הפלסטינית.

ורק נתניהו, בחלומו להיות צ'רצ'יל הישראלי, מתאמץ לכפות את משחק התפקידים הזה של מלחמת העולם השנייה על מציאות שונה כל-כך, ובדרך להיכשל בבחירת סיסמאותיו באופן כה אומלל.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.