לאחרונה שמעתי מאנשי ליכוד שלוין נלחם על תדמיתו לקראת הפריימריז הקרובים וההבנה שנתניהו יסיים. יריב לוין רואה עצמו מועמד לראשות הליכוד למרות הפגיעה הקשה בתדמיתו. ההימנעות שלו מבחירת נשיא קבוע ושופטים חדשים נובעת, כך נראה, משיקולים פוליטיים זרים. במקום להיות שר משפטים הוא פועל כשר להרס המשפט בישראל.
* * *
אחרי טבח 7 באוקטובר אמרו על שר המשפטים יריב לוין שהוא הוריד פרופיל. חבריו בממשלה הדליפו לעיתונות שהוא משפיל מבט לאדמה. שהוא עגמומי, עייף ואדיש. שעומד לו איזה גוש בגרון ועל גבו תלוי עול.
עלתה סברה שלוין הבין את המכה האנושה שהוא הנחית על החברה הישראלית ועל ביטחונה, וכי הוא מתייסר באחריותו למלחמה ולפירוק הכללי של המדינה. ככלות הכול, האם לא היה זה אך טבעי שייקח אחריות על החורבן שהותיר אחריו? הלוא ניתן להילחם ואחר-כך לחדול ולסור הלאה מזירת הפשע בראש חפוי ועם בושה. הכול אפשר לשאת, כמו שאומרים, בגבורה.
עלתה סברה שיריב לוין הבין את המכה האנושה שהנחית על החברה הישראלית וביטחונה, וכי הוא מתייסר באחריותו למלחמה ולפירוק הכללי של המדינה. ככלות הכול, האם לא היה זה אך טבעי שייקח אחריות?
אלא שבימים אלה התברר מה קרה מאז פרוץ המלחמה ללוין: לא כלום, שום דבר בעצם. רק כמה זוטות, משהו נתקע לו בדרך, אבל לא שווה אפילו לדבר על זה, ואפשר בקלות לדלג מעל אותה זוטא נשכחת: מיליוני איש יצאו בזעקה לרחובות בעקבות ניסיונותיו לחולל הפיכה משטרית, ומלחמה מחרידה מתנהלת כמעט שנה בעטיו של השסע החברתי שבא בעקבות ניסיון ההפיכה.
האם משהו מכול אלה זעזע אותו? לא, זה לא כלום בסך הכול. גם אם יחבר את כול הקטסטרופות יחדיו, עדיין לא תהיה בהן עבורו סיבה סבירה לעצב. לא קרה שום דבר רציני. אסונות אלה אמנם קרו ועוד הכול ביחד, אבל תוכניתו שווה את כל זה והחיים מפכים ונשפכים, אף שהיום הם אולי טיפ-טיפונת יותר "מורכבים" מבעבר. ואמנם בימים אלה, בשעת סכנה ביטחונית גדולה למדינה, לוין קרא בישיבת הממשלה לחדש את חקיקת ההפיכה המשטרית, ולמעשה, להשיבה בעוצמה לחיינו.
בזיק של עורמה, טיפשות ורוע לב, ובלי טיפת ביקורת עצמית, הוא החליט על "פשרה" רקובה לכהונת נשיא בית המשפט העליון, וקבע כי כעת חובה לקדם את החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שנועד להגדיל את השפעת הפוליטיקאים על הליך הבחירה. "צריך רק להחליט", הוסיף ואמר בנימה של אדם שדבר מה חמק לרגע מידיו, "אם הולכים על זה בכל הכוח".
אז מיהו אותו אדם המבקש לשנות את פניה ואופייה של המדינה כולה תוך רמיסת שלטון החוק והביקורת השיפוטית? מיהו אותו שר משפטים שבאופן נוקשה, כפייתי, בלתי משתנה, עיקש, גס, הוא מונע כינוסה של הוועדה לבחירת שופטים, נמנע מלמנות נשיא לבית המשפט העליון, תובע את פיטוריה של היועמ"שית, וחותר להחליש את היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה?
בלי טיפת ביקורת עצמית, הוא החליט על "פשרה" רקובה לכהונת נשיא ביהמ"ש העליון, וקבע כי חובה לקדם את החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שנועד להגדיל את השפעת הפוליטיקאים על הליך הבחירה
שעה שלוין פוסע אל דוכן הנואמים, במליאה המוארת והחגיגית של הכנסת, דמותו הרצינית עד מוות מצטיירת מעט חריגה; גולמנית, עצית, עקמומית-משהו מזכירה בחזותה הצוננת קברן בעלילת רומן. אלא שבעודו עומד על הדוכן הוא תדיר יביע רטינה, מרורים, רוגז, חרפות נגד בג"ץ, המחאה, העיתונות, היועמ"שית. ואף שהוא במקצועו פרקליט, הללו יהיו משוללות כריזמה וכישרון נאום; כשל דובר שלא הגיע להתפתחות מלאה.
היומרה הצדקנית שהוא מפגין היא כשל אדם שאין לו חולשות ואין לו תשוקות, שאינו יודע מה זאת שמחה ומה הם ייסורים, ולכן אינו טועה לעולם; מין נציג של המוסר המוחלט, המשולל למראית עין, אינטרסים אישיים.
בתאוותו להרוס את שלטון החוק ולדרוס זכויות אזרח הוא רואה אידיאל ו"חובה" מקודשים ומופלאים שאין לחקור בהם. עם הפסיחה המכוונת על מטלות משרדו, עם הג'ובים שהוא מחלק, ועם האטימות כלפי חלשים בחברה, להם אינו שועה.
מי הוא, אם כן, לוין זה? האם ההפיכה המשטרית מספקת אצלו תשוקה אדירה לכוח, שלטון ותהילה? האם הוא מפצה באמצעותה על דבר מה שניטל ממנו? או שחסר לו? פיצוי לתסביכי נחיתות שלו, אחרי שבעברו הושמה קדרותו הגולמנית לצחוק בידי לועגים ומבזים? האם תאוות נקם יש פה, בבעלי תבונה וניסיון משפטיים, הדוגלים בערכים אוניברסליים ואשר איבה, אם לא מלחמה של ממש שוררת בינו לבינם? ואולי מגולם בו צורך פשוט ומודחק, שפל, לבצע פשע, תוך זכייה באהדה של הבייס: לוין כ"מורד", מין "גבר" המושך באף את בתי המשפט ואת החוק.
מה בעצם יודע הציבור הרחב על עולמו האישי? ידוע שהוא גדל בבית שוחר השכלה, עם ילדות שידעה מבחינה פסיכולוגית בדידות; התפרסם גם כי היום הוא נהנה להסתודד עם עבריינים לשעבר כדי לקדם את עצמו פוליטית.
איננו יודעים אם הוא מכיר בכלל צד אחר, נדיב של החיים, או מה יש לו בספרייתו, והאם הוא מסוגל לקרבה ענוגה, לענווה או למשהו מהנה, קל, חולף.
מה בעצם יודע הציבור הרחב על עולמו האישי? ידוע שהוא גדל בבית שוחר השכלה, עם ילדות שידעה מבחינה פסיכולוגית בדידות; התפרסם גם כי היום הוא נהנה להסתודד עם עבריינים לשעבר כדי לקדם את עצמו פוליטית
גם אם נניח כי שררה, שלטון, אינם מהווים אמצעי בידיו, אלא הם כנראה מטרתו וכל שאיפתו – כרגע, ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מקור העונג ההרואי שלו ולוין מבצע את שליחותו כנושא כליו. אלא שבפועל אפו החד והרחרחן פשוט כבר מריח את קריסתו מעבר לפינה של נתניהו – והוא נכון לשעוט במהירות, המצח נטוי קדימה, אל ראשות הליכוד.
לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ארגון המחבלים של ביבים שקרניהו לא יקרוס מבחינה פנים-ישראלית. שום דבר לא מזיז לו כל עוד מובטחת לו הברית הפוליטית עם הטפילים החרדים, העסקנים והרבנים שלהם. עניין של מתמטיקה פשוטה – לשקרניהו יש 64 אצבעות על אוטומט לכל הצבעה בכנסת. זה לא אומר שהוא לא לבצע מאמצי חיזוק ושימור מדי פעם. אבל הוא מבצע אותם באופן רוטיני, ושום דבר לא מאיים פנימית על הדיקטטורה שלו – שכל שותפיה אגב לא רואים בדיקטטורה איזשהו עניין מגונה ופסול מהיסוד. כל הרבנים ששולטים מלמעלה בשותפות ארגוני המחבלים של שקרניהו הקרוייה גם ממשלת ישראל אינם מאמינים בכלל בדמוקרטיה אלא בדיקטטורה הלכתית-תורנית. במפלגתו של שקרניהו הוא דיקטטור מלא ואף אחד לא מעז כבר שנים להתייצב נגדו, האחרון שעשה את זה היה גדעון סער בשנת 2019, וכולנו יודעים מה מצבו הפוליטי היום – מתחת לאחוז החסימה בכל סקר.