זה סיפור על אנשים שחיו שנים באותו מקום, עד שיום אחד יצאו לדרך מנקודה אחת – אבל בכיוונים מנוגדים. זה סיפור על המעגליות החוזרת על עצמה.

פליטות, כיבוש, גירוש הם מושגים חמקמקים באזור שלנו. הם קיימים כאן תמיד; רק זהות הנכבשים והמגורשים מתחלפת. אלה שטוענים שליהודים זכויות היסטוריות הם מחוללי המלכוד מהצד היהודי; אלה שתולים בנכבה וב"ציונות" את שורש הרע ומקור הקלקול מהצד הלא-יהודי ובשמו – מעוותים ומרעילים את המציאות ואת עתיד האזור.

כדי לפתוח מעגל חדש, צריך יהיה להכיר בעיוות שני הנרטיבים המקבילים האלה. אחרת ההיסטוריה תמשיך ותחזור על עצמה.

*  *  *

800 מטר בקו אווירי מפרידים בין העיר טירה למושבים משמרת, חירות וכפר-הס. הליכה של עשרים דקות בפרדס מוצל ואתם שם; אבל 25 דקות נסיעה, בכביש פתוח, מפרידות בין טירה למושבים היהודים. כאילו חבל ארץ אחר.

800 מטר בקו אווירי מפרידים בין העיר טירה למושבים משמרת, חירות וכפר-הס. הליכה של 20 דקות בפרדס מוצל ואתם שם; אבל 25 דקות נסיעה, בכביש פתוח, מפרידות בין טירה למושבים היהודים. כאילו חבל ארץ אחר

כשאמא של עיסמאת עזבה את הכפר מיסכי, אישה הריונית בשנות העשרים לחייה, היא עוד האמינה שתשוב לשם. כשאריה, תושב רמת הכובש ולוחם בכוח הישראלי, צעיר ממנה בכמה שנים, חזה בה ובתושבי הכפר האחרים נוטשים את מיסכי עם מיטלטליהם וילדיהם, הוא אמר לאשתו שהמראות האלה הזכירו לו את השואה.

אמו של עיסמאת בשנות התשעים לחייה היום; היא מתגוררת עם בנה בטירה. עיסמאת הוא מנהל עבודה בפרדסים ובשטחים חקלאיים של חירות, שחלקם יושבים על מה שהיו אדמות מיסכי.

(צילום: חיים שדמי)

כשעיסמאת מסייר במכונית שלו בפרדסים ובשדות המקיפים את יישובי השרון הוא שואל: "מה מפריע למישהו שהייתי מגדל את אחד הפרדסים האלה? חברת 'מהדרין' היא שמחזיקה את הפרדסים. מכל אלפי הדונמים האלה – אי אפשר לתת לנו כמה שגם אנחנו נעבוד את הפרדסים, שגם לנו יהיה בית להתרחב אליו? אנחנו לא רוצים לבוא במקום, לא רוצים לגרש. אין לי טענות לתושבי המושבים. הם לא האשמים ואני לא מצפה מהם לפנות לי את הבתים. אבל למה לא לחלוק, למה לא שותפות? יש מספיק שטח לכולם".

הם נולדו לתוך המציאות הזאת: של מלחמת עצמאות ושחרור, של נכבה וגירוש. של התחדשות ובנייה, לעומת תקיעות והזנחה. בני דור ההורים היו כלים, שבוקר אחד הנחיתו עליהם מציאות ומלחמה אלה באלה

זה סיפור על בני דור 1948, הוריהם וילדיהם שלהם: הוריהם, שחיו בצוותא, לעיתים גם בשיתוף-פעולה ותרומה הדדית, באותו האזור ועל אותן האדמות. עד שבוקר אחד, החליטו פוליטיקאים, עסקנים ומדינאים איפה יעברו הגבולות והגדירו מדינות. ואילו הם, נולדו לתוך המציאות הזאת: של מלחמת עצמאות ושחרור, של נכבה וגירוש. של התחדשות ובנייה, לעומת תקיעות והזנחה. בני דור ההורים היו כלים, שבוקר אחד הנחיתו עליהם מציאות ומלחמה אלה באלה; הם נאלצו לתפוס צד. בכך, הבטיחו את המשך מעגל ההיסטוריה.

מבצע מדינה; ככה קראו למבצע לכיבוש השרון במלחמה ההיא. המבצע נגמר. המדינה עדיין בהתהוות. הסיפור עליו הוא מייצג על סכסוך בין מאות שנים.

*  *  *

זה שוב האקליפטוס שגויס בלי רצונו למלחמה. לפני קום המדינה הוא נשלח לחזית הביצות בעמק החולה; אחרי היווסדה, נשלח להשכיח עבר והיסטוריה. במרחבי השדות והפרדסים העצומים של אזור השרון, הגידולים והחממות, נמצאת חורשת אקליפטוסים. אני מטייל הרבה במרחבים האלה. תמיד סקרנה אותי חורשת האקליפטוסים. לא קשורה, לא שייכת, נראית נטע זר בנוף החקלאי.

זה שוב האקליפטוס שגויס בלי רצונו למלחמה. לפני קום המדינה הוא נשלח לחזית הביצות בעמק החולה; אחרי היווסדה, נשלח להשכיח עבר והיסטוריה

מהשבילים המקיפים אותה היא נראית חורשה קטנה ורגילה. נדרשת הליכה של שתי דקות, ללב החורשה, כדי לגלות מה היא מבקשת להסתיר. לאט ובהדרגה, עם כל צעד בינות לענפים ולצמחייה המשתרגת ביניהם ומכסה את האדמה, מתגלה הדבר שאותו לא רואים מחוצה לה. קיר אבנים בגובה שלושה-ארבעה מטר, צמוד אליו בתשעים מעלות קיר נוסף, מן הסתם דומה במקור בגובהו, אבל נמוך יותר כעת, שבור. אלה שרידי המסגד של מיסכי, ואת החורשה נטעה קק"ל ארבע שנים אחרי המלחמה כדי שהעצים האדירים בגובהם יעלימו אט-אט את עקבות ההיסטוריה.

(צילום: חיים שדמי)

עיסמאת זוכר איך עד לפני שנים לא רבות עוד עמדו קיר נוסף ושתי דלתות, במה שהיום הוא חורבה. מבנה בית-הספר, שעמד לא רחוק, נעלם בוקר אחד לפני שנים אחדות כאילו בכישוף. בחודשים שקדמו להיעלמותו, התחילו צעירים מטירה לפקוד את המקום כדי להכניס חיים לעבר המשותף.

אחרי כמה שבועות, כשהגיעו לבקר, מצאו מנעול המונע מהם להיכנס. על המכשול הזה הם התגברו, כמו גם על הגדר החדשה שהקיפה את המבנה אחרי שהתגלה למי שהתקין שם את המנעול, כי הוא נפרץ. אבל בוקר אחד, נעלמו הגדר והמנעול, ואיתם המבנה.

כשהגיעו לבקר, מצאו מנעול המונע מהם להיכנס. הם התגברו על המכשול, כמו גם על הגדר החדשה, שהקיפה את המבנה אחרי שהתגלה למתקין המנעול כי נפרץ. אבל בוקר אחד, נעלמו הגדר והמנעול, ואיתם המבנה

"אם לא היית יודע שהיה שם מבנה, לא היית מאמין שעמד שם פעם אחד", אומר עיסמאת.

*  *  *

בכל שבוע עושה עיסמאת את דרכו מביתו בטירה למקום שבו עמד בית המשפחה במיסכי. מיסכי כבר לא קיים היום, אבל אמו, וכמוה אחיה ואחותה, כולם בחיים, זוכרים מצוין את הבית והכפר. חורבת הבית והאדמות עליהן עמד פעם מיסכי, ממוקמים היום בפרדסי מושבי הסביבה, משמרת, חירות, עין-ורד, שדה-ורבורג, תל-מונד וכפר-הס.

(צילום: חיים שדמי)

בשבתות, לוקח עיסמאת את ילדיו ומשפחתו ויחד הם צועדים מרחק רבע שעה הליכה מטירה לבית הישן ההוא לפיקניק-ארוחת שבת. עיסמאת לא צריך להתאמץ במיוחד לבקר בשטחי מיסכי. הוא מנהל עבודה בפרדסי חירות המשתרעים לכל עבר. העובדים אותם הוא מנהל בפרדסים הם ברובם פלשתינאים מהשטחים.

כפר מיסכי כבר לא קיים היום, אבל בני משפחתו זוכרים אותו מצוין. חורבת הבית והאדמות עליהן עמד פעם, ממוקמים היום בפרדסי מושבי הסביבה, משמרת, חירות, עין-ורד, שדה-ורבורג, תל-מונד וכפר-הס

את עבד אל-חי לקחה אמא לבקר במקום שבו עמד בית המשפחה במיסכי רק פעם אחת. זה היה בילדותו והוא לא ביקר שם מאז. לא המרחק הגיאוגרפי הוא הבעיה. גם עבד אלרחמן, בן 56, חי בטירה, אבל, הוא אומר, "אמא רצתה להרחיק אותנו מהכאב והסבל. היא לא גידלה אותנו על שנאה ונקמה".

אמו היתה בת כעשר כשהמשפחה עזבה את הכפר ומתה לפני שנים אחדות. משפחתה של אמו קיבלה אחרי המלחמה מקום לגור בו בטירה ומעט מזון, מאוחר יותר גם חלקת אדמה קטנה, והשתקעה שם.

עיסמאת ועבד אל-חי הם נציגי הדור השני לנכבה. "הסיפור הערבי-הלא יהודי", בוודאי עבור בני הדור השני והשלישי למלחמה ולנכבה, הוא לא הסיפור השגרתי-שטחי כפי שהוא נתפש לרוב בעיניים יהודיות, זה שמדבר על אסון ו"זה שלנו". הוא מורכב פי כמה. מערבב בין געגוע ועצב, פיכחון ופיקחון, כעס ויוזמה. הוא בעיקר מלמד על ההכרח הדו-צדדי הבלתי-נמנע שבהשתלבות.

עיסמאת ועבד אל-חי הם נציגי הדור השני לנכבה. סיפורם מורכב פי כמה מכפי שנתפש בעינים יהודיות. מערבב בין געגוע ועצב, פיכחון ופיקחון, כעס ויוזמה, ובעיקר מלמד על ההכרח הדו-צדדי הבלתי-נמנע בהשתלבות

בתחילת הדרך לכפר נמצא השביל הישן של מיסכי, שביום פרוץ המלחמה מנה כאלף תושבים. עיסמאת, בן 66, מצביע על שרידי הכפר ומספר כי אביו, שהיה מבין המגורשים, היה לוקח אותו לכפר ההרוס, מספר לו את זיכרונותיו ועל געגועיו לאורח החיים הכפרי והחקלאי. הוא מספר כי אדמות הכפר הגיעו עד סידני עלי וקיבוץ שפים.

בתחילת שנת 1948 התקיים משא-ומתן להסכם הגנה בין הישובים היהודים למיסכי למניעת מעשי איבה הדדים, אולם זה לא הוליך לדבר ממשי ועם פרוץ המלחמה התפוגג הרעיון. לדברי אנשי טירה, הישובים היהודים סירבו להסכם, ולבקשת הצבא היהודי רמזו לאנשי מיסכי שעליהם לעזוב, והבהירו להם כי אינם יכולים לערוב לשלום אנשי כפר.

הואיל ואף אחד ממנהיגי מיסכי לא רצה לקחת על עצמו אחריות להרג ורצח, הבינו תושביו כי לא נותרה בידם ברירה אלא לעזוב. ביום הגירוש נותרו בכפר שניים, המוכתר ואדם נוסף, שסירבו לעזוב. השאר הצליחו לקחת עימם חלק ניכר מרכושם הביתי.

הואיל ואף אחד ממנהיגי מיסכי לא רצה לקחת על עצמו אחריות להרג ורצח, הבינו תושביו כי לא נותרה בידם ברירה אלא לעזוב. ביום הגירוש נותרו בכפר שניים, המוכתר ואדם נוסף, שסירבו לעזוב

בשנת 1952 נהרסו בתי הכפר לאחר שבקשות התושבים לחזור אליהם נדחו ובמקום נטעה כאמור קק"ל חורשת אקליפטוסים. ב-16 ביוני אותה שנה כתב ראש הממשלה דוד בן-גוריון ביומנו, שהריסת מיסכי מתקדמת. להיסטוריה, מתברר, יש דרכים משלה לספר על המעגליות של החיים: עד המאה ה-14 עמד בשטחי מיסכי ישוב צלבני. בעקבות מחלות ומלחמות ננטש המקום לכמאתיים שנה. אז הגיעו המתיישבים החדשים, אבותיהם ואמותיהם של אנשי מיסכי.

לעיסמאת שלושה ילדים. בנו הבכור התחתן עם אזרחית קנדית אחרי שעזב את טירה לטובת יפו. מיפו המשיך לקנדה ואחר-כך התגורר במזרח ירושלים. ביפו היה פעיל בהתארגנות אזרחית יפואית שביקשה להגן על האוכלוסייה המקומית מפני הריסות ופינויים, ושימש כמנכ"ל עמותת "סדאקה-רעות" לשותפות נוער ערבי-יהודי.

מוסא, דודו של עיסמאת, היה בן 23 בעת הגירוש. כך חי זיכרון הימים ההם בתודעה שלו: בדברים שסיפר תיאר את יחסי שכנות טובים שהיו עם רמת הכובש, רמת יוחנן ותל-אשר. ואז, קיבלו ב-17 לאפריל 1948 תושבי מיסכי מסר משכניהם כי עדיף להם שיעזבו. ולא, יגורשו.

רוב בני הכפר העדיפו להגיע לטירה, קלקיליה ולטול-כרם (אחרי המלחמה חזרו חלק מהמגורשים מטול-כרם וקלקיליה לטירה. יש הגרים עד היום במחנות הפליטים בשטחים). למוסא לא היו אשליות. הוא ידע שכנראה לא יוכל לחזור לכפר, אבל תקווה קטנה הלכה איתו תמיד. התקווה של מוסא נגוזה לפני שנים אחדות, כשמת.

למוסא לא היו אשליות. הוא ידע שכנראה לא יוכל לחזור לכפר, אבל תקווה קטנה הלכה איתו תמיד. התקווה של מוסא נגוזה לפני שנים אחדות, כשמת

לעבד אל-חי בית-דפוס בטירה. הלקוחות שלו רבים, רבים מהם יהודים. הוא אוהד הפועל תל-אביב וברצלונה. מרצ'נדייז של שתי אלה תלויים במשרד שלו. מרחק חמישים מטר מהמשרד, נמצא רחוב מיסכי בטירה. הוא נשוי ויש לו שלושה ילדים. הבכור למד רפואת שיניים בגרמניה והיום הוא רופא שיניים בתל-מונד והבן השני משלים בימים אלה תואר שני בביולוגיה באוניברסיטת תל-אביב וצפוי להמשיך לדוקטורט.

הוא גר בבית מטופח עם חצר יפה, מוקף בבתים דומים, במה שמכונה האזור החדש של טירה. דרך הגישה ברחוב לא סלולה והתושבים מחכים שהעירייה תסלול שם כביש.

הסיפור הקטן הזה, האנקדוטיאלי, על רחוב קטן עם דרך גישה קטנה ולא סלולה, באזור החדש של טירה, הוא במידה רבה תמצית הסיפור כולו עבור החברה הלא-יהודית בארץ, לרבות זה של אזור השרון.

רבים מהם מדברים על הצורך להצמיח פה דור חדש של מנהיגים ערבים שלא רוצה לחזור אחורה. לא עוד נכבה; אלא דור חדש שתהיה לו תחושת חזון, אפשרות לחלום, שיהיה מה להגשים להגשים.

הם נולדו לדור שלקחו לו את האפשרות לקוות, שהטופ להגיע אליו הוא מורה. שצרבו בו את חוסר היכולת. בני הדור שלא חווה בעצמו את המלחמה ומה שקרה בעקבותיה, אבל גדל בתחושה של כשלון וחוסר סיכוי

הם נולדו לדור שלקחו לו את האפשרות לקוות, שהטופ להגיע אליו הוא מורה. שצרבו בו את חוסר היכולת. בני הדור שלא חווה בעצמו את המלחמה ומה שקרה בעקבותיה, אבל גדל בתחושה של חוסר סיכוי, של כישלון. מכאן הצורך לייצר שיח מעודכן.

עבד אל-חי אומר, "ההנהגה הערבית שגתה כשלא קיבלה את תוכנית החלוקה. התוכנית הציעה לנו ששים אחוז משטח הארץ וליהודים ארבעים. אמיל חביבי ביקש לשכנע את הציבור הערבי לקבל את התוכנית והאשימו אותו שהוא משתף-פעולה". התוצאה היתה המלחמה ואיתה מה שהוא מכנה "העונש". עד כאן החלק הערבי; מכאן החלק היהודי, שמתחיל עם הקמת המדינה.

*  *  *

"אפילו לא תוכנית בנייה אחת אושרה על-ידי הממשלות מקום המדינה בחברה הלא-יהודית", אומר עבד אל-חי. במקביל, נסגרת טירה מכל כיוון על-ידי היישובים היהודים סביבה, שהולכים ומתרחבים, בהתאם לתוכנית בנייה מאושרות, כמובן. עוד הרחבות בנייה, עוד הסבות של קרקע חקלאית למגורים.

עבד אל-חי מספר, איך אחרי המלחמה ובשנים הראשונות לקיומה של המדינה, נאסר על תושבי טירה לצאת מהכפר ללא רישיון מיוחד. היום הם אולי יכולים לצאת חופשי, אבל היתר לבנות ולהתפתח בהתאם לגידול האוכלוסייה לא ניתן. התוצאה היא בנייה בלתי חוקית בכפייה, שמובילה לא אחת להרס מבנים, כמו "מבצעי הראווה" ביישובים ערביים אחת לכמה זמן. שום ראווה אין כאן.

היתר לבנות ולהתפתח בהתאם לגידול האוכלוסייה לא ניתן. התוצאה היא בנייה בלתי חוקית בכפייה, שמובילה לא אחת להרס מבנים, כמו "מבצעי הראווה" ביישובים ערביים אחת לכמה זמן. שום ראווה אין כאן

"שנים כעסנו על תושבי טירה בגלל מה שקרה במלחמה. מצד שני, הם הגנו על עצמם. אבל מה הם עשו עם הנעדרים? הערבים חגגו עם הגופות בטול-כרם. שנים לא ביקרתי שם. אף-פעם לא היה לי חשק לדבר איתם על מה שהיה או לברר את מה שהיה", מספר יאיר, לוחם בקרב ההוא, ותושב כפר-הס.

"ביום 18 בחודש מאי נפלו 24 מבנינו בפעולה נגד הכפר טירה. ארבעה מבנינו נעדרים עד היום", כך נפתח מכתב ששלחו 24 הורים שכולים מכפר-הס למטה הכללי של צה"ל.

התאריך המתנוסס על המכתב הוא 13 ביוני, פחות מחודש מהקרב, והמכתב מסתיר מאחוריו דרמה גדולה; דרמה שמורכבת מהרבה דרמות גדולות אחרות. ארבעת הנעדרים המוזכרים במכתב ונעדר נוסף מהקרב – חמישה סך-הכול – נעדרים עד היום ונחשבים כמי שמקום קבורתם לא נודע.

"ביום 18 בחודש מאי נפלו 24 מבנינו בפעולה נגד הכפר טירה. ארבעה מבנינו נעדרים עד היום", כך נפתח מכתב ששלחו 24 הורים שכולים מכפר-הס למטה הכללי של צה"ל

למבצע לכיבוש השרון אין ולא היתה ההילה ששמורה לקרבות אחרים מאותה מלחמה. הוא גם לא נהנה ממעמד זהה בתודעה הכללית. "נראה שהן הערבים והן ממשלת ישראל לא ייחסו לאזור זה משקל כמו לאזורים אחרים", נכתב באחד המחקרים ההיסטוריים על התחושה הכללית בזמן אמת.

"ניתן לסכם ולומר שבעיתונות לא היה תיאור הולם לקרבות בהתייחס לחשיבותם. ככלות הכול, יכלו הערבים לנצח בגזרה זו, להמשיך במסע הניצחון ולקבוע גבולות אחרים מגבולות הקו הירוק שנקבעו, ובמקרה הגרוע, לבתר את הארץ לשני חלקים".

"עד תחילת החיכוך, היו היחסים בסדר", ממשיך יאיר, "הערבים היו מגיעים למכור ירקות וגמלים לפזר דשן בפרדסים. לא מדובר היה ביחסים של לבוא לשתות קפה זה אצל זה.

עם הקמת כפר-הס בשנת 1930, היתה הדרך למושב וממנו עוברת מזרחה בטירה ומשם לכפר-סבא. העימותים המזוינים של השנים 1937-1936 הביאו את הבריטים לסלול את מה שלימים ייקרא כביש 4. העניינים נרגעו, אבל כבר לא התנשקנו".

במאורעות 1939-1936 היה אזור השרון שקט יחסית. להוציא כמה יריות לכיוון כפר-יעבץ, לא נרשמו אירועים חריגים. "עד המאורעות היחסים היו סבירים. כשפרצו המאורעות, היו יורים לילה-לילה ואנחנו היינו צריכים להיכנס מתחת למיטות", זוכר אריה, אז מקיבוץ רמת-הכובש,  "האינטראקציה עם הערבים חזרה להיות טובה גם אחרי המאורעות, סביב 1939. אמא שלי היתה מכינה לכל הקיבוץ ריבות מקליפות תפוזים וזיתים כבושים מפירות שהערבים הביאו בבקרים על חמורים וגמלים".

באותם ימים עברה הדרך לקיבוץ רמת-הכובש בטירה, וממנה לקלקיליה ולכפר-סאבא הערבית. לרמת-הכובש היו מים בשפע הודות לבאר שנחצבה במקום וכל פרדסי הקיבוץ היו מושקים. לעומת זאת, בבארות טירה היו תקלות חוזרות ונשנות. אנשי הקיבוץ התקינו ברז על הדרך הראשית כדי שערבי האזור יוכלו לקחת מים.

אבל תושבי היישובים הערבים כבר נערכו לבאות. בשבועות שקדמו למלחמת העצמאות, גאה המתח ואיתו האירועים. שדות כפר-הס הגובלים בטירה, נותרו עזובים, כיוון שיריות מכיוון טירה היו לדבר שבשגרה

בגיל בית-הספר היו ביקורים מאורגנים הדדיים של ילדי רמת-הכובש וטירה אלה אצל אלה. "התקבלנו בכבוד רב. הם היו ילדים עם משמעת, הכינו שיר לכבודנו. כשבאו לביקור גומלין הגשנו להם מלפפונים חמוצים ודג מלוח; לא היה עושר גדול אצלנו", מספר אריה.

אבל תושבי היישובים הערבים כבר נערכו לבאות. בשבועות שקדמו למלחמת העצמאות, גאה המתח ואיתו האירועים. שדות כפר-הס הגובלים בטירה, נותרו עזובים, כיוון שיריות מכיוון טירה היו לדבר שבשגרה.

חלקתו של יעקב זלצהנדלר הייתה הקיצונית בכפר-הס והסמוכה מכולן לטירה. שכנו מטירה – כך הוא כונה, "שכן" – אמר לו, "אתה יודע, יעקוב, אנחנו כבר דיברנו בטירה מה נעשה אתכם אחרי שננצח במלחמה. אנחנו נהרוג כמה יהודים ואז כל האחרים יברחו, ואנחנו ניקח את הבתים והאדמות שלכם. הבית שלך יהיה שלי. אבל אתה יעקוב, בן-אדם טוב, אז אני לא אתן להם להרוג אותך או לגרש אותך. אתה תגור ברפת ותעבוד בשבילי".

שכנו מטירה של יעקב זלצהנדלר מכפר-הס – אמר לו: "אתה יודע, יעקוב, אנחנו כבר דיברנו בטירה מה נעשה אתכם אחרי שננצח במלחמה. נהרוג כמה יהודים ואז האחרים יברחו, ואנחנו ניקח את הבתים והאדמות שלכם

העיתונאי חביב עיסא מהעיתון הלבנוני "אלהודא" ("המנוחה") דיווח, כי מזכיר הליגה הערבית הבטיח לעמי ערב בדצמבר 1947 "שכיבוש ארץ-ישראל ותל-אביב בכלל זה, יהיה פשוט וקל כטיול צבאי וכי כל המיליונים שהוציאו היהודים על פיתוח ורכישת קרקעות יהיו ביזה קלה. אין היהודים צריכים אדמות ופיתוח כלכלי מאחר ומדינות ערב מתכוננות לזרוק את כל היהודים לים-התיכון". זאת היתה רוח הימים שקדמו ל"מבצע מדינה".

עם הנטישה של הכפרים הערביים, מספר אריה, נתגלה "מחזה מרטיט לב של אנשים עם צרורות דלים וחמורים עוזבים בית". לאה, אשתו, מספרת: "בערב, כשהוא חזר הביתה, הוא סיפר לי שבא לו לבכות ואמר שהמראות האלה מזכירים לו את השואה".

"זאת היתה מלחמה לחיים ולמוות", אומר אריה, "מושב משמרת שעלה על הקרקע בשנת 1948 קיבל את קרקעות מיסכי, שתושביו עברו לטירה". הזוג שומר עד היום אלבום תמונות שנוקב מכדורים מאותם ימים.

עם נטישת הכפרים הערביים, מספר אריה, נתגלה "מחזה מרטיט לב של אנשים עם צרורות דלים וחמורים עוזבים בית". לאה, אשתו, מספרת: "כשחזר בערב הביתה, סיפר לי שבא לו לבכות ושהמראות האלה מזכירים לו את השואה"

יאיר הגיע עם משפחתו לכפר-הס מזכרון-יעקב כשהיה בן שנתיים. הוריו הקימו צריף ברחוב הראשון, שם התגוררו באופן זמני כל מייסדי כפר הס. לאחר כשנה עברו למגרש הקבע, אליו העביר אביו את הצריף והחל בבניית המשק. "את הלול בנה אבא מבטון, עוד לפני שבנה את בית המגורים למשפחה. היו בלול כמה עשרות עופות שסיפקו ביצים למשפחה וגם קצת למכירה".

הרדיו הראשון הגיע לכפר-הס בשנת 1936. הפרדסים הראשונים ניטעו בשנתיים שקדמו. גם הבאר הראשונה ואחריה השנייה. בזכרונות מהימים ההם, כותבים תושבי כפר הס איך מרגע מסוים הבארות כבר לא הספיקו, וכיצד היה היישוב לאחד הראשונים בארץ שקדח באר לעומק כארבע-מאות מטרים וזו סיפקה ארבע-מאות קוב לשעה.

"את הפרות הראשונות הבאנו מהולנד. זה היה בשנת 1937. כשהמליטה הפרה הראשונה היתה שמחה גדולה והיא גדלה כפליים, כשבורלק הרפתן המנוסה אמר שזו עגלה. למחרת בא גם הווטרינר דוקטור ברשט ואמר שזאת בכלל לא עגלה, זה עגל. פיתחנו את ענף הירקות, בייחוד תפו"א ובוטנים. ההוצאה היתה בקילשון ואחר-כך על-ידי סוס ומחרשה".

על הקרב עצמו אין מה להרחיב יותר מדי את הדיבור. הוא כולל את הסיפורים המוכרים עד לזרא, על פיקוד עליון ששולח נערים באור יום להילחם בשטח חשוף, ומוצא עצמו מכותר בידי כח רב, מגובה בחיילים ובטנק מצבא עיראק

אחרי מלחמת העולם השנייה נקלטה ביישוב קבוצת ילדים ניצולי שואה מרומניה. עד היום משמרים בכפר-הס את הבאר הראשונה, הסליק, החורשה ממנה יצאו הלוחמים לקרב והרפת. בלילות תשרור מסביב עלטה גדולה ורק נביחות כלבים רחוקים ויללות תנים יישמעו.

יאיר מספר, איך "אחרי כ"ט בנובמבר: לצד ההתרגשות, האווירה כבר היתה קשה בארץ; העימות עמד באוויר. את מהומות אפריל יזמו הערבים. היו מקומות שתושביהם נאלצו לעזוב, כמו בני עטרות ובארות יצחק. באפריל הגיע נשק בהסתר מצ'כיה והדבר אפשר התארגנות יותר מסודרת. היינו עשרה אנשים בכיתה של כפר-הס. כמות דומה ביישובים אחרים. מתאמנים בבקרים ושומרים בלילות".

על הקרב עצמו אין מה להרחיב יותר מדי את הדיבור. הוא כולל את הסיפורים המוכרים עד זרא, על פיקוד עליון ששולח נערים באור יום להילחם בשטח חשוף ומוצא עצמו מכותר בידי כח רב, מגובה בחיילים ובטנק מצבא עיראק, על בריחה, הרג ונעדרים, ועל הורים שמבקשים מראשי המדינה הטרייה להקים ועדת חקירה לחקר הקרב ומות בניהם. דרישתם תידחה.

שמעתי ממנו ש'טירה נקייה מאנשים…'. בדיעבד, זאת היתה מלכודת מוות. עד היום אני לא יודע איפה היתה בעיית התיאום, אבל לקחו אותנו כצאן לטבח. לצאת ביום?! ועוד לעמק?! זה צייד ברווזים"

"היתה אי-הבנה", אומר יאיר היום על נסיבות היציאה לקרב, "הכוח שלנו הקדים לצאת. מפקד הכוח נתן את ההוראה לצאת לדרך. שמעתי ממנו ש'טירה נקייה מאנשים…'. בדיעבד, זאת היתה מלכודת מוות. אין מודיעין, לא בודקים מידע. אני עצמי ראיתי חיילים במדים מנומרים בכוחות טירה. עד היום אני לא יודע איפה היתה בעיית התיאום, אבל לקחו אותנו כצאן לטבח. לצאת ביום?! ועוד לעמק?! זה צייד ברווזים".

*  *  *

האגם ואיתו בעלי החיים חזרו בתחילת המילניום לעמק החולה אחרי מפעל שיקום מרשים. האקליפטוסים עדיין שם, אבל משוחררים ממשימות לאומיות. אלה שבשרון עדיין מגויסים. לפני כמה זמן נכרתה אחת החורשות האלה, כדי להקים בשטח שלה חממה לגידול חקלאי. האקליפטוס קרוב להשלמת תפקידו ההיסטורי כמשכיח, אפשר להיפטר גם ממנו.

עיסמאת אומר שללא התערבות אדם, הטבע יעשה את שלו וימוטט גם את קירות המסגד האחרונים העומדים על תלם בלב החורשה שטרם נכרתה. בינתיים הקיף מינהל מקרקעי ישראל – הגוף שיכול לסייע בשיקום ושיפוץ הבניין – את שרידי המסגד בגדר ותלה עליה שלט: "סכנה – מבנה מסוכן. הכניסה אסורה".

ואילו יאיר מספר ששנים מאז המלחמה לא ביקר בטירה. "אף-פעם לא היה לי חשק לדבר איתם על מה שהיה או לברר את מה שהיה. היום אני כבר מסתובב בטירה ויש לי מכרים שם", הוא אומר.

לפני כמה זמן נכרתה אחת מחורשות האקליפטוס, כדי להקים בשטחה חממה לגידול חקלאי. האקליפטוס קרוב להשלמת תפקידו ההיסטורי כמשכיח, אפשר להיפטר גם ממנו

לכמה מהרוגי הקרב ההוא, ישנם כבר בנים, נכדים ונינים שמתגוררים עד היום בכפר-הס, טירה, לרבות יוצאי מיסכי וכפר-סאבא, ברמת-הכובש, בעין-ורד ובתל-מונד. הגיע הזמן לסלול שביל-דרך מטופח בין טירה ליישובים היהודים שסביבו. לא כביש אספלט מכוער שלא משתלב בטבע. שביל גישה.

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט ממייסדי חבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר