אין צורך להרחיב על אודותיה של הרפורמה המשפטית. כולנו הפכנו מומחים למשפט. לא רק עורכי הדין שבינינו (ואני ביניהם), אלא גם אנשי האקדמיה והרוח והאדם מהרחוב. ככה זה בישראל. איך אמר פעם מרצה לדיני מיסים כשלמדתי לתואר? "כל עובר אורח יידע לומר לך פעם בכמה זמן ניתן למכור דירה בפטור ממס".

מיולי 2023 ועד סוף אותה שנה – בג"ץ דן בהרכב מלא של 14 שופטות ושופטים בסוגיה הרת גורל, כמו שנראתה לנו אז: ביטול עילת הסבירות, השם תשמור או תיקח אותה, תלוי מה עמדתכם בעניין.

מיולי 2023 ועד סוף אותה שנה – בג"ץ דן בהרכב מלא של 14 שופטות ושופטים בסוגיה הרת גורל, כמו שנראתה לנו אז: ביטול עילת הסבירות, השם תשמור או תיקח אותה, תלוי מה עמדתכם בעניין

למעשה, מדובר בסך הכול בסעיף שנוסף לחוק יסוד: השפיטה. סעיף קטנצ'יק כזה לכאורה – אגב, גם לאחר שבוטל בדעת רוב של שמונה מול שבעה, הוא עדיין כתוב עָלֶי חוק. ככה סתם, לידיעה.

כמה אנשים יודעים על החוקים הכתובים, שתמיד בתקשורת מקבלים כותרות – חוק דרעי וחוק דרעי 2; חוק מינוי דיינים; חוק שוויון בנטל; ועוד? טוב, זה לא באמת משנה לאדם מן הישוב, בשביל זה הרי יש משפטנים, בתי משפט, חברי כנסת, שר משפטים.

אלא מה? שהמתנגדים לביטול עילת הסבירות (כמו גם לשאר חלקי הרפורמה או ההפיכה, איך שלא תקראו לזה), הרגישו בעצמות – ובצדק לדעתי – שיש פה משהו מסוכן ועמוק שעומד על הפרק. שינוי של המבנה הבסיסי, ולא רק "הזזת הגבינה" לכל אותם מפא"יניקים שנותרו, לטענת אנשים מסוימים, על הגה השלטון לאחר המהפך של 77'.

וכך, עולם המשפט הפך לעניין פוליטי מאוד. יש שטוענים שתמיד הוא היה, אבל עכשיו, עם העיסוק התקשורתי – נראה שהוא לא עוזב את הכותרות. לדעתי זה תפס תאוצה מאז תיקי "האלפים" של בנימין נתניהו ואחרים כבר לפני כשבע שנים, ומאז נפרץ הסֶכֶר וצצה הזדמנות לשנות את מערכת המשפט, את רשויות התביעה והאכיפה, את המשטרה ואת כל דרג הפקידוּת. או כדברי שרה אחת לשעבר, גלית דיסטל אטבריאן: "לשפוך 40 קילו אקונומיקה על הפרקליטות".

עכשיו, כשנחקרים אזרחים על מעשים פליליים לכאורה שעשו בשבעה באוקטובר הנורא, קשה להישאר אדישים ולא להביע דעה.

מאז תיקי "האלפים" נפרץ הסֶכֶר וצצה הזדמנות לשנות את מערכת המשפט, את רשויות התביעה והאכיפה, את המשטרה ואת דרג הפקידוּת. או כדברי שרה לשעבר: "לשפוך 40 קילו אקונומיקה על הפרקליטות"

בעבר הרחוק, מאז קום המדינה ועד שנות השבעים המאוחרות, בג"ץ נמנע מלעסוק בענייני מדיניות. עתרו אליו רק אנשים בשר ודם, ולא ארגונים כדוגמת התנועה לאיכות השלטון עם הג'ינג'י ההוא. ארגונים אלו קיבלו מה שנקרא בשפת המשפט זכות עמידה, ובמקביל נפתחו השערים לדיונים בסוגיות בעלות אופי פוליטי. עד אז אלו הוכרעו בבחירות, בוועדות הכנסת או בהצבעות במליאה. ראו למשל את תכנית ההתנתקות ואת עסקת שליט. בשני אלו בג"ץ לא התערב.

ועכשיו, כששאלה כל כך חשובה כמו "עסקת חטופים – כן או לא" על הפרק כבר חודשים ארוכים, מעניין לראות שלא הוגשה, ככל הידוע לי, כל עתירה לבג"ץ, ואם הוגשה – מודה ומתוודה, אני לא בטוח במאה אחוז – לא ניתן "צו על תנאי" שיורה למדינה להשיב בעניין.

אני לא משפטן מהתחום החוקתי-מנהלי, ובכל זאת, כשאני נזכר בזה שבג"ץ דן בעסקה לשחרור חייל אחד, לפני תריסר שנים בסך הכול, מעניין לראות שהיום אין כל דיון בבג"ץ בשאלת סבירות ההחלטה שלא ללכת לעסקה בתנאים המוצעים כשמדובר בהרבה יותר חטופים ובסכנה אקוטית לחייהם.

בין אם אתם שייכים למחנה "עסקה בכל מחיר ואחרי זה נתמודד עם הנזקים", או למחנה ה"חרבו דרבו, בואו נמוטט את חמאס ורק במלחמה תעשה לך מצוות פדיון שבויים" – הימנעות מעסקה משולה לעסקה לרעת החטופים. ממש כמו שמחדל הוא כמעשה או פעולה – באנלוגיה מהמשפט הפלילי.

כשאני נזכר בזה שבג"ץ דן בעסקה לשחרור חייל אחד, לפני תריסר שנים בסה"כ, מעניין לראות שהיום אין כל דיון בבג"ץ בשאלת סבירות ההחלטה שלא ללכת לעסקה בתנאים המוצעים כשמדובר בהרבה יותר חטופים

מעניין לחשוב האם ראוי ונכון להביא את העניין לבג"ץ – היום, או אתמול, כי הזמן הולך ואוזל, ולאלו שבשבי אין את כל הזמן שבעולם להבשלת התנאים הפוליטיים.

אדם יצחק הוא עובד סוציאלי ועורך דין, מתגורר בגבעת שמואל ומגדל את שני ילדיו. בימים אלה רואה אור ספר ראשון שכתב, "בזמן אמת" – יומן כתיבה אישי הבנוי במקטעים https://www.bezman-emet.co.il/