מאז אותו יום ארור, ה-7 באוקטובר, אני מרבה למשוך בלשונם את נהגי המוניות התל-אביביים כדי לנסות לשמוע מה יש להם לומר על המצב. אני אומרת משהו על האירוע הביטחוני האחרון ואז ברוב המקרים מתפתחת שיחה.

לעתים קרובות השיחה נזעמת. רוב הנהגים בני שיחי מתגלים כביביסטים. הם מגנים, לעתים מקללים, את הסמולנים ואת המוחים הקפלניסטים שאכן מקשים על הנהיגה בעיר הכול-כך פקוקה. ועירנו גם לוקה בבלגן שמחוללת בניית הרכבת הקלה. העיר הזאת, לפי הנהגים, "נהייתה פח זבל אחד עצום". גדרות, בורות, ערימות בטון ואבק גודשים את הרחובות.

לעתים קרובות השיחה עם נהגי המונית נזעמת. רוב הנהגים בני שיחי מתגלים כביביסטים. הם מגנים, לעתים מקללים, את הסמולנים ואת המוחים הקפלניסטים שאכן מקשים על הנהיגה בעיר פקוקה

הדיאלוג המתפתח במהלך נסיעותיי התכופות במוניות גולש מדי פעם למונולוג כעוס. כך היה לאחרונה במהלך נסיעה בלב העיר שהתמשכה כרבע שעה. כדרכי, השתדלתי להימנע מווכחנות. לא לחלוק על דברי בן שיחי ולא לשבש את המונולוג.

נהג המונית שנראה לי כבן 60 בערך פתח בהכרזה: "אני כבר לא יודע כלום ולא רוצה לדעת. אני מסרב לשמוע חדשות. לא מחרים את הטלוויזיה, אבל רואה רק שידורי ספורט". אבל בהמשך הוא נסחף וכבר לא העלים את בקיאותו בחדשות.

זעמו גבר וגאה. "אי אפשר", זעק, "לשמוע על כל ההרוגים. כל יום מודיעים לנו: הותר לפרסום. למה לא עושים משהו? איך נותנים לזה להימשך? מה זה, לביבי לא אכפת שאנשים מתים כמו זבובים? באמת לא אכפת לו להשאיר בעזה כל-כך הרבה חטופים?".

כאן לא התאפקתי, שתיקתי נשברה. אמרתי משהו על מחשבות מסויטות בנוגע לגורלן של החטופות הצעירות ועל חרדה גוברת לחטופים קשישים. איך אפשר, שאלתי, להחזיק מעמד במנהרות אפלות וטחובות, בעינויים והשפלות ועם מחלות של זקנים?

"תעזבי אותי", הגיב נהג המונית, "אני לא מאמין שהם עדיין חיים. והבנות הצעירות. אבל ביבי החצוף אומר: 'הם סובלים אבל לא מתים'".

זעמו גאה. "אי אפשר", זעק, "לשמוע על כל ההרוגים. כל יום מודיעים לנו: הותר לפרסום. למה לא עושים משהו? איך נותנים לזה להימשך? מה זה, לביבי לא אכפת שאנשים מתים כמו זבובים?

המדרכות שלאורך מסלול הנסיעה מלאות מסעדות ובתי קפה גדושים מבלים, רובם צעירים. רבים מהם יושבים בחוץ. הם לא נרתעים מחום יולי-אוגוסט המצמית.

"תראי", המשיך נהג המונית, "אנשים יושבים להם כאילו כלום. כאילו שהם לא יודעים על המלחמה שלא נגמרת, על ההרוגים והחטופים. ומה עם המפונים המסכנים מהעוטף ומהצפון? איך זקנים מסוגלים להיזרק ככה מהבית שלהם ולהסתגל לחיים חדשים, בלי לדעת מה יהיה, מה יקרה ואיפה הם יגמרו את חייהם? שמעתי שבקיבוצים בצפון היו בחודשים האחרונים הרבה הלוויות של זקנים. אני חושב שהם נגמרים בגלל הגעגועים לבית שלהם שהם פינו ובגלל הידיעה שהקיבוץ שהם בנו הולך ונחרב".

שוב קטעתי את המונולוג הנסער והערתי משהו על הבליינים. "גם אני", הודיתי, "נהנית לשבת בבתי קפה. מה רע בזה? למה לא לברוח קצת מהצרות? הלוא אף אחד לא יכול לשכוח את ה-7 באוקטובר ואת הזוועות שנמשכות מאז ולא רואים את סופן".

נהג המונית לא חלק על דברי. "תביני", אמר, "לא אכפת לי שבתי הקפה מלאים. זה אפילו בסדר שבתל-אביב החיים נמשכים, כאילו הכול כאן נורמלי ורגיל. אבל באיזו עוד מדינה בעולם נשמע מין דבר כזה? החיים נמשכים בזמן שבמרחק שעה נסיעה מכאן מתחוללת מלחמה ולא רואים את סופה. 'כמה טילים אתם סופגים ביום?' שואלים אותנו תושבי הצפון המסכנים. העסקים שלהם נהרסים או נשרפים והם מרגישים נטושים. ובאמת, למי בכלל אכפת מהם?".

"תביני", אמר, "לא אכפת לי שבתי הקפה מלאים. זה אפילו בסדר שבת"א החיים נמשכים, כאילו הכול כאן נורמלי ורגיל. אבל באיזו עוד מדינה בעולם החיים נמשכים בזמן שבמרחק שעה נסיעה מתחוללת מלחמה?"

בן שיחי המשיך בזעם הולך וגובר: "מה שקרה לתצפיתניות הגיבורות זאת הבושה הכי גדולה של צה"ל. אבא של תצפיתנית שנשרפה בחמ"ל אמר בטלוויזיה: 'אף אחד לא התקשר אלינו, ההורים, כדי לבקש סליחה'. ואמא משדרות, שבן אחד שלה נרצח והשני חי באיטליה, אמרה לכתב הטלוויזיה: 'אני לא רוצה שהבן שלי יחזור מאיטליה, למרות שנשארתי כאן לבד. אני לא רוצה שהוא יחיה במדינה כמו ישראל'. ומה שסיפרו בטלוויזיה ניצולים מבארי לא יוצא לי מהראש. בחור אחד תיאר איך הוא הצליח לברוח לבית של השכנים, כי הבית שלו נשרף. והוא ראה דרך סדק שבקיר איך האש עוברת מבית לבית. והבחור הזה אמר שהחטופים בעזה עוברים כבר עשרה חודשים מה שהם בבארי עברנו במשך יום אחד".

כתובות וסיסמאות שמרוחות על קירות בצידי הדרך משמשות כדלק שמבעיר את מדורת הזעם. כתובות כמו "ביבי הביתה!", "להחזיר את כולם הביתה, עכשיו!", ועוד בנוסח דומה. עכשיו זעמו של נהג המונית הגיע לשיאים, לקרשנדו: "את כל האחראים לקטסטרופה", הוא זעק, צריך לשלוח לבית סוהר. קודם כל את ביבי ואחריו את הרמטכ"ל. כל שדרת הפיקוד חייבת לעוף הביתה".

ושוב הוא דיבר על הקושי לתפוס את המצב האבסורדי. "במרחק שעה נסיעה מכאן אנשים נלחמים ונהרגים כמו זבובים. איפה נשמע דבר כזה בארצות אחרות? איך אפשר בכלל לתפוס דבר כזה? במרחק שעה נסיעה".

מאז אותה נסיעה במונית נפלו עלינו קטסטרופות נוספות: טבח הילדים הדרוזים במג'דל שמס, אירועי שדה תימן ובית ליד. אני מנסה לדמיין מה אומר עכשיו נהג המונית על התעללויות באסירים ועל המתפרצים בכוח למחנות צבאיים. נדמה לי שלא קשה לנחש. הוא היה ודאי זועם: "מה הם רוצים, הביביסטים האלו, שנהיה כמו החמאס? שנצדיק מעשים מבחילים של חיילינו? כאילו אנחנו מתכוונים להיות ברברים כמו אויבינו".

עכשיו זעמו של נהג המונית הגיע לשיאים, לקרשנדו: "את כל האחראים לקטסטרופה", הוא זעק, צריך לשלוח לבית סוהר. קודם כל את ביבי ואחריו את הרמטכ"ל. כל שדרת הפיקוד חייבת לעוף הביתה"

בעת כתיבת הדברים הללו המתח סביבנו ובתוכנו גובר. מדברים על היערכות לתגובה קשה מכיוון איראן. הפעם לא אוכל לדמיין או לנחש מה בפי אותו נהג מונית על ההתרחשויות האחרונות.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.