גורלו האישי של חייל או אזרח אלמוני הנופל בשבי ארגון טרור, הופך לדילמה ציבורית, לאומית, פוליטית ואסטרטגית הצורבת את נפש הקולקטיב הישראלי.
הדילמות האכזריות שמעולם לא נדונו בפומבי, אשר עמדו בפני מקבלי ההחלטות בעת מו"מ לשחרור שבויים וחטופים, החלו בבת אחת להידון בציבור הישראלי רק אחרי 7 באוקטובר. אבל הן היו שם כל הזמן, רק שהן נגעו למשפחות בודדות של שבויים וחטופים – 8 חיילי הנח"ל, רון ארד, חזי שי, שלושת חיילי הסיור בהר דב – עומר סוויד בני אברהם ועדי אביטן, החטופים של מלחמת לבנון השנייה אלדד רגב ואהוד גולדווסר, גלעד שליט, שבויי מבצע צוק איתן הדר גולדין ואורון שאול, האזרחים אברה מנגיסטו והישאם א סייד.
הדילמות האכזריות שעמדו בפני מקבלי ההחלטות בעת מו"מ לשחרור שבויים וחטופים ולא נדונו בפומבי, החלו להידון בציבור הישראלי רק אחרי 7/10. אבל הן היו שם כל הזמן, רק שהן נגעו למשפחות בודדות
על פני השנים השמות הללו מוכרים לכולם, אבל דומה שרק משפחותיהם עסקו במאבק הסיזיפי לשחרורם. היום, מי זוכר 115 או 109 שמות של חטופים שעדיין נמקים בשבי חמאס. דומה שהכמות מקהה את הרגישות הציבורית ואת זו של מקבלי ההחלטות.
בשלוש השנים האחרונות, כותב שורות אלה עם שותפיו הבמאי דוקי דרור והמפיקה ליאת אשד קמאי – עסקנו לעומק בדילמות של עסקאות השבויים מאז שנות ה-70 ועד היום. הסדרה שיצרנו תעלה מחר לשידור בכאן 11.
הטראומות הלאומיות של פיגועי מיקוח, עסקאות חטופים, בני ערובה ושבויים צרובות בנפש הישראלית, אך מעולם לא נדונו השאלות הקשות שעמדו מול מקבלי ההחלטות בעת הדילמות על עסקאות שחרורם. לא בפומבי. לא כדיון ציבורי פתוח ועמוק.
לראשונה ייחשפו לציבור שלא יודע את נפשו מאז 7.10 העסקאות של העבר עד ימינו. דרך ניהול המו"מ ושיקולי מקבלי ההחלטות לאורך השנים באירועי החטיפה והשבי. דרך האתגרים שעמדו מול מנהלי המו"מ מאז שנות ה-60 ועד היום.
הטראומות הלאומיות של פיגועי מיקוח, עסקאות חטופים, בני ערובה ושבויים צרובות בנפש הישראלית, אך מעולם לא נדונו השאלות הקשות שעמדו מול מקבלי ההחלטות בעת הדילמות על עסקאות שחרורם. לא בפומבי
האירוע ההמוני של חטיפת 255 אזרחים וחיילים בידי חמאס ב-7.10 הוא טראומטי גם למקבלי ההחלטות. איש מהם לא ידע ואולי עדיין אינו יודע כיצד לנהל מו"מ מול ארגון טרור שמחזיק בידיו תינוקות, זקנים, נשים, חיילות וחיילים. זה אירוע שלא קרה מעולם. בוודאי לא בסדר גודל כזה והרכב שבויים כזה.
רק ועדה אחת ניסתה בשנת 2011 לרדת לעומק שאלת העקרונות של ניהול מו"מ עם ארגוני טרור – ועדת שמגר. אולם מסקנותיה נגנזו בידי רה"מ נתניהו ומעולם לא הובאו להכרעת ממשלה או הכנסת.
נדמה לנו שזה הניסיון האזרחי הראשון לחשוף את הנושא לציבור ולשתף אותו בתחקיר האירועים עצמם ובשיקולים שעמדו לפני מקבלי ההחלטות בעסקאות השבויים – ראשי שו"ן, ראשי שב"כ ואנשי מודיעין, ראשי ממשלה ושרים שהשתתפו בסדרה מדברים לראשונה על מה שהתנהל מאחורי הקלעים של מו"מ קשוח, פסיכולוגי, אכזרי, מבצעי וטקטי, מול ראשי ארגוני טרור המחזיקים בשבויים ישראלים.
ברקע כל הזמן מתנהל האירוע של מו"מ מול חמאס על חטופי ה-7 באוקטובר.
הדילמות איתן התמודדו המנהיגים ואנשי המבצעים בזמן אמת, הוויכוח הציבורי הקורע את החברה הישראלית, והגיהינום שעובר על השבוי ובני משפחתו – מעלים דיון ציבורי חריף על ערכים לאומיים ומוסר, שאלות חברתיות, פוליטיות ומדיניות קשות, שהחברה הישראלית ניסתה שנים להימנע או לברוח מהן.
השאלות האלה הן היו קשות לעיכול וקשות להכרעה. אך דומה שכבר אי אפשר יותר לברוח כשגורל החטופים בעזה עומד יומיום מול החלטות רה"מ וצוות מנהלי המו"מ.
ראשי שו"ן, שב"כ ומודיעין, רה"מים ושרים שהשתתפו בסדרה, מדברים לראשונה על מה שהתנהל מאחורי הקלעים של מו"מ קשוח, פסיכולוגי, אכזרי, מבצעי וטקטי, מול ראשי ארגוני טרור המחזיקים בשבויים ישראלים
בין הסוגיות הקשות לעיכול ולהכרעה בנושא השבויים אפשר למנות את השאלות הבאות:
- מדוע רק רה"מ מחליט לבדו?
- האם מה שמדריך אותו הם אינטרסים לאומיים או שיקולים פוליטיים ואישיים
- האם יש לשחרר אסירים חיים תמורת גופות חיילים?
- האם מחירו של לוחם שונה ממחירו של אזרח שבוי?
- האם מחירה של חיילת שונה ממחירו של חייל?
- האם יש להכניס אינטרסים אחרים למו"מ ולא רק מספר אסירים תמורת מספר שבויים?
- כיצד תשפיע העסקה, כל עסקה, על המוטיבציה של חיילים להילחם ולהאמין במחויבות המדינה לגורלם אם יפלו בשבי?
- כיצד משפיעה עסקה על תחושתו של כל אזרח – אב או אם או ילד או אח לשבוי, ביחס לממשלתו שמנהלת מו"מ על חייו של השבוי?
הפרק ראשון – נשק בני הערובה
אירועי 7.10, בהם נחטפו ביום אחד 255 אזרחים וחיילים, תפסו את ישראל לא מוכנה. לא עם מדיניות עקרונית סדורה לניהול מו"מ מול ארגון טרור ולא כחברה הנקרעת בין תחושת נקם לבין חובתה האנושית והיהודית לשחרר את השבויים.
הזמן אוזל. בזיכרון של משפחות החטופים מתקתק גורלם של שבויים קודמים שנותרו אחרי כישלון עסקה מאחור. רון ארד הוא הסמל המובהק של שבוי שנפל חי בשבי ונעלם כשגורלו לוט בערפל עד היום. אולם עכשיו הממשלה לא מכירה בקדימות השחרור לפני נקמה וחיסול חמאס.
בזיכרון משפחות החטופים מתקתק גורל שבויים שנותרו מאחור. רון ארד הוא הסמל המובהק של שבוי שנפל חי בשבי ונעלם כשגורלו לוט בערפל. אך כעת הממשלה לא מכירה בקדימות השחרור לפני נקמה וחיסול
איך הגענו לסיטואציה הזו לאחר כל כך הרבה אירועי חטיפה ושבי ושורה של עסקאות מול ארגוני הטרור?
מדיניות ישראל לאורך שנים באירוע בני ערובה בשטחה, דגלה במבצע צבאי מהיר, גם אם המחיר היה כבד ועשרות ילדים ומבוגרים נרצחו במהלכו.
באירוע חטיפה לשטח אויב, הצליחה ישראל במבצע אנטבה 76', אך כשלה במינכן 72', ולמעשה ארגוני הטרור גילו את נשק בני הערובה שבאמצעותו הם יכולים להכניע מדינה חזקה מהם.
באירוע מעלות נתפסו 100 ילדים בבית ספר. הצבא לא נתן התראה למרות סימנים מבצעיים ברורים, בדומה לאירועי 7.10, ובהמשך כשל בניסיון החילוץ.
מורים ברחו בעת האירוע והותירו את הילדים לבדם מול המחבלים. הממשלה לא ידעה כיצד לנהוג ובזבזה זמן יקר והזדמנויות לירי צלפים שיכול היה לחלץ את הילדים ללא הרג המוני, וסירבה למעשה לשחרר אסירים ביטחוניים תמורת הילדים.
יחידות מיוחדות החלו להתאמן רק מאז הפיגוע במעלות על מתארי חטיפה ובני ערובה שונים ומגוונים. רק אז הוקמו לראשונה צוותי מו"מ והחלו להתמקצע בנושא. באירועים נוספים בבית שאן ובקרית שמונה, במשגב עם ובכפר יובל – האופציה הצבאית הצליחה לחסל את המחבלים תמיד. אך במחירים קשים.
אך המחבלים למדו את ישראל. אבחנו שלא כדאי לתפוס בני ערובה בשטח ישראל והחלו לנסות לחטוף בני ערובה לשטח לבנון (אירוע פיגוע במשפחת הרן בנהרייה 1979 נגמר ברצח זוועתי, רגע לפני שהחטופים הועלו לסירת גומי שהייתה אמורה להביאם ללבנון). אז החלו למעשה עסקאות שבויים ומו"מ לשחרור חטופים כאשר אין לישראל אופציה צבאית.
באירוע חטיפה לשטח אויב, הצליחה ישראל במבצע אנטבה 76', אך כשלה במינכן 72', ולמעשה ארגוני הטרור גילו את נשק בני הערובה שבאמצעותו הם יכולים להכניע מדינה חזקה מהם
מו"מ ראשון בין ישראל לאחמד ג'יבריל (1978) על גורלו של חייל אחד – אברהם עמרם, הסתיים בניצחון ברור של ראש ארגון הטרור, וישראל נכנעה לראשונה ושילמה ב-76 אסירים תמורת חייל אחד. ג'יבריל למד את הפסיכולוגיה של מנהלי המו"מ בישראל והמו"מ ייזכר שנים קדימה עד לעסקת ג'יבריל הגדולה יותר ב-1985.
מקבלי ההחלטות בממשלה פעלו בעסקה הראשונה מול ג'יבריל בניגוד להמלצת הצוות המקצועי. התוצאה היא מחיר גבוה שהשפיע על עסקאות בעתיד.
נדמה שבישראל לא הפיקו לקחים מאז.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בעבר פורסם לא פעם שדו"ח ועדת שמגר כלל המלצה מרכזית לממשלה. אינני יודע ולא פורסם אם זו היתה המלצה יחידה, או אחת משורה של המלצות. ההמלצה הזו עסקה בערך מרכזי, ההדדיות. המפתח לכל עיסקת שבויים/בני ערובה/חטופים צריך להיות אחיד: שחרור אחד מהצד של האויב תמורת שחרור אחד מהצד שלנו. אחד או אחת תמורת אחד או אחת, וזהו. כל עוד לא מיישמים את ההמלצה הזו – הכח יהיה תמיד בידיו של החוטף או השובה.