ט' באב, שיחול בשבוע הבא, הוא לא רק יום צום ותענית, זהו יום המסמל טראומה קולקטיבית רב-דורית. מאז תחילת המלחמה מתעוררים בנו פחדים עתיקים, וישראלים רבים חוזרים אחורה בזמן: למלחמת יום כיפור, לשואה, לפוגרומים ולחורבן הבית.

העובדה שיש לנו מדינה כבר לא הופכת למובנת מאליה; הידיעה שבית יכול להיהרס הופכת לא רק לדאגה, אלא גם לחרדה עכשווית קיומית – והעתיד לוט בערפל.

העובדה שיש לנו מדינה כבר לא הופכת למובנת מאליה; הידיעה שבית יכול להיהרס הופכת לא רק לדאגה, אלא גם לחרדה עכשווית קיומית – והעתיד לוט בערפל

בשבעה באוקטובר נפרצו לנו לא רק הגבולות הפיזיים, אלא גם חומות ההגנה הפנימיות. תחושת הביטחון בבית ובמדינה נסדקה. במובנים רבים היה זה י"ז בתמוז מודרני, אז הובקעה חומת ירושלים.

למרות זאת, דווקא בתאריך זה, חשוב שנזכור – הבית שלנו קיים ופנינו לא לחורבן. יש לנו דרכים לטפל ולרפא את הטראומה שאנו נושאים. אנחנו רק צריכים לבחור בכך. לבחור בריפוי.

הדרך מתחילה בשפה שבה אנחנו מדברים. שפה יוצרת מציאות, כולנו יודעים זאת, וככל שאנחנו נאמין שאנחנו על סף חורבן – כך קורות הבית יתערערו. המציאות הנוכחית מזמנת לנו שיח של קצוות: חורבן מול גאולה. כך למשל ראינו כבר במחאת בלפור, בקיץ 2020, אז ניתן היה לראות מפגינים עם שלטים וחולצות עם פסוקים ממגילת איכה. מול אלה נמצא את מי שמאמינים שישראל תנצח לעד ואף מוסיפים את הכוח וההשגה האלוהית המלווה אותנו ותציל אותנו מחורבן. וכך אנו מיטלטלים בין חורבן לגאולה, בין ייאוש לתקווה, בין חרדה לעוצמה.

בימים סוערים אלו, עלינו להשתמש בשפה שלא נכנעת לקצוות. שפה מורכבת מאפשרת לחולשה ולעוצמה להיות נוכחים בו בזמן. שפה רואה גם את החולשות וגם את החוזקות, ומלאה בגוונים. שפה כזו תאפשר לנו לא רק להכיל מורכבויות, אלא להימנע משיח של שנאה.

פרופ' עירן הלפרין, מייסד מרכז אקורד – פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי, שחקר את השנאה בישראל, מזהיר כי השנאה הפכה להיות כל כך נורמטיבית עד שחצתה את כל המגזרים (אם כי לא במידה שווה).

ב-7/10 נפרצו לנו הגבולות הפיזיים אך גם חומות ההגנה הפנימיות. תחושת הביטחון בבית ובמדינה נסדקה. במובנים רבים היה זה י"ז בתמוז מודרני, אז הובקעה חומת ירושלים. למרות זאת, יש דרכים לרפא את הטראומה

ממש כפי שאהבה מולידה אהבה, כך גם השנאה מתפתחת. וממש כמו אהבת חינם שאינה תלויה בדבר, כך גם שנאה מעוורת אותנו עד שאנו שונאים ללא קשר למה שאדם עושה או חושב. וכפי שכולנו יודעים, המסורת היהודית מלמדת אותנו שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם.

השיח הישראלי הנוכחי רווי בהאשמות, קטלוגים והבחנות, חוטא בפשטנות יתר, מרבה להטיח וממעט בהקשבה. כך הגענו לשיח של שנאה. במצב זה, גם אם אנחנו רוצים לאהוב, הפעולה הזו הופכת להיות קשה לביצוע.

בספר ויקרא יט' נאמר לנו:

לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא׃ לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה.

קודם צריך להפסיק לשנוא, אחר כך צריך לשבת ולדבר, גם דברי תוכחה, ללמוד לסלוח ולהשתדל להתקרב ולאהוב.

השינויים הללו יאפשרו לנו ללמוד להבחין בין העבר, ההווה והעתיד. מכיוון שהשפה שלנו מושפעת רבות מטראומות עבר, קשה לנו לדבר בשפה עכשווית. הקולות מהעבר מזהירים אותנו לכאורה מהרע שעוד עלול להתרחש. אנחנו בוודאי צריכים ללמוד מהעבר, אבל במקביל עלינו לנכוח בהווה, גם אם הוא קשה, ולבנות את חלומות העתיד. רק כאשר נעשה את ההפרדה הזו נדע שאנו צועדים במסלול חיובי שאנו בוחרים בו.

כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן. זאת בחירה אמיצה לבחור בריפוי הטראומה ולא בשחזורה, זו בחירה לעצור אל מול הפחד ולא להרים מיד את מנגנון ההגנה המוכר לנו, בין אם זאת מחשבה שמתגנבת לראשנו או יציאה להפגנה בכיכר. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שזו החלטה, ואנו בוחרים לעשות את מה שאנחנו עושים על מנת לרפא ולחבר ולא לשפוך עוד תסכול וכאב לרחובות העיר.

השיח הישראלי הנוכחי רווי בהאשמות, קטלוגים והבחנות, חוטא בפשטנות יתר, מרבה להטיח וממעט בהקשבה. כך הגענו לשיח של שנאה. במצב זה, גם אם אנחנו רוצים לאהוב, הפעולה הזו הופכת להיות קשה לביצוע

באנו לפה כי יש לנו תפקיד לרפא את העבר, לטפל בהווה ולדאוג לעתיד. מי ייתן ונזכה לבנות חורבות ירושלים.

הרבה מירה רגב, מנהלת את תחום התוכן והתרבות בתנועה הרפורמית, עורכת טקסי חיים, מלווה רגשית ורוחנית ומורה לספרות הקבלית