עד כיתה ח' למדתי בבית ספר עם יום לימודים ארוך וארוחת צהריים חמה.

מדי יום התכנסנו, מאות תלמידים שחולקו לשתי משמרות, לאכול ארוחה גרועה למדי (חוץ מהיום שבו הגישו צ'יפס, כמובן). בסיום הארוחה, מאות צלחות, קערות מרק וכוסות הובלו אחר כבוד אל המטבח ועברו שטיפה וניגוב.

אני לא זוכר אם היה שם מדיח כלים – נדמה לי שבאמצע שנות ה-70 ההמצאה הזו עדיין לא הגיעה לארץ. אבל אני בהחלט זוכר את התורנויות שבהן אנחנו, הילדים, טבלנו עד המרפק במים וסבון כלים, וגירדנו את שאריות הפשטידה מהצלחות. היינו מפונקים ולא אהבנו את זה, אבל לא הייתה אופציה אחרת.

סיבוב מוזר עשינו בחצי מאה, משטיפת כלים אל התמכרות לחד פעמיים, ועכשיו מתחילה הדרך בחזרה. ההבנה, שלעתים מה שנראה כמו קידמה בעצם מסיג אותנו לאחור, מתחילה לחלחל. וכך גם ההפנמה שלנוחות קצרת טווח יש מחיר כבד בטווח הארוך. לפעמים, לא תמיד, מי שהולך אחורה דווקא צועד קדימה.

גט עירוני

עיריית תל אביב היא לא הראשונה שנותנת גט לכלים החד פעמיים במוסדות החינוך שלה. קדמו לה רעננה, הוד השרון ועוד כמה יישובים קטנים יותר.

השבוע, כשעתיים לפני תל אביב, הוציאה חולון הודעה דומה, אבל ת"א קיבלה את הכותרת כי זו ת"א, ובעיקר כי יש הרגשה שמגרש המאבק במגיפת הפלסטיק  הופקר על ידי הממלכה, כלומר, על ידי הממשלה והמשרד להגנת הסביבה. בפועל, כבר חודשים ארוכים אין ממשלה, כך שאפילו אין למי לבוא בטענות.

במשרד אומרים שיש תכניות מוכנות לטיפול לאומי בפלסטיק, והן ייצאו לדרך כשתהיה ממשלה. אבל איפה הן היו כשזאב אלקין ישב על כסאו במשך 4 שנים?

כובד המשקל עובר מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי ומותר לשער שאחרי חולון, תל אביב וראשל"צ יגיעו בדהרה ערים נוספות.

הציבור בשל לפרידה מהחד"פים, העיריות בשלות (בהרצליה ואילת מנסחים חוקי עזר שיאסרו הכנסת כלי פלסטיק לחופים), ורק ממשלת ישראל נוחרת בקול רם.

החלופה הירוקה

האם בזבוז המים במהלך שטיפת הכלים לא מסב נזק סביבתי גדול יותר מהשימוש בפלסטיק, ואיך בכלל מכמתים את זה? השאלה הזו נשאלה השבוע שוב ושוב.

בתחום הסביבה יש תהליך שנקרא LCA (לייף סייקל אנליסיס), שבו מודדים את טביעת הרגל הסביבתית וההשלכות של כל תהליך במטרה להשוות בין חלופות.

במשרד להגנת הסביבה בחנו את סוגיית החד"פים מול שטיפת כלים, והגיעו למסקנה ברורה: הנזק משימוש חד פעמי בכלי פלסטיק גדול בהרבה.

בתהליך הייצור של כלי פלסטיק חד פעמיים משתמשים בכ-150 ליטר לכל קילוגרם פלסטיק. כששוטפים כלים במדיח משתמשים בכ-3 ליטר מים לקילו.

לא מיותר לשאול מתי יפסיקו להשתמש בבניין עיריית תל אביב בכלים חד פעמיים. כאן העירייה יכול ללמוד מהמשרד להגנת הסביבה, שהפסיק רכש של כלים חד פעמיים, והוכיח שלפעמים הממשלה כן יכולה לשמש דוגמה

וזה עוד לפני שהבאנו בחשבון את המחיר הסביבתי והתשתיתי של פינוי כמויות עצומות של אשפה: רק בתל אביב מפנים מהצהרונים מליוני כלים חד פעמיים בחודש, נפח שממלא את פחי האשפה ומעמיס על המשאיות ואתרי הפסולת.

עוד נתון למשוואה: בישראל עושים שימוש חוזר בכ-90% מהמים, כך שרוב המים שבאמצעותם שוטפים כלים במדיח או בכיור עוברים טיהור ומוזרמים לחקלאות.

כשמוסיפים לכל זה את כמות גזי החממה שנפלטים בתהליך ייצור החד"פים, מקבלים הכרעה בנוק אאוט: הרב פעמיים הרבה יותר ידידותיים לסביבה.

העיריות, ותל אביב ביניהן, ראויות לשבחים על המהלך. בהזדמנות זו, לא מיותר לשאול מתי יפסיקו להשתמש בבניין עיריית תל אביב בכלי פלסטיק חד פעמיים.

כאן העירייה יכול ללמוד מהמשרד להגנת הסביבה, שהפסיק כליל רכש של כלים חד פעמיים והוכיח שלפעמים הממשלה דווקא כן יכולה לשמש דוגמה.

גן ילדים במרכז קליטה בירושלים: ילדי עולים אוכלים כריכים ושותים בכלים רב-פעמיים (צילום: משה מילנר, לע"מ)

מה יעשו עובדי הגנים

שאלה חשובה שעלתה השבוע, ובצדק, נוגעת לסוגיית שטיפת הכלים: האם עובדות ועובדי הגנים יצטרכו לשלם את המחיר?  מעל גיל מסוים – ראו זיכרונות הילדות שלי – אין שום סיבה שהילדים לא יבצעו בתורנות את המטלה הזו.

ציפי ברנד, סגנית ראש עיריית תל אביב, אומרת שכבר חודשים ארוכים מתבצע פיילוט בגנים בשכונת בבלי, שבו נבחנה בין השאר סוגיית השטיפה.

לדבריה, העמסת המדיח גוזלת מהצוות 5-10 דקות, אבל במקביל נחסך הצורך לאסוף את ערימות החד"פים לשקיות זבל ולהוציא את האשפה לפח ברחוב.

לטענתה, אנשי החינוך מרוצים מהשינוי וגננים וגננות רבים שמפעילים גנים בעיר פנו לעירייה וביקשו לקבל מדיחים כדי שיוכלו להיפטר מהחד"פים.

בגילאים מבוגרים יותר מתכוונת העירייה לספק לכל תלמיד ערכת כלים שהוא ייקח איתו מדי יום הביתה לשטיפה, כך שהצוות בכלל יהיה פטור מהעיסוק בזה.

שאלה חשובה שעלתה השבוע, ובצדק, נוגעת לסוגיית שטיפת הכלים: האם עובדות ועובדי הגנים יצטרכו לשלם את המחיר? מעל גיל מסוים – ראו זיכרונות הילדות שלי – אין שום סיבה שהילדים לא יבצעו בתורנות את המטלה הזו

כצפוי, נשמעו השבוע תגובות ברוח "כבר סיימתם לפתור את כל הבעיות בחינוך?".

אז, ראשית, מגיפת הפלסטיק והזיהום הסביבתי הם לא נושאים זניחים שצריכים להמתין לסוף התור עד שכל הבעיות ייפתרו (מה שממילא אף פעם לא יקרה).

שנית, אחד הדברים המאוסים בשיח הישראלי הוא מה שכבר זכה לכינוי what aboutizm: בכל פעם שמישהו מנסה לפתור בעיה, מטיחים בו "אבל מה עם…".

אז לא, לא כל הבעיות במערכת החינוך בישראל נפתרו. אבל אם אפשר לשפר את המצב בחזית אחת, חשובה מאוד, למה לא לעשות את זה?

עידן של שינוי

אנחנו בעידן של שינוי. בתחומים רבים, המציאות מבהירה לנו שאורח החיים שלנו הגיע לנקודה שמחייבת פניית פרסה.

זה קורה עם הפקקים, עם התחבורה הציבורית בשבת, זה קורה עם צריכת הבשר והמזון מהחי, עם תרבות הצריכה החד פעמית, וזה יקרה בעוד ועוד תחומים.

קשה לשנות הרגלים ואורחות חיים, ובכל פעם שתיווצר אנרגיה של שינוי יהיו כוחות גדולים שיעמדו על הרגליים האחוריות וינסו להסביר למה זה לא אפשרי.

כדי להוביל את השינוי כנגד אינטרסים רבי עוצמה וביקורת ציבורית, צריך מנהיגות, וזה משמח שברשויות המקומיות מתגלים ניצנים של מנהיגות.

מתי יהיו מנהיגים בירושלים?