1

ימים טובים עוברים על התעשייה הישראלית. כלומר, על התעשיינים והמפעלים עוברים ימים קשים מאוד בדיוק כשהם שהם קשים עבור שאר השחקנים במשק, האתגרים בקווי הגבול בצפון ובדרום גדולים, אבל מבחינה תדמיתית, מבחינת המיצוב של התעשייה בתודעה הישראלית, אלה ימים של פריחה עבורה.

"תעשיית המזון הישראלית היא חלק משמעותי מכיפת הברזל של העורף", אמר לאחרונה שי באב"ד, מנכ"ל "שטראוס" ולשעבר מנכ"ל האוצר. באב"ד התחבר לסנטימנט שקנה אחיזה בציבור ובתקשורת מאז פרוץ המלחמה: התעשייה היא חלק מהחוסן הלאומי. מי שמדבר על ביטחון אנרגטי וביטחון תזונתי, לא יכול להתעלם מהעובדה שבלי תעשייה שעובדת כמעט בכל מצב אין מזון ואין אנרגיה.

אחרי ה-7 באוקטובר הפכו מפעלים כמו "פולירון", שמייצר מזרנים בזיקים, ו"נירלט" שמייצר צבעים בניר עוז, לגיבורי השעה – ובצדק. המנכ"לים התראיינו פעם אחר פעם וסיפרו על האמיצים שמתעקשים להמשיך לייצר תחת אש. ב"נירלט" אפילו העלו קמפיין חוצות רחב היקף.

גם "תנובה" עלתה על הגל והניפה את דגל ביטחון המזון. יו"ר החברה חיים גבריאל אמר השבוע בכנס של "כלכליסט": "ללא ביטחון מזון לא יהיה לישראל ביטחון לאומי".

גם "תנובה" עלתה על הגל והניפה את דגל ביטחון המזון. יו"ר החברה חיים גבריאל אמר השבוע בכנס של "כלכליסט": "ללא ביטחון מזון לא יהיה לישראל ביטחון לאומי"

אחרי שנים שבהם סומנו כאנשים הרעים במשק, המזהמים הגדולים שמייצרים עשן וסרטן, התעשיינים חזרו לשנים הראשונות של המדינה, שבהן הפועל והחקלאי ניצבו בחזית המפעל הציוני כשהם מניפים את דגל העבודה כחול לבן. את"א – ראשי תיבות של "אריגים תוצרת ארצנו" – וסוסיתא, המכונית הצברית, היו מקור לגאווה.

מכונית סוסיתא ב-1969 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

עכשיו, באדיבות החות'ים בפרט והמלחמה בכלל, כשכבר ברור שאי אפשר לסמוך על כך שהמוצרים ימשיכו לזרום לכאן מכל קצווי הכדור, קרנה של התעשייה המקומית שוב עולה.

רק שכדי להיות זכאים באמת לאמון המחודש של הציבור, התעשיינים – בעיקר התאגידים הגדולים – צריכים לעשות עוד משהו.

השבוע קיבלה "רותם אמפרט" – חברת הבת של כי"ל (עידן עופר) שמייצרת דשנים וכימיקלים מפוספטים שהיא כורה בנגב – אישור מוועדת התכנון והבנייה של מחוז דרום להשתמש במאגר לאחסון פוספוגבס.

השבוע קיבלה "רותם אמפרט" – חברת הבת של כי"ל (עידן עופר) שמייצרת דשנים וכימיקלים מפוספטים שהיא כורה בנגב – אישור מוועדת התכנון והבנייה של מחוז דרום להשתמש במאגר לאחסון פוספוגבס

מדובר במאגר ישן והמשרד להגנת הסביבה, רשות המים וארגוני הסביבה התנגדו לשימוש בו בטענה שהתמיסה הרעילה עלולה לדלוף ממנו ולזהם את הטבע ומי התהום. "רותם אמפרט" התנגדה לבנות מאגר חדש בטענה שמדובר בהוצאה לא מוצדקת של סכומי עתק. נכון לעכשיו, הוועדה קיבלה את עמדת התאגיד ואישרה לו להשתמש במאגרים הקיימים.

החששות מדליפת הפוספוגבס לא נטועים בחלל ריק: לפני שבע שנים קרס הקיר של אחת מבריכות הפוספוגבס של "רותם אמפרט", ו-100 אלף קוב של החומצה הרעילה שצפו במורד נחל אשלים תוך שהם מחסלים את כל בעלי החיים (ביניהם עשרות יעלים) והצמחים שניקרו בדרכם. מדובר באחד מזיהומי הסביבה הגדולים בהיסטוריה של ישראל.

הזיהום בנחל אשלים, 2017 (צילום: ג'ורגי נורקין, רשות הטבע והגנים)

בתום הליך ממושך נקבע שכי"ל תשלם 115 מליון שקל לכיסוי הוצאות שיקום הטבע והסביבה. הליכים משפטיים אחרים עדיין נמשכים. אבל הנה מה שלא קרה: אנשי "רותם אמפרט" מעולם לא התייצבו מול הציבור ונתנו דין וחשבון על אירועי אותו בוקר שישי עגום.

הדבר הבסיסי והמתבקש שצה"ל עושה בימים אלה בעקבות מחדלי ה-7 באוקטובר (ולמעשה אחרי כל תקלה מבצעית) – תחקיר יסודי, שקוף, שבסיומו מוגש דין וחשבון נוקב גם כלפי פנים למערכת עצמה וגם כלפי חוץ לציבור ולתקשורת – את זה בתעשייה לא טורחים לעשות.

אם התעשיינים רוצים לקבל הכרה – שמגיעה להם, במקרים רבים – כחלק מחגורת הביטחון של ישראל בשעת חירום, הם צריכים להכיל על עצמם סטנדרטים של בדיקה עצמית ודיווח לציבור לפחות כמו הגוף שבאמת אמון על הביטחון הלאומי.

אם התעשיינים רוצים לקבל הכרה – שמגיעה להם, במקרים רבים – כחלק מחגורת הביטחון של ישראל בשעת חירום, הם צריכים להכיל על עצמם סטנדרטים של בדיקה עצמית ודיווח

בכירי כי"ל צריכים להתייצב מול הציבור וארגוני הסביבה ולפרט מה בדיוק קרה בקיץ 2017 ועל סמך מה הם טוענים שזה לא יקרה שוב. וכך גם בכירי "בזן" בכל מקרה של תאונה ושריפה בבתי הזיקוק (בשנים האחרונות היו כמה כאלה, למרבה השמחה לא בתקופה האחרונה) ומפעלים גדולים אחרים.

לאחרונה, אחרי שנים של התכתשות בין מפעל המלט הענק "נשר" לתושבים מרמלה והאזור, התקבלה החלטה משותפת על הקמת מועצה אזרחית בהשתתפות נציגי הנהלת המפעל, תושבים, משרד הכלכלה, הרשויות המקומיות וארגוני סביבה, שתעקוב אחר הנעשה במפעל והביצועים הסביבתיים שלו.

מפעל נשר ברמלה (צילום: יח"צ)

זה ניסיון תקדימי שמוגדר כפיילוט. יש לקוות שיעלה יפה, ושהתעשייה תפנים ששקיפות וכנות הן דרישות בסיסיות ממי שמבקש לקבל הכרה כנכס לאומי.

2

לדני, תושב מושב רמות מאיר שבשפלה, נמאס: בכל פעם שהוא עובר בכביש הסמוך למושב הוא מוצא את עצמו נוהג בתוך שובל של פסולת שמעטרת את שולי הדרך, ובמקומות מסוימים אף מצטברת לערמות של ממש.

הוא יודע בדיוק מה המקור לתענוג הזה: על הכביש הזה נוסעות משאיות שמובילות אשפה לאתר ההטמנה בנען. המשאיות אמורות להיות מכוסות, אבל לא כל הנהגים מקפידים על זה. אז האשפה גולשת מהצדדים ונשפכת לכביש.

על הכביש הזה נוסעות משאיות שמובילות אשפה לאתר ההטמנה בנען. המשאיות אמורות להיות מכוסות, אבל לא כל הנהגים מקפידים על זה. אז האשפה גולשת מהצדדים ונשפכת לכביש

דני הוא אזרח חרוץ, ולכן פנה שוב ושוב לחברת "נתיבי ישראל" שהכביש באחריותה. ב"נתיבי ישראל" טוענים שהם מנקים את הכביש פעם אחר פעם, אבל אי אפשר לרוץ עם מטאטא אחרי כל משאית.

הובלת פסולת בלי כיסוי היא עבירה על חוקי התנועה (מעבר לטינופת, פריטים שנופלים תוך כדי נסיעה עלולים להוות סכנה של ממש), אבל משטרת התנועה כנראה לא מבצעת מארבים בכביש הזה. גם המשטרה הירוקה לא בתמונה. גם מדינת ישראל לא בתמונה.

אשפה בשולי הכביש ליד מושב רמות מאיר

רותם ידלין, ראשת מועצה אזורית גזר, שכל הטוב הזה קורה בתחום השיפוט שלה, למודת ניסיון בהתמודדות של מועצות אזוריות עם מפגעי הפסולת שמתרחשים בשטחן: השטחים רחבי ידיים, מספר תקני הפקחים ברשויות אפסי, המשאיות חוצות בין מועצות ורשויות והפתרון חייב להיות לאומי ולא מקומי.

ידלין אומרת שמשאיות לא מכוסות הן הבעיה הקטנה: הבעיה האמיתית, כפי שיודע כל מי שמסתובב בטבע בישראל, הן המשאיות שבכלל לא טורחות להגיע לאתר ההטמנה. הן חותכות בדרך לוואדי הקרוב ושופכות את הפסולת שם כדי לחסוך את התשלום שגובים בכניסה לאתר.

הבעיה האמיתית, כפי שיודע כל מי שמסתובב בטבע בישראל, הן המשאיות שבכלל לא טורחות להגיע לאתר ההטמנה. הן חותכות בדרך לוואדי הקרוב ושופכות את הפסולת שם

הפתרון לרבים ממפגעי הפסולת בכלל ופסולת הבניין בפרט, טמון בחוק שנוסח במשרד להגנת הסביבה וממתין לאישורו בכנסת. במסגרת החוק יותקנו מכשירי ג'י-פי-אס על כל משאית כך שאפשר יהיה לעקוב ולוודא שמשאית שיצאה לכיוון אתר פסולת מוסדר גם הגיעה אליו ולא שינתה יעד ורוקנה את תכולתה בשדות.

החוק הזה היה הבייבי של המנכ"ל הקודם של המשרד, גיא סמט. עזיבתו של סמט ריחפה באוויר במשך תקופה ארוכה, אבל הוא שב ואמר שהוא ממתין לרגע שבו החוק ייחתם וייכנס לספר החוקים ואז יוכל לפרוש בידיעה שתרם את שלו לסביבה בישראל.

משאית זבל, אילוסטרציה (צילום: Nadya So/iStock)

אבל החוק נתקע וסמט התייאש ועזב. עכשיו ספק אם יהיה מי שידחוף את החוק, שסומן כאחת מספינות הדגל של המשרד להגנת הסביבה בקדנציה הזו. ספינת הדגל מאיימת לטבוע, ומדינת ישראל והטבע שלה ממשיכים לטבוע בערימות של אשפה.

עכשיו ספק אם יהיה מי שידחוף את החוק, שסומן כאחת מספינות הדגל של המשרד להגנת הסביבה בקדנציה הזו. ספינת הדגל מאיימת לטבוע, ומדינת ישראל והטבע שלה ממשיכים לטבוע בערימות של אשפה

3

ביום חמישי השבוע, 1 באוגוסט, נרשם רגע היסטורי: חובת נשיאת לוחית רישוי על אופניים וקורקינטים חשמליים יצאה לדרך. משרד התחבורה קידם את האירוע בקמפיין. מעכשיו המדרכות יהיו הרבה יותר בטוחות וההשתוללות על הכלים החשמליים תסתיים.

טוב, לא כל כך מהר. כמעט כמו כל צעד ממשלתי בישראל, גם המהלך הזה מגיע אל תאריך היעד מרוט וצולע.

מתברר שבחודש הקרוב השוטרים לא יוכלו להטיל קנסות על העבריינים שירכבו בלי לוחית. הם רק יוכלו לתת להם זימון למשפט. סנקציה כלכלית – רק החל מ-1 בספטמבר. ספק אם המשטרה תשגר לרחובות שוטרים שחסרים לה במקומות אחרים אם אין להם סמכות להטיל קנס.

שרת התחבורה מרב מיכאלי מציגה את התוכנית של המשרד לרישוי כלי רכב דו-גלגליים, 14 בספטמבר 2022 (צילום: פלאש90)

ומה שיותר חשוב: סמכויות האכיפה של החוק החדש עדיין לא הואצלו על הפקחים העירוניים, שאמורים להיות הגורם הדומיננטי באכיפה. תהליך ההסמכה עדיין תקוע בצנרת הבירוקרטית-משפטית. במשרד התחבורה אומרים שמנסים להאיץ ככל הניתן במשרד לביטחון לאומי שהנושא מצוי באחריותו, אז מנסים. תחנת בן גביר אינה עונה.

העניינים יגעים למדי בחזית נוספת: לפי משרד התחבורה, נכון ליום רביעי, ערב כניסת החובה לתוקף, רק כ-60 אלף בעלי דו-גלגליים חשמליים נרשמו לקבלת מספר רישוי אישי. סביר שרבים מהם עדיין לא השלימו את התקנת הלוחית בפועל.

לפי משרד התחבורה, נכון ליום רביעי, ערב כניסת החובה לתוקף, רק כ-60 אלף בעלי דו-גלגליים חשמליים נרשמו לקבלת מספר רישוי אישי. סביר שרבים מהם עדיין לא השלימו את התקנת הלוחית בפועל

גם אם כולם כבר נושאים בגאווה לוחית, מדובר רק ברבע עד חמישית מהמספר הכולל אשר מונה, להערכת משרד התחבורה, כ-300 אלף בעלי אופניים וקורקינטים חשמליים.

במשרד התחבורה מדווחים על קצב של 3,000 בקשות חדשות ביום, מה שאומר שיחלפו עוד חודשיים-שלושה עד שכל מי שאמור להתקין לוחית רישוי יבצע את זה בפועל.

התקנת לוחית רישוי על אופניים חשמליים, אילוסטרציה (צילום: דור פזואלו/פלאש90)

במשרד התחבורה מעדיפים להסתכל על החלק המלא של הכוס וטוענים שמדובר במהלך לאומי רחב היקף ושרק טבעי שלוקח זמן להפנים וליישם אותו. בסופו של דבר, אומרים שם, אולי זה ייקח עוד כמה חודשים אבל בסוף זה יקרה.

בינתיים מומלץ להמשיך לשמור על ערנות גבוהה כשצועדים על המדרכה. השליח של אפליקציית המזון שממהר אל הלקוח הבא עדיין דוהר שם; גם הוא יודע היטב מה מצב המשילות במדינת ישראל.

בינתיים מומלץ להמשיך לשמור על ערנות גבוהה כשצועדים על המדרכה. השליח של אפליקציית המזון שממהר אל הלקוח הבא עדיין דוהר שם; גם הוא יודע היטב מה מצב המשילות במדינת ישראל

4

מזכרת באדיבות המשטרה מההפגנה שהתקיימה ערב קודם בכיכר הבימה. אם באולימפיאדה שוקלים להפסיק את ענף הרכיבה על סוסים, אולי גם במשטרת ישראל הגיע הזמן לחשוב על זה.

גללי סוסים של המשטרה בכיכר הבימה אחרי הפגנה במקום, אוגוסט 2024 (צילום: אביב לביא)