"אנשים יורקים עליך ואז רוצים שתיתן להם במתנה משהו שאתה מצאת"

סוחר עתיקות קונה ערימת מסמכים שהיתה בדרכה לפח הזבל ● בערימה הוא מוצא מכתבי ילדים מפולין ב-1937 ● הסוחר מעמיד את המכתבים למכירה פומבית ● בית המכירות עושה יח״צ ועיתון מפרסם את המסמכים ● משפחה בישראל מזהה מכתב של בת המשפחה שנספתה בשואה ודורשת לקבלו ● העניין מגיע לבית המשפט, וזהות הסוחר נחשפת: העסקן החרדי דודי זילברשלג, מי שאינו זר לפרסום או לשערוריות ● הדרך משם לגילויי זעם ושנאת חרדים קצרה ● אבל יש גם צד אחר לסיפור ● אמיר בן-דוד מאזן את התמונה

31/10/2019 05:01
דודי זילברשלג בביתו בחיפה. 30 באוקטובר 2019 (צילום: אמיר בן-דוד)

ביום שלישי בערב התכנסה משפחת זילברשלג בהרכב מלא בבית המשפחה הקטנטן בחיפה, לחגוג יום הולדת 60 לאם המשפחה, רבקה. בתקשורת וברשתות החברתיות השתוללה באותו זמן סערת ברקים ורעמים. היא החלה בבוקר, אחרי שבבית המשפט המחוזי התברר שדודי זילברשלג הוא האיש שמנסה למכור במכירה פומבית את המכתב של הילדה רחל מינץ, שנספתה בשואה. הסערה הזו, איך לא, העיבה על השמחה המשפחתית.

חגיגות משפחתיות הן לא עניין פשוט במשפחת זילברשלג. רק מה שהם קוראים לו "המשפחה הגרעינית" מונה כשישים מבוגרים וילדים. לדודי ורבקה זילברשלג עשרה ילדים, לבתם הבכורה כבר יש עשרה ילדים משלה, ויש גם כלות וחתנים, ונכדים רבים ואפילו נינה תינוקת אחת. ודירת המשפחה היא דירת 2.5 חדרים בשכירות. וזו דירה צרה מלהכיל, שלא היה מזיק לה שיפוץ מקיף.

גם הסערה שהשתוללה ברשת הייתה עניין לא פשוט. זילברשלג הוא, בין היתר, חבר הנהלת יד ושם. החיבור הנפיץ הזה – של אספן וסוחר חרדי, שהוא במקרה גם אביו של מלך זילברשלג, הסלב החרדי הצעיר המפורסם במדינה, שמנסה למכור במכירה פומבית מכתב נוגע ללב של ילדה יהודיה תמימה שנספתה בשואה – העירו את כל השדים הרדומים. מאות ואלפי פוסטים של זעזוע ושאט נפש, גועל וגינוי, עם אזכורים לשיילוק ובוז עמוק ליהודי רודף הבצע, שלא מתבייש לספסר בזיכרון השואה למטרות רווח.

דודי זילברשלג עם בנו מלך, בביתם בחיפה. 30 באוקטובר 2019 (צילום: אמיר בן-דוד)

דודי זילברשלג עם בנו מלך, בביתם בחיפה. 30 באוקטובר 2019 (צילום: אמיר בן-דוד)

תחת המתקפה הזו קם דודי זילברשלג לדבר בשבחי רעייתו ביום הולדתה. הוא ביקש מילדיו ונכדיו לזכור – גם ביום לא פשוט כזה, גם בעין הסערה – את מה שהוא תמיד מזכיר להם. שזה בחילונית מדוברת מה שמונטי פייתון קראו לו "תמיד תראה את הצד המואר של החיים", רק שזילברשלג אמר את זה ביהודית.

"אמרתי להם, אמא ואני הגענו לגיל שהגענו, וכתוב בתורה 'ואברהם זקן, בא בימים. והשם בירך את אברהם בכל'. מה זה בא בימים? כשאתה מגיע לחצי השני של החיים, קח איתך רק את הימים. את הדברים המוארים. את הדברים הטובים. תשכח את כל הדברים הרעים, תשליך מאחוריך, ואז 'השם בירך את אברהם בכל'. אז תראו שיש ברכה בכל. אם זוכרים רק את הדברים הטובים, האופטימיים, יהיה לכם טוב".

בבוקר למחרת, תחת הקישוטים מהחגיגה המשפחתית בערב, נפגשנו לדבר על "פרשת המכתב". כבר בתחילת השיחה אמרתי לזילברשלג, שאחרי שקראתי כל מה שיכולתי לקרוא על האירועים, משני הצדדים, השתכנעתי שנעשה לו עוול גדול, ומה שמעניין אותי, זה לנסות ולהבין ביחד איתו למה זה קרה דווקא לו, ולמה זה קרה בעוצמה כזאת דווקא עכשיו.

"לא בטוח שזה דבר כל כך טוב לראיון", צחק זילברשלג, "מהניסיון שלי, רוב הראיונות המוצלחים הם דווקא כשיש קונפליקט. כי קונפליקט מוציא את המיטב ממך".

אל תדאג, הבטחתי לו. זה שאני חושב שנעשה לך עוול, לא אומר שלא יהיה קונפליקט.

דודי זילברשלג בביתו בחיפה. 30 באוקטובר 2019 (צילום: אמיר בן-דוד)

דודי זילברשלג בביתו בחיפה. 30 באוקטובר 2019 (צילום: אמיר בן-דוד)

"בישראל זורקים כל יום לזבל  כמויות של דברים"

לפני שאנחנו צוללים אל קרביה של הפרשה הנוכחית, תזכורת זריזה לעלילת העונות הקודמות של הסדרה הדרמטית ורבת התהפוכות על דודי זילברשלג.

הוא בן 61. גדל והתחנך בחסידות ויז'ניץ בחיפה. שלא כמקובל בסביבת נעוריו, הוא בחר להתגייס לצה"ל ושירת ברבנות הצבאית. הוא הוסמך לרבנות על ידי עובדיה יוסף. בסוף שנות השמונים התחיל לגלות עניין – וגם כישרון לא מבוטל – בתקשורת.

הוא הקים וערך את השבועון החרדי "ערב שבת" ומאוחר יותר גם את העיתון "בקהילה". הוא ניהל את תחנת הרדיו החרדית "קול שמחה", והקים את משרד הפרסום החרדי "קשרים", שסייע לאהוד אולמרט להיבחר לראשות עיריית ירושלים ב-1993, ייעץ לנתניהו לקראת בחירות 1996, וכעבור שלוש שנים עבד עם אהוד ברק לקראת בחירות 1999.

דודי זילברשלג עם הרב עובדיה יוסף (צילום: פייסבוק)

דודי זילברשלג עם הרב עובדיה יוסף (צילום: פייסבוק)

בשנים ההן דודי זילברשלג היה אחד החרדים המוכרים ביותר לחילונים, בזכות הופעות רבות בתקשורת, בהן תמך בין היתר בהקמת הנח"ל החרדי. ב-2001, אחרי מותו של בנו מאיר ממחלת כבד, הקים את ארגון "מאיר פנים" לעזרה לנזקקים.

ב-2008 תיווך בעיסקת מכירת בית החולים ביקור חולים לארקדי גאיידמק ומונה ליו"ר בית החולים, אך אולץ לפרוש מהתפקיד אחרי סדרת תחקירים של מרדכי גילת ב"ישראל היום", שכללו חשדות שזילברשלג מעל בכספי התרומות של בית החולים.

כך החלה עונת ההתרסקות – שכללה סכסוכים כספיים שונים, ופרק סיום עונה דרמטי במיוחד שבו זילברשלג התלונן במשטרה שגורמים שעימם הוא מצוי בסכסוך כלכלי מנסים לסחוט אותו, אחרי ששלחו אליו נערת פיתוי. זמן קצר אחר כך אכן הופץ סרטון שבו נראו זילברשלג ונערת הפיתוי – השחקנית והזמרת תום דרום – כשהם לבד בחדר במלון, בנסיבות אינטימיות. דרום הורשעה מאוחר יותר על חלקה בפרשה הזו, שזילברשלג מכנה היום "המקרה" או "הפרשה שלי" או "הטראומה".

תום דרום בבית המשפט, ב-4 במרץ 2012 (צילום: אורי לנץ/פלאש90)

תום דרום, שהואשמה בפיתויו של דודי זילברשלג, בבית המשפט, ב-4 במרץ 2012 (צילום: אורי לנץ/פלאש90)

הוא נאלץ להוריד פרופיל ולהיעלם מהעין הציבורית. גם הפרנסה נעצרה. בעולם החרדי, סרטון עם נערת פיתוי הוא לא מקדם מכירות מוצלח במיוחד. "אני בן אדם שכל החיים שלו התנפצו, וביום אחד קמתי, ניערתי את המכנסיים והמשכתי הלאה", הוא אומר היום. כעבור כמה שנים דרך כוכבו של בנו מלך (אלימלך), שהפך לכוכב סרטוני הרשת של תאגיד השידור הציבורי "כאן", ותוך זמן קצר לבחור החרדי הצעיר המפורסם בישראל, עם עשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות.

בוא נחזור להתחלה. איך ולמה אתה בכלל מגיע למכתב של רחל מינץ?
"תמיד התעניינתי ותמיד אספתי. מגיל 14. כל השנים עסקתי באוסף שלי. כתחביב. אחרי המשבר חזרתי לזה מתוך אילוץ. נשארתי בלי שום בסיס כלכלי. לא פנסיה ולא כלום. כמעט לא נשאר לי לחם לאכול מהיום שהכול נסגר עלי. ואז שלפתי עוד מכתב ועוד מכתב מהאוסף ומכרתי. בתחילת הדרך זה היה בכאב לב עצום. זה היה אוסף שבחלקו הגדול היה לו משמעות רגשית מבחינתי".

"כל שנות המשבר שלי, והילדים שלי יודעים, תמיד הצבעתי על פרק בתניא (אחד מספרי היסוד של החסידות, שחיבר ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד – אב"ד) שכתוב בו שאם בן אדם מאמין שאין רע יורד מהשמיים, אלא הכול טוב, בסוף הוא רואה בעיניו מה טוב. עם הילדים אני מדבר על זה בגלוי. אפילו מות ילדי – אני יכול להציג היום מה היה החלק הטוב בזה. אני בן אדם אופטימי. במקרה של הסיפור של המכתב, זה אפילו היה פשוט. מהרגע הראשון אני אומר שזה טוב.

"אתה רוצה להבין מה טוב ייצא לי מזה? במדינת ישראל זורקים כל יום לזבל  כמויות של דברים, של עיזבונות. המוטיבציה של הסמרטוטרים להביא אלינו, האספנים, את הדברים האלה, הרבה פעמים מצילה עולם ומלואו".

כלומר, אם מוציאים שחקנים כמוך מהמשוואה הזאת של עולם העיזבונות, האוספים והמכירות – רוב הדברים האלה יילכו פשוט לאשפה.
"זו בדיוק הנקודה. זה בדיוק מה שחייבים להבין בסיפור הזה. ככה הגיע אלי עיזבון של השופטת מרים בן פורת. כל הטיוטות של פסקי דין שהיא כתבה. ככה הגיעה לידי התכתבות של דוד בן גוריון עם יעקב דורי, שבה הוא כותב לו 'למה אתה רוצה להיפטר מהרמטכ"לות?'. ככה בדיוק זה הגיע אלי – מאיסוף זבל".

הרמטכ״ל יעקב דורי וראש הממשלה דוד בן-גוריון בפגישה ב-9 בנובמבר 1949 (צילום: דוד אלדן/אוסף התצלומים הלאומי)

הרמטכ״ל יעקב דורי וראש הממשלה דוד בן-גוריון בפגישה ב-9 בנובמבר 1949 (צילום: דוד אלדן/לע״מ)

כשהתקווה היא למצוא באשפה איזה אוצר גנוז?
מלך זילברשלג: "זה לא חייב להיות אוצר. כשאתה מוצא איזה קובץ מסמכים שהיה זרוק באיזה פינוי של דירה, ויש שם מסמכים שקשורים לקק"ל, לדוגמה, אז מי שבונה אוסף של מסמכים של קק"ל עשוי לרצות את זה".

ואבא שלך מכיר את העולם של האספנים, ויודע שמסמך מסוים, שיכול להיות חסר ערך לרוב האנשים, יהיה שווה הרבה לאספן שזה מה שמעניין אותו?
"בדיוק. יש אנשים שאוספים כל דבר שקשור ליין ויקבים, נגיד. אז אותם יעניינו דברים אחרים".

דודי זילברשלג: "זו נקודה מאוד מהותית לגבי הפרשה הזאת. אבל לפני זה אני צריך להסביר: אני לא אוהב למכור לאספנים ישירות. אני מעדיף שזה יעבור דרך בתי המכירות, שהם ירוויחו את חלקם, ולא תהיה לי התעסקות עם אנשים, עם גבייה, עם כל הדברים האלה. אחרי המסע התקשורתי הארוך שלי, ובעיקר איך שהוא הסתיים (פרשת נערת הפיתוי), אני רוצה שקט. הייתי פעם בן אדם שמקבל 150 הודעות ביפר ביום. כשבדקתי את עצמי אחרי שהתנפצה הפרשה הגדולה, ראיתי שלא יצא לי מכל הגשעפטען האלה כלום. רק צער ועוגמת נפש.

"אני לא אוהב למכור לאספנים ישירות. אני מעדיף שזה יעבור דרך בתי המכירות, שהם ירוויחו את חלקם, ולא תהיה לי התעסקות עם אנשים, עם גבייה, עם כל הדברים האלה. אחרי המסע התקשורתי הארוך שלי, ובעיקר איך שהוא הסתיים, אני רוצה שקט"

"הפרשה שלי התפוצצה אז בגין ההיכרות שלי עם הציבור. כשהגיע השלב השני, כשהמשטרה אמרה שהיא סוגרת את החקירה ומבחינתה הכול מצוין, ומכל התחקירים הגדולים בעניין שלי לא יצא כלום,  החלטתי שאני רוצה בחיים שקט. רק שקט.

״שתבין – אני גרתי בירושלים בבית של שלוש קומות. אני גר פה עכשיו בשכירות בדירת 2.5 חדרים שמתפוררים ממש. אבל יש לי את השקט שלי. אני במקום שאני אוהב. אני עוסק בגילוי של דברים שמעניינים אותי. ולפעמים אני מוציא דברים מתוך האוסף למכירה, על מנת להמשיך ולפרנס את האוסף".

אתה מבין למה אנשים כועסים כשאספנים כמוך קונים בזול ומוכרים ברווח מסמכים בעלי ערך לאומי?
"יש פתרון לזה. באנגליה, כשמגיע למכירה פומבית פריט שיש לו ערך מבחינת הממלכה, אחרי שמגיעים למחיר הפטיש, לא מוציאים את הפרט מהמכירה ולממלכה יש זכות ראשונים לקנות את הפרט במחיר הפטיש, אם היא חפצה בו ואם מתאים לה המחיר. במדינת ישראל זה לא עובד ככה. במדינת ישראל יש דברים שעל פי חוק שייכים למדינה".

מה למשל?
"כל מכתב של איש ציבור שעבד בשירות המדינה, צריך על פי החוק להעביר לארכיון המדינה. כלומר זה שייך למדינה. אם הוא לא העביר – זה לא כדין. וזה שאני קניתי את זה בכסף, לא מעניין אותם"

כלומר, אם אתה מוצא מכתב של בן גוריון, הוא חייב לחזור למדינה.
"תלוי מה הוא כתב. אם זה מכתב פרטי שהוא שלח בהתכתבות עם מישהו על ענייני תנ"ך – זה שלי. אם זה מכתב שהוא כתב כראש ממשלה – זה של המדינה".

והצד שלך הוא המומחיות לזהות אם יש משהו בעל ערך בתוך ערימות המסמכים חסרי הערך שאתה קונה מסוחרי העיזבונות?
"בדיוק. ככה למשל קניתי פעם חבילה של שאריות, בכסף קטן-קטן-קטן, מהארכיון של אבא הלל סילבר, שרובו כבר נמכר. מכרו לי את השאריות בכסף קטן, כי אמרו – הדברים הטובים כבר נמכרו. אין פה הרבה. זה היה בבית המכירות 'קדם', שהם מומחים גדולים, וחזר משם. אני מדפדף ורואה מכתבים משנת 1976 של מי? של אברהם תהומי. מעט מאוד אנשים מכירים את השם אברהם תהומי. אבל אני זיהיתי מיד, שהוא האיש שהיה חשוד ברצח של דה האן".

"קניתי פעם חבילה של שאריות, בכסף קטן-קטן-קטן, מהארכיון של אבא הלל סילבר. היו שם שני מכתבים, יחידים מסוגם בעולם, שבהם אברהם תהומי כותב שהוא זה שביצע את הרצח של דה האן"

יעקב ישראל דה האן היה פעיל ציוני והומו, שהתחרד בישראל והחל לתקוף בעיתונות את התנועה הציונית. הוא נרצח בירושלים ב-1924, במה שנחשב לרצח הפוליטי הראשון בישראל המודרנית. אברהם תהומי – שהיה איש ההגנה ולימים ממקימי האצ"ל – נחשב במשך שנים לחשוד המרכזי ברצח, אבל אשמתו לא הוכחה והוא שוחרר אחרי שנחקר בידי משטרת המנדט. זילברשלג הבין מיד שהוא עלה על סקופ היסטורי שחמק מעיניהם של כל מי שסקרו את אוסף המסמכים הזה.

"היו שם שני מכתבים, יחידים מסוגם בעולם, שבהם תהומי כותב שהוא זה שביצע את הרצח. המכתבים ההיסטוריים האלה עברו את כל הסינונים והכל ונמכרו לי כשאריות מאוסף שלאף אחד כבר אין עניין בהם".

רק כדי לסבר את האוזן של מי שלא מבין בתחום הזה דבר, כמה "אוצר" ארכיוני כזה יכול להכניס לך?
"בסיפור של דה האן, המכתבים האלה נמכרו בסוף באלף דולר".

אלף דולר? זה כל הסיפור?
"כן".

"החבילה כולה עלתה לי משהו כמו 15 אלף שקל"

את המכתב של רחל מינץ, זילברשלג מצא במקרה, ובהתחלה בכלל לא ייחס לו חשיבות גדולה. מדובר – צריך להזכיר – במכתב של ילדה אלמונית מ-1937 שנשלח לישראל. על פניו, לא משהו שנראה בעל ערך אספני או היסטורי רב, אם בכלל.

מכתבה של רחל מינץ ז"ל (צילום: באדיבות אדווה לוטן)

מכתבה של רחל מינץ ז"ל (צילום: באדיבות אדוה לוטן)

כדאי גם לשים לב לדרך שבה זילברשלג מספר את הסיפור על גילוי המכתב, ובעיקר לשים לב לתשוקה הכובשת שלו לפרטי הפרטים הקטנים של האוסף שלו. ככה לא מדבר איש עסקים חמדן. זה דיבור של אספן נלהב ואובססיבי.

"יום אחד אני מסתובב בשוק, יש בחור שיש לו חנות פה, הוא היה במשך הרבה שנים קצין משטרה, ובפנסיה שלו הוא פתח חנות לעתיקות. הוא אמר לי 'אתה מתעניין בניירת, בוא, יש לי פה בבוידעם למעלה מלא ניירות שנשארו מכל מיני פינויים שלא מכרתי. אתה רוצה לקנות את זה? אמרתי לו, אני אעלה, תראה לי.

"אני עולה, עובר על הדברים במהירות, ואני רואה קלסר שמאוד עניין אותי, שהיו בו דברים מתולדות מטולה. אני לא יודע למה, אבל יש לי חיבה גדולה למטולה. אני חושב שזה המקום הכי יפה בארץ ישראל.

"לקחתי את הערימה למיין אותה. יש לי לא רחוק מפה בית ערבי ישן, ששם כל האוסף שלי מסודר, הכול בתיבות. יש קק"ל. יש עמידר. יש מגן דוד אדום. יש ספורט. הכול ממוין ומקוטלג ומסודר. זה נותן את כל הכוח לאוסף. אוסף שאתה לא יודע להגיע לכל פרט בו, לא שווה הרבה.

"אני עולה, עובר על הדברים במהירות, ואני רואה קלסר שמאוד עניין אותי, שהיו בו דברים מתולדות מטולה. אני לא יודע למה, אבל יש לי חיבה גדולה למטולה. אני חושב שזה המקום הכי יפה בארץ ישראל"

"וככה אני עובר על החומר הזה וממיין אותו, הוא היה שייך ליהודי בשם יעקב דרורי, שעיברת את השם שלו מפרידלנסקי. הוא היה חתן של משפחת דולברג, מראשוני מטולה, ומשם בא החלק של מטולה במסמכים. מלבד זאת, הוא גם היה אחד המייסדים, מזכיר הוועד של שכונת חיילים משוחררים בבת גלים, שזה יוצאי הבריגדה. הוא היה איש רב פעלים. שלח ידו בכל. הוא היה מאוד חזק בארגוני המורים בארץ. והיו שם גם כמה מכתבי ילדים, והיו מחברות.

"אני באובססיה מוטרפת קצת, יש לומר, אוסף הכול: מתוויות הכי קטנות, דרך תווי ספר, דרך אריזות, כל מה ששייך לישראליאנה של קום המדינה וטרום המדינה – מעניין אותי. יש לי למשל אוסף מחברות שהוא נדיר ביותר, יש שם מחברות שהודפסו בתקופת התורכים בארץ, בטבריה ובצפת ובתל אביב, מחברות ילדים, משהו ממש מיוחד. חלקן עם תוכן. אני שומר אותן, לא יודע אם יש בכלל אספן בארץ שנוגע בכזה דבר. אף פעם לא הצעתי אותן למכירה. אני מסדר אותן.

"ובחבילה שקניתי, מה שעניין אותי היה מה שקשור למטולה בכלל. ואני רואה שם את חבילת המכתבים, צללתי אליה והדבר הראשון שראיתי, הצד השווה שבהם, היה קרן קיימת לישראל. איך מגיעה לשם הקרן הקיימת? היוזמה בבית הספר תרבות בעיירה הזו (של הילדה רחל מינץ) לכתוב מכתבים לארץ ישראל, היה יוזמה של הסניף המקומי של הקרן הקיימת. שמתי את כל החבילה בארכיון שלי בתיבה של הקרן הקיימת".

לדברים שקשורים לקרן הקיימת יש ביקוש בעולם של האספנים?
"קרן הקיימת וקרן הייסוד, הניירת שהן הדפיסו הייתה ברמה כל כך גבוהה, עם עיצוב כל כך חביב, שהנוסטלגיה במיטבה נמצאת שם. יש אספנים שזה משגע אותם. שזה הדבר שלהם. הנוסטלגיה הזאת. זה עולם ומלואו".

"קרן הקיימת וקרן הייסוד, הניירת שהן הדפיסו הייתה ברמה כל כך גבוהה, עם עיצוב כל כך חביב, שהנוסטלגיה במיטבה נמצאת שם. יש אספנים שזה משגע אותם. שזה הדבר שלהם. הנוסטלגיה הזאת. זה עולם ומלואו"

כלומר, מבחינתך, כשמצאת את המכתב, הוא בכלל לא היה "מכתב שואה"?
"בכלל לא מכתב שואה. מבחינתי זה 'מכתב קרן קיימת' מ-1937".

עוד לפני שמתברר הקשר לשואה, המכתב הזה היה רק פרט אחד מהחבילה של מכתבי מטולה שקנית. כמה שילמת על האוסף הזה?
"קניתי את כל הגלריה של הסוחר ההוא, מהבוידעם. היו שם הרבה דברים. היה שם גם אוסף גדול מאוד של תמונות של עיריית חיפה, ביקורים רשמיים בעיר, של הנשיא בן צבי וכאלה, אוסף שהוא עד היום אצלי. היו שם חנוכיות ועוד דברים. כל החבילה כולה עלתה לי משהו כמו 15 אלף שקל. לא בשמיים. והמכתבים האלה בכלל היו סרח עודף. באמת שלא ציפינו מהם להרבה".

"בכלל לא ידעתי שזה פריט שואה"

ואז הסיפור התחיל לצבור תאוצה במפתיע. זילברשלג העביר את המכתב של רחל מינץ יחד עם פרטים נוספים רבים מהאוסף שלו, לבית המכירות "דיינסטי" בירושלים. בית המכירות שיחרר צילומים של המכתבים, במסגרת מסע יחסי ציבור לקראת המכירה, ואלו התפרסמו באתר ויינט. סופי ואייל מינץ ואדוה לוטן, אחותה ואחייניה של רחל מינץ, זיהו אותה ככותבת המכתב ודרשו לקבל אותו. בשלב הזה, זהותו של זילברשלג עדיין נשמרה בסוד על ידי בעלי בית המכירות.

רחל מינץ (צילום: באדיבות אדוה לוטן)

רחל מינץ (צילום: באדיבות אדוה לוטן)

"הם (משפחת מינץ) פנו לבית המכירות ושאלו של מי הפריט", אומר זילברשלג, "אמרתי לבית המכירות, עזבו, היה לי מספיק. אני לא רוצה שיידעו עלי. בדיוק בגלל זה אני מוכר רק דרך בתי מכירות. אני רוצה שקט. לא רוצה לעמוד מול אנשים. כשאתה עומד מול אנשים, אתה מזמין עליך שפע של לחצים ואיומים.

"וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. לחצים ואיומים, כשהתברר להם מי אני. אז מה אני צריך את זה? אני נותן עמלה לבית מכירות, שהוא ימכור את זה ושיעזבו אותי בשקט. וברגע שהם גילו שזה אני ושאני חבר הנהלת יד ושם, הם מיד עברו לעליהום: 'זה לא מתאים! הוא עושה סחר בתוך יד ושם!' – וזה כשאני בכלל לא ידעתי שזה פריט שואה".

מה זאת אומרת לא ידעת? זה לא ברור?
"לא. יש למכתב זיקה לשואה. אבל זה לא פריט שואה. המכתב הוא הרי מ-1937. לפני המלחמה".

"ברגע שהם גילו שזה אני ושאני חבר הנהלת יד ושם, הם מיד עברו לעליהום: 'זה לא מתאים! הוא עושה סחר בתוך יד ושם!' – וזה כשאני בכלל לא ידעתי שזה פריט שואה"

מהרגע שהתברר שאתה המוכר, גם יד ושם מיהרו להתנער ממך.
"הם הרגישו שיש עליהום ציבורי וישר תפסו מרחק. אם הם היו הוגנים, הם יכלו להגיד, האיש הזה יש לו עבר מפואר אצלנו, אנחנו צריכים ללמוד את הנושא, או לתת לבית משפט לפסוק. לצאת באלגנטיות. מנהלי יד ושם מרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש. ותאמין לי שהם גם לא ירצו שהמידע שאני יודע על יד ושם יזלוג החוצה.

"זה לא נאה להטיף מוסר לאדם שהוא שליח ציבור בתוך ההנהלה שלכם ולא לוקח פרוטה, בזמן שאתם יודעים בדיוק על מה אתם יושבים. אתם מתפרנסים מהשואה, אז אל תטיפו לי מוסר. גם אמרתי להם בדיוק איך המכתב הגיע לידי, והם יודעים שאני לא סוחר בכלל בפרטי שואה. בגלל הרגישות של יד ושם ובגלל שאני חושב שבאמת יש קושי עם העניין הזה".

בשום שלב לא חשבת לעצמך: אולי אצור קשר עם המשפחה ונגיע יחד לפתרון בשקט?
"כשראיתי את אופי הפעילות שלהם הבנתי שאין לי עם מי לדבר. מאוד דוגמטיים. זה לא ייאמן. זה סיפור שמתחילתו ועד סופו הוא שאלה של נימוס. עד כמה שזה נשמע אבסורד. אנשים יורקים לך בפנים ואז רוצים לשכנע אותך שתיתן להם במתנה משהו שאתה מצאת. אם הם היו פונים אלי בשקט, מהמקום הרגשי, הייתי נותן להם את המכתב בלי כסף. אתה יודע כמה דברים כאלה נתתי?"

"זה סיפור שמתחילתו ועד סופו הוא שאלה של נימוס. עד כמה שזה נשמע אבסורד. אנשים יורקים לך בפנים ואז רוצים לשכנע אותך שתיתן להם במתנה משהו שאתה מצאת. אם הם היו פונים אלי בשקט, מהמקום הרגשי, הייתי נותן להם את המכתב בלי כסף"

זה היה נראה כאילו התביישת וניסית להסתיר את הקשר שלך לפריט הזה, עד שבית המשפט אילץ אותך להיחשף.
"מה פתאום! מיד התייצבתי. הגעתי ראשון לדיון. שאלו אותי איך קוראים לי, אמרתי 'דוד זילברשלג'. כל משפחת מינץ שם מיד התחילו לחפש בטלפון, ותוך שניה אמרו, הוא חבר בהנהלת יד ושם! זו שערורייה!"

עכשיו, אחרי המהומה, והסערה הציבורית, ערכו של המכתב הזה עלה?
"זה הסיפור הגדול. ברגע שזה נחשף כל כך, ברגע שהם עשו למכתב הזה את הבאז, התחילה התעניינות אדירה מגופים בכל העולם, גם מצד מוסדות. דיברו איתי שני מוסדות שואה. כל אספני השואה הגדולים בעולם נחשפו לזה. מהטלוויזיה הגרמנית דיברו איתי אתמול. יש גופים בגרמניה שמתעניינים במכתב הזה עכשיו".

איפה זה עומד כרגע? המכתב נשאר בבית המכירות?
"המכתב אצלי כבר. אתמול משכתי אותו, ליתר ביטחון, שיהיה אצלי. אסור למכור אותו? שיהיה אצלי. והשופט, ייאמר לזכותו, למרות שהמשפחה מאוד רצתה שהמכתב יעבור למשמורת, אמר להם 'אני לא יודע אם אני מוסמך בכלל לטפל בזה'. את זה השופט אמר. וזו באמת שאלה גדולה. הוא רק כתב בפסק הדין, שבינתיים אני לא יכול לעשות שום דיספוזיציה למכתב הזה".

מה יקרה עם המכתב הזה בעתיד?
"המכתב הזה, בעקבות המהומה הזאת, יגיע בסוף למקום ציבורי. אין לי בכלל ספק בזה. והעתק שלו ילך לכל הגופים שעוסקים בשואה. לגבי המכתב המקורי – אני צריך לשקול אם הוא מגיע ליד ושם, אחרי מה שהם עשו לי".

תמכור אותו?
"אני אמסור אותו, לא אמכור אותו. למרות שיש שני גופים גדולים, אחד מהם אולי הגוף הכי גדול מחוץ למדינת ישראל שכבר אתמול ניסו לגשש, לשדל אותי, תראה, תקבל תמורה נאותה. כל מה שקרה סביב המכתב הפך אותו לאישיו. במקומות האלה, השערורייה מסביב משפיעה לפעמים יותר מהתוכן עצמו על המחיר".

"המכתב הזה, בעקבות המהומה הזאת, יגיע בסוף למקום ציבורי. אין לי בכלל ספק בזה. והעתק שלו ילך לכל הגופים שעוסקים בשואה. לגבי המכתב המקורי – אני צריך לשקול אם הוא מגיע ליד ושם, אחרי מה שהם עשו לי"

"באחוזים ניכרים, אני אפילו יותר ישראלי מחרדי"

הסיפור הכי מעניין, מבחינתי, הוא הזעם המוסרי שהסיפור הזה עורר, בעיקר ברשתות החברתיות, שם יצא העדר לשעטה, מלווה ברשפי אש צדקניים, וקולות תיעוב וגועל.

אני מרים לזילברשלג שאלה נוחה על שנאת חרדים, אבל הוא מסרב להנחית. "יש לי עם זה דילמה גדולה", הוא אומר, "אני כל ימי יושב על התפר הזה שבין חרדיות לישראליות. באחוזים ניכרים, אני אפילו יותר ישראלי מחרדי. אני אומר לך בכנות. למרות שאני מאוד נאמן לחרדיות ורואה בה העתיד של עם ישראל, אני מאוד ישראלי. וגם חוויתי מספיק קשה את הפסילה הזאת של חרדים לשותפות, מאנשים שאני יודע בדיוק מה העמדה שלהם.

"בני גנץ – אני יודע בדיוק איפה הוא עומד. אני יודע שהאיש הזה הוא פרו-חרדים. הוא איש של מסורת. הוא איש של בית הכנסת. אין בו קורטוב של שנאה לחרדים. אפילו יאיר לפיד, ידידי הטוב, קיימנו הרבה מאוד שיחות על היחס שלו לחרדים והוא אמר לי בפה מלא שהוא שינה את דעתו בעקבות שיחות איתי. זה נכון גם לגבי אביגדור ליברמן. הוא תפס באיזשהו שלב, תוך כדי תנועה, איזה ערך יש לשנאת חרדים. וככה הוא הושיע את עצמו פוליטית. הוא היה במצב מאוד-מאוד קשה. אני, למשל, לא רואה אותו כאויב חרדים.

"בני גנץ – אני יודע בדיוק איפה הוא עומד. אני יודע שהאיש הזה הוא פרו-חרדים. הוא איש של מסורת. הוא איש של בית הכנסת. אין בו קורטוב של שנאה לחרדים. אפילו יאיר לפיד, ידידי הטוב, אמר לי בפה מלא שהוא שינה את דעתו בעקבות שיחות איתי"

"וצריך להגיד גם, שיש כמה אנשים בפוליטיקה החרדית, שתורמים לזה. כשיעקב ליצמן יורד מהבמה בכנסת ונתקל ביאיר לפיד ומנקה בהפגנתיות את דש הבגד, זה לא מעשה חרדי. זה לא מעשה יהודי. זה לא מעשה ערכי. זה מגעיל. וזה תורם לשנאה. אני לא רוצה לתרום את חלקי לאש הזאת. גם כשזה נוגע אלי.

"אבל אני חייב להודות שבמקרה הזה – הרגשתי את זה. כן. הייתה לי שיחה עם מלך על העניין הזה, ואמרתי לו: תיזהר, אל תיקח את זה לשם. אני יודע שאני אקבל תשואות מהחברה החרדית אם אצא עכשיו למתקפה ואטען לשנאת חרדים. אני לא רוצה את התשואות האלה. כמו שאני לא נרתע מהמתקפה עלי. זה לא המקום שלי.

"אני יושב על המקום הזה, שאני כל הזמן ניסיתי להנמיך את הלהבות האלה. להשקיט. אז שאני אבוא ואמנף את זה היום למקום הזה של שנאת חרדים? אני מעדיף לא לעשות את זה. לא רוצה. גם אם אני מרגיש מה שאני מרגיש, ואני מרגיש רע. אני אומר לך, שאני הייתי תמיד קול בתוך החברה החרדית, שניסה להרגיע קולות כאלה. אם היה קול בתוך החברה החרדית שדיבר בקול צלול על זה שצריך בית משפט חזק ושצריך לשמור על החוק, זה הייתי אני".

מה?! הרי אתה היית אחד האנשים הבולטים במחאה החרדית נגד בית המשפט.
"אני לא יצאתי נגד בית המשפט. אני הייתי הדובר של העצרת הגדולה, של עצרת המיליון, שהייתה נגד בית המשפט. ואני מיתנתי אז את כל המסרים שיצאו משם.

"נפגשתי אחרי זה עם אהרון ברק (נשיא בית המשפט העליון דאז – אב"ד), והוא שמע ממני דברים שהוא אהב מאוד. אמרתי לו שבית משפט צריך להגיע להרבה רבדים בעם. אני הוכחתי אז שב-97% מהפסיקות של בית המשפט בכל מה שנוגע למורשת ישראל או לחרדים, הפסיקה הייתה אנטי חרדית. משהו מזעזע. וזה עד היום ככה. וגם ראיתי את זה אתמול בבית המשפט. אני חושב שהפגיעה של בית המשפט בי הייתה הרבה יותר בוטה וקשה בגלל המקום החרדי שלי".

"אני הוכחתי אז שב-97% מהפסיקות של בית המשפט בכל מה שנוגע למורשת ישראל או לחרדים, הפסיקה הייתה אנטי חרדית. משהו מזעזע. וזה עד היום ככה. וגם ראיתי את זה אתמול בבית המשפט"

עד כמה הסלבריטאות של מלך הייתה דלק על להבות השנאה ברשתות החברתיות?
"יש משפט של רבי חיים בן עטר, מגדולי חכמי מרוקו, מהפירוש שלו לתורה, אור החיים. הוא אמר שאי אפשר לשרש את השנאה עד שלא משרשים את הקנאה. מלך הוא מושא לקנאה. אם יש שם שנאה, זה יושב על מקום של קנאה.

מלך זילברשלג במהלך שירותו הצבאי בדובר צה״ל, ב-15 בינואר 2019 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

מלך זילברשלג במהלך שירותו הצבאי בדובר צה״ל, ב-15 בינואר 2019 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

"ילד שיצא לרשות הרבים, מאוד מצליח בתחום של הפרסומות ובתחום של תקשורת, הוא בן אדם שכל מה שהוא מעלה לאוויר זוכה מיד לתפוצה בלתי נתפסת ממש. אני חושב שהוא אחד המצליחים ביותר ברשת, בטח בעולם של הצעירים.

"והילד הזה לא היה מגיע לשם אילולא הפרשה שלי. הפרשה ההיא הייתה לו טראומה רצינית. הוא היה בן 14 וחצי. היה לו אבא שהיה באיזה מקום מרכזי, גם בחברה החרדית וגם בחברה הכללית, הוא חווה בגידה של החברה החרדית. חוץ מהקהילה שלי, שנתנה לי גיבוי. אז הוא רצה להראות, 'אתם לא רציתם את אבא שלי רמטכ"ל, תקבלו אותי כשר ביטחון'".